ויקרא טז, כט

וּתְהֵי לְכוֹן לִקְיַם עָלָם בְּיַרְחָא שְׁבִיעָאָה בְּעַשְׂרָא לְיַרְחָא תְּעַנוּן יָת נַפְשָׁתֵיכוֹן וְכָל עִבִידָא לָא תַעְבְּדוּן יַצִיבָא וְגִיוֹרָא דְיִתְגַיְרוּן בֵּינֵיכוֹן

וּתְהֵי דָא לְכוֹן לִקְיַים עֲלָם בְּיַרְחָא שְׁבִיעָאָה הוּא יֶרַח תִּשְׁרִי בְּעַשְרָא יוֹמִין לְיַרְחָא תְּעַנוּן יַת נַפְשָׁתֵיכוֹן מִן מֵיכְלָא וּמִן מִשְׁתַּיָא וּמִן הַוְיַית בָנֵי וְתַמְרוּקָא וּמְסָנָא וְתַשְׁמִישׁ עַרְסָא וְכָל עִיבִידְתָּא לָא תַעַבְדוּן יַצִיבָא וְגִיוֹרָא דְיִתְגַיֵיר בֵּינֵיכוֹן

תענו את נפשותיכם כבר ביאר רבי אברהם כי כל ענוי שימצא במקרא דבק עם הנפש הוא הצום לסתום פיהם של הקראים מחוקי שם:

והיתה לכם לחקת עולם. זאת העבודה:

בחדש השביעי בעשור לחדש תענו את נפשותיכם. אחר שהכתוב אומר ותתענג בדשן נפשכם ידענו כי הענוי הפך התענוג והוא הצום ועוד ונפש נענה תשביע שטעמו כמו ותפק לרעב נפשך כי דרך דברי הנביאים להכפל ואחר שיש לנו קבלה אין צורך לחפש ואין עניתי בצום נפשי ראיה בעבור זכר צום והכלל כל עינוי שימצא במקרא דבק עם נפש הוא הצום:

האזרח והגר הגר בתוככם. לא נעזבנו לעשות מלאכה ולא נכריתנו על הצום:

לחקת עולם. אף על פי שיש מקדש לעבודה מכל מקום צריך שתקיימו גם שביתה וענוי:

תענו את נפשתיכם פירוש ענוי שיהא בבית נפשותיכם ואיזו זו אכילה ושתיה.

תענו את נפשתיכם. אינו אומר לא תאכלו, אלא תענו, מכאן דרשו רבותינו שאדם מתענה בחמשה דברים ששייך בהם לשון ענוי, אכילה ושתיה [וסיכה] ותשמיש המטה ונעילת סנדל ומניעת מרחץ, כדאיתא ביומא:

וכל מלאכה לא תעשו. לא תעסקו, רק בענוי ותפלה שיבאו קרבנכם וכפרתכם לרצון:

והיתה לכם וגו׳. טעם אמרו לכם, לצד שבתחלת הדבור אמר אליו ה׳ ״דבר אל אהרן״, ועכשיו בא לצוות את ישראל כמו שגמר אומר האזרח והגר, לזה הצרך לומר לכם, לבל תטעה לומר כי מצות הכהנים ביום כפור הוא דבור ראשון שצוה ה׳ בתחלת הפרשה לבד, ומצות ישראל היא הענוי, שכן רשם בדת ה׳, גם השכל יסכים לזה שהכהנים פטורים מהענוי. או הכהן הגדול מיהא במקום ענויו היא עבודתו, וגם משה תבא הסברא לדון עליו כי אינו צריך ענוי, ומה גם לאשר קדם לנו כי נזדכך גופו ודמי לבר אלהין מלאך ה׳ אין צרך בענוי. אשר על כן צוה ה׳ ואמר והיתה לכם פרוש, מדבר עם משה ואהרן שגם הם בכלל הענוי. וכדי שלא תחשב דדוקא למשה ואהרן יצוה ה׳ ולא לכל ישראל, תלמוד לומר האזרח והגר, ובסמוך יתבאר באפן אחר.

לחקת עולם. טעם אמרו עולם, לצד שתבא הסברא שלא בא הענוי אלא לכפר עון, ומעתה כל שאין רשומו של עון במציאות בישראל אין חיוב בענוי, לזה אמר חקת עולם. ופנימיות הדבר הוא חקה של עולם הבא, והוא סוד נכמס.

תענו את נפשתיכם. פרוש, ענוי הכולל לנפש בהשואה, ואיזה זה? מניעת המזון. ואם אתה אומר שיענה עצמו במלאכה, ישתנה הדבר בשני דברים: האחד – שמתענה ביותר החלק ממנו הטורח באותה מלאכה, ואם כן אין ענוי הנפש בהשואה, והתורה אמרה ״תענו את נפשתיכם״. השני – כי בסדר זה יקרא ענוי הגוף, כי הבשר החי מתיגע, והתורה אמרה ״נפשתיכם״. ומעתה תם לריק כחם של הקראים.

האזרח והגר. בתורת כהנים אמרו וזה לשונם: ״האזרח״ – אזרח זה אזרח, ״האזרח״ לרבות נשי אזרח, ״גר״ זה הגר, ״הגר״ לרבות נשי הגר, ״בתוככם״ לרבות נשים ועבדים, עד כאן. ועדין צריכין אנו למודעי למה הצרך לזכרון אזרח, ואם בשביל רבוי ה״א המרבה נשים, זה טעות, כי יש לאלוה מלין לדבר באפן שירבה הצריכין להתרבות מבלי תוספת אפלו אות אחת ללא צרך.

ויתבאר הענין על פי מה שאמרו במסכת סכה (כח:) וזה לשונם: אמר מר, ״האזרח״ – לרבות הנשים לענוי יום כפור. אמר רבא: מדרבי יהודה אמר רב נפקא, דאמר רבי יהודה אמר רב: השוה הכתוב אשה לאיש לכל ענשין שבתורה. ומתרץ: לא נצרכה אלא לתוספת ענוי. סלקא דעתך אמינא: הואיל ומעט רחמנא לתוספת ענוי מענש ואזהרה, לא יתחיבו נשים, קא משמע לן, עד כאן. ועל פי הדברים האלה יש טעם בדבר שהצרך הכתוב להזכיר אזרח, לצד שהרבוי ה״א על התוספת ענוי. לזה נתחכם ה׳ וזכר שניהם יחד – המתרבה ורשימת דבר שבו מתרבה, והוא אמרו האזרח, פרוש, אזרח זה אזרח שחיב גם בתוספת ענוי כרשום במקום אחר, ודומה לו הוא המתרבה בתבת ה״א, ואין חלוק ביניהם. ואחר שהכרח לומר האזרח לטעם האמור, חש שיטעה הטועה לומר שאמרו האזרח הוא למעט הגר שאינו בגדר זה של מצות יום כפור, תלמוד לומר הגר. ואם היה אומר גר לבד בלא ה״א, היה לבעל הדין לחלק חלוק נכון, כי נשי הגר לא, שהרי הכתוב חלק בין ישראל לגר – שבישראל רבה הנשים ובגרים לא רבה. לזה הצרך לומר הגר לרבות נשי הגר. עוד נראה לישב טעם הכתוב שהצרך לפרט כל הפרטים, לצד שהצרך לפרט הכהנים כמו שפרשנו בתבת ״לכם״, מעתה חל עליו לפרט גם האזרחים לבל יבא הטעות כי לכהנים לבדם יצו ה׳, ואחר שכן, חל עליו לפרט כל הנרמזים בפרשה.

והיתה לכם וגו׳. מה שכתוב להלן היינו הענוי והשביתה בחודש השביעי:

האזרח. פי׳ בסוכה דכ״ח דאזרח גברי משמע. אלא דמרבינן מהאזרח לרבות נשים אפילו לתוספת יוה״כ יע״ש. ויש להבין למאי פי׳ הכתוב האזרח והגר. דיהא משמע דעיקר אזהרה שייך יותר באזרח לא לכתוב כלל. וממילא הכל בכלל. אכן לפי מה שרמז לנו הכתוב לעיל ט״ז שיוה״כ הוא יום מלחמה לישראל. וזה ברור שאין מלחמתן של שרי אוה״ע עם כל יחיד מישראל דמה להם עם יחיד. ותו דא״כ היאך יתבאר לשון חז״ל ברבה עה״פ ולקחתם לכם. נעימות בימינך נצח דמצות לקיחת הלולב בא ללמד שנצחנו המלחמה והרי אין אדם יודע דינו. אלא המלחמה הוא עם כלל קיום האומה שהוא נגד טבע הבריאה ואין מזל לישראל ורק השגחת ה׳ שבא ע״פ תורה ועבודה וגמ״ח מקיימם. וע״ז המה שרי אוה״ע מדיינים או שראוים לאבדם או להכניסם בכלל אוה״ע: