ויקרא יג, נא

צרעת ממארת. לשון סלון ממאיר (יחזקאל כח כד) פוינינ"ט בלע"ז [דוקר]. ומדרשו תן בו מארה שלא תהנה המנו:

וְיֶחֱזֵי יָת מַכְתָּשָׁא בְּיוֹמָא שְׁבִיעָאָה אֲרֵי אוֹסֵף מַכְתָּשָּׁא בִּלְבוּשָׁא אוֹ בְשִׁתְיָא אוֹ בְעַרְבָא אוֹ בְמַשְׁכָּא לְכֹל דִי יִתְעֲבֵד מַשְׁכָּא לְעִבִידָא סְגִירוּת מְחַסְרָא מַכְתָּשָׁא מְסָאָב הוּא

וְיֶחֱמֵי יַת מַכְתְּשָׁא בְּיוֹמָא שְׁבִיעָאָה אֲרוּם הֲלִיךְ פִּסְיוֹן מַכְתְּשָׁא בִּלְבוּשָׁא אוֹ בְּשִׁיתְיָא אוֹ בְעַרְבָא אוֹ בִצְלָא לְכָל דְיִתְעֲבֵיד צְלָא לְעִיבִידְתָּא צוּרְעָא מֵחַלְטָא מַכְתְּשָׁא מְסָאָב הוּא

ממארת. כמו סלון ממאיר ואחר שסלון כמו קוץ יהיה ממאיר כמו מכאיב והמ״ם הב׳ במלת ממארת שורש ואינה מגזרת מארה. וטעם שלא הזכיר משי וצמר גפן יתכן שדבר הכתוב על ההוה הנמצא כטעם כי תראה חמור שונאך וכן משפט הסוס והפרד או יתכן שלא יארע הנגע כי אם לצמר ופשתים:

צרעת ממארת - כמו: סלון ממאיר וקוץ מכאיב. וכן: המארה והמהומה - לשון קללה וחסרון.

[צרעת ממארת לשון חסרון והפסד].

כי פשה הנגע בבגד וגו׳ או בעור לכל אשר יעשה העור למלאכה. כאן שינה הכתוב בעור. וגם כאן עיקר ביאור הפרטים מיותר אלא ללמדנו דהפשיון ג״כ אינו אלא בגוף הבגד ולא בטפל לבגד ממין אחר. והנה כנגד זה יש חומר בצרעת משארי טומאת מגע דאם נחתך מטלית מזה הבגד המוסגר או העור וטלה על מקום אחר ואח״כ נמצא באותו מטלית נגע נחשב לפשיון ומועיל לטמא את גוף הבגד או העור שנחתך ממנו בעת שהיה מוסגר כדתנן בנגעים פ״י. מעתה אם לקח חתיכת עור לשמש לכלי עץ או מתכות אע״ג שאם היה מתחלה כך לא היה מק״ט כלל שהרי לא מיקרי כלי עור. דעיקר הכלי הוא עץ ומתכות. אלא השתא שכבר העור הוא בהסגר ואח״כ נמצא פשיון ע״ז החתיכה שמשמש את העץ ומתכות מועיל שיהא נחשב לפשיון לגוף העור שנחתך ממנו. והיינו דמדייק הכתוב או בעור לכל אשר יעשה העור למלאכה. היינו שנטפל העור למלאכת כלי עץ או מתכות. מכ״מ יש בו דין פשיון:

ד פירש רש"י לשון סילון ממאיר ופירושו קוץ מכאיב כי פסוק הוא ביחזקאל סי' כ"ח ופירש רד"ק קוץ מכאיב וכן הוא בשרשים שלו: