ויקרא יג, מה

פרמים. קרועים:

פרוע. מגדל שער:

ועל שפם יעטה. כאבל:

שפם. שער השפתים גירנו"ן בלע"ז [שפם]:

וטמא טמא יקרא. משמיע שהוא טמא ויפרשו ממנו:

וּסְגִירָא דִי בֵהּ מַכְתָּשָׁא לְבוּשׁוֹהִי יְהוֹן מְבַזְעִין וְרֵישֵׁהּ יְהֵי פְרִיעַ וְעַל שָׂפָם כַּאֲבֵלָא יִתְעַטָף וְלָא תִסְתַּאֲבוּן וְלָא תִסְתַּאֲבוּן יִקְרֵי

וּמְצוֹרָעָא דְבֵיהּ מַכְתְּשָׁא לְבוּשׁוֹי יְהוֹן מְבַזְעוּן וְרֵישֵׁיהּ יְהֵי מֵרַבֵּי פֵּרוּעַ וְעַל סַפְרַיָא יֶהֱוֵי מְהַלֵךְ וְעַל שִיפְמֵי יְהֵי מְעַטֵף וְהֵי כַאֲבֵילָא יְהֵי לְבוּשׁ וּכְרוֹזָא מַכְרִיז וַאֲמַר רְחוּקוּ רְחוּקוּ מִן מְסָאֲבָא

בגדיו יהיו פרומים. כמו קרועים להכירו ללכת במנהג משונה או טעמו כענין אבל על כן בגדיו יהיו פרומים וראשו פרוע והטעם שיתאבל על רוע מעשיו כי בעבור מעשיו בא לו זה הנגע:

ועל שפם. למעלה מהשפם והמ״ם מהשורש, והעד ולא עשה שפמו:

יעטה. בבגדיו מגזרת עוטה אור והטעם שלא יזיק ברוח פיו:

וטמא. פעמים שיאמר כן תמיד בעברו במסלה שיש שם ישוב שישמרו בני אדם ולא יגעו בו:

וראשו ד' דין ואידך וראשו בשמים. וראשו מגיע השמימה. וראשו לעב יגיע. כשביל שהגיע ראשו עד לשמים ע"כ נגעים באים עליו וראשו יהיה פרוע:

והצרוע אשר בו הנגע בגדיו יהיו פרומים וראשו יהיה פרוע ועל שפם יעטה. אמרו במדרש והצרוע זה בית המקדש, אשר בו הנגע זו עבודה זרה שמטמאה כנגע, בגדיו יהיו פרומים אלו בגדי כהונה, וראשו יהיה פרוע זו שכינה שנסתלקה משם, ועל שפם יעטה שבטלו את התורה, וטמא טמא יקרא זה חורבן ראשון וחורבן שני.

והצרוע אפילו כהן גדול שנאמר בו את ראשו לא יפרע ובגדיו לא יפרום כאן בגדיו יהיו פרמים וגו'

בגדיו יהיו פרומים יתאבל על מעשיו שבשביל רוע מעשיו בא לו הנגע.

ועל שפם יעטה להפסיק ריח רע היוצא מפיו שלא להזיק את הבריות.

והצרוע. אכולהו קאי, ינהג מנהג אבלות, שהוא כמנודה לשמים, שפרשו מעל[יו אשתו ו]בניו, וטמא טמא יקרא, שירחיקו ממנו. ואמרו רבותינו שצריך להודיע צערו לרבים, ורבים יבקשו עליו רחמים:

והצרוע אשר בו הנגע אמרו במדרש והצרוע זה בית המקדש אשר בו הנגע זו ע"ז שמטמאה כנגע בגדיו יהיו פרומים אלו בגדי כהונה וראשו יהיה פרוע זו שכינה שנסתלקה משם ועל שפם יעטה שבטלו את התורה וטמא טמא יקרא זו חרבן ראשון וחרבן שני ע"כ. והנגעים היו נס לעון שנא' ובנגעים עוונם כדי שישוב בתשובה ולא היו בחוצה לארץ אלא בארץ הקדושה אבל לא בירושלים שהיא מיוחדת לשבתו:

והצרוע אשר בו הנגע וגו'. מה ת"ל אשר בו הנגע פשיטא כי אם אין בו הנגע אינו צרוע, ומכאן ראיה שצרעת שם המכה כמבואר למעלה וכן יתבאר בסמוך פר' מצורע ונגע כנוי על העון כי החוטא נוגע בכבוד שמים או בכבוד הבריות וזה דעת המדרש האומר כנגע נראה לי בבית זה ע"ז כו' (ילקו"ש מצורע יד תקסג) ע"כ אמר כאן על הצרוע שנלקה בצרעת על שספר לשה"ר לפגום הבריות וקבלת רז"ל שכל הפוסל במומו פוסל (קידושין ע.) לכך נאמר אשר בו הנגע, כי בו נמצא בעצם וראשונה כל נגע וקלון שרצה לפגום בו את חבירו. ראשו יהיה פרוע, לכפר על גסות רוחו שרצה להיות לראש על כל אדם. ובגדיו יהיו פרומים, לכפר על צרות העין כי כל צר עין מסתמא גם בגדיו קרועים ומטולאים. ועל שפם יעטה, לכפר על חטא הלשון שבשפתיו. וטמא טמא יקרא, כי המטמא בניב שפתיו אחרים אז טמא יקרא גם הוא כי ודאי במומו פוסל. וכל ימי אשר הנגע בו, דהיינו העון אז יטמא לפי שטמא הוא מצד מעשיו.

והצרוע אשר בו הנגע. כ״ז מיותר לגמרי למדנו כדתניא בת״כ דה״ה מי שטמא בצרעת עור בשר ומזה למדנו דרק במצות שבזה המקרא שהם ג״כ להיות נבדל מב״א וכמש״כ הרמב״ם שלהי הל׳ צרעת באלו שוין כל מצורע. אבל אזהרות שבמקרא הקודם הוא רק בנגעי הראש. וגם בכתוב בזה המקרא אע״ג דודאי שוין בדין מכ״מ במה שמפורש יותר הוא חמור ממה שאינו מפורש אלא בא מכח דרשה כמש״כ התוספות קידושין דף כ״ד לענין שן ועין ושארי אברים. ועי׳ מש״כ להלן י״ט כ״ז. והכי מבואר בהא דכתיב ביוצא למלחמה ונשמרת מכל דבר רע. ואיתא בכתובות דף מ״ו דמכאן אזהרה על לשה״ר והרי אזהרה זו בכל עת ולמה כתבה רחמנא גבי יוצא למלחמה אלא ללמדנו שאז הוא מוזהר יותר. וכן בפ׳ זו אזהרת הפרישות חמור בנגע הראש:

וטמא טמא יקרא. לפי משמעות הפשט שיקרא לרבים שהוא טמא טמא. והכי משמעות ת״א. וא״כ תמוה הא דאיתא במ״ק ד״ה דממקרא זה אנו למדים לטומאת מת שמצוה להודיע וכדי להפריש ב״א ממנו. ואיך אפשר ללמוד בכל הטומאות ממצורע דחמיר בכל מצות הכתוב משא״כ בכל הטמאים. אלא ע״כ אין הפי׳ כמש״כ דא״כ האיך עשו מפסיק בין וטמא ובין טמא הרי צריך להיות מחובר. אלא ה״פ אף על גב שאמרתי ועל שפם יעטה ונכלל בזה שלא ירבה לדבר עם ב״א אבל מכ״מ וטמא מצד שהוא טמא כשאר טמאים טמא יקרא. יודיע לרבים. ולא ליטעו רבים שהוא אבל ומנודה שהולכים ג״כ בדרך מצורע. ע״כ צריך לקרות שהוא טמא. מכש״כ שארי טמאים שיש להם לקרות ולהגיד שהוא טמא. וכיב״ז ביארנו בס׳ במדבר י״ד כ״ח הוראת הפסק בין תיבה לתיבה:

ת לא שיקרא את אחרים טמאים כפי המובן מן המקרא: