ויקרא י, יט

וידבר אהרן. אין לשון דבור אלא לשון עז, שנאמר (במדבר כא ה) וידבר העם וגו' אפשר משה קצף על אלעזר ועל איתמר, ואהרן מדבר, הא ידעת שלא היתה אלא מדרך כבוד. אמרו אינו בדין שיהא אבינו יושב ואנו מדברים לפניו, ואינו בדין שיהא תלמיד משיב את רבו. יכול מפני שלא היה באלעזר להשיב, תלמוד לומר (במדבר לא כא) ויאמר אלעזר הכהן אל אנשי הצבא וגו', הרי כשרצה, דבר לפני משה ולפני הנשיאים, זו מצאתי בספרי של פנים שני:

הן היום הקריבו. מהו אומר, אלא אמר להם משה שמא זרקתם דמה אוננים, שהאונן שעבד חלל אמר לו אהרן וכי הם הקריבו, שהם הדיוטות, אני הקרבתי, שאני כהן גדול ומקריב אונן:

ותקראנה אתי כאלה. אפלו לא היו המתים בני אלא שאר קרובים שאני חיב להיות אונן עליהם כאלו, כגון כל האמורים בפרשת כהנים שהכהן מטמא להם:

ואכלתי חטאת. ואם אכלתי הייטב וגו':

היום. אבל אנינות לילה מתר, שאין אונן אלא יום קבורה:

הייטב בעיני ה'. אם שמעת בקדשי שעה אין לך להקל בקדשי דורות:

וּמַלִיל אַהֲרֹן עִם מֹשֶׁה הָא יוֹמָא דֵין קְרִיבוּ יָת חַטָּאתְהוֹן וְיָת עֲלָתְהוֹן קֳדָם יְיָ וַעֲרָעָא יָתִי עָקָן כְּאִלֵין וְאִלוּפוֹן אֲכָלִית חַטָאתָא יוֹמָא דֵין הֲתַקֵן קֳדָם יְיָ

וּמַלֵיל אַהֲרן עִם משֶׁה הָא יוֹמָא דֵין קְרִיבוּ בְנֵי יִשְרָאֵל יַת קָרְבַּן חַטַאתְהוֹן וְעָלְוַותְהוֹן קֳדָם יְיָ וַאֲרַע יָתִי סִקוּל כְּאִילֵין בִּתְרֵין בְּנַי הֲלָא מַעֲשְרָא תִנְיָנָא אִתְפַּקֵיד דִי לָא לְמֵיכַל אָבִיל מִינֵיהּ כָּל דְכֵן קָרְבָּן חַטָאתָא וּמַה אִילוּ אִישְׁתְּלִיַית וַאֲכָלִית מִן קָרְבַּן חַטָאתָא יוֹמָא דֵין אוּף תְּרֵין בְּנַי דְאִשְׁתְּיָירוּ הֲוָה לְהוֹן מִן דִינָא דְיִתּוֹקְדוּן דְלֵית אֶפְשַׁר דִי שְׁפַר קֳדָם יְיָ

קְרִיבוּ יַת חַטְוָותֵיהוֹן וְיַת עֲלָוַותְהוֹן קֳדָם יְיָ וְאִיתְיַלְפָא יַתְהֶן דְּחַטָּאתָא חֲמִירָא מִן מַעְשְרָא תִנְיָינָא וְלֵית אֶפְשַׁר לַאֲבֵילָא לְמֵיכַל מִינֵיהּ וַאֲנָא דְאָרַע יָתִי אֲבֵילָא רוּבָא יוֹמָא הָדֵין דְּמִיתוּ תְּרֵין בְּנַי נָדָב וַאֲבִיהוּא וַאֲנָא אָבִיל עֲלֵיהוֹן הָא אִילוּ אֲכָלִית חַטָּאת יוֹמָא דֵין הֲאִית אֶפְשַׁר דְּשַׁפִּיר וְתַקִּין קֳדָם יְיָ:

הן היום הקריבו מהו אומר אלא אמר להם משה שמא זרקתם דמה אוננין שהאונן שעבד חלל אמר לו אהרן וכי הם הקריבו שהם הדיוטות אני הקרבתי שאני כהן גדול ומקריב אונן לשון רש"י (רש"י על ויקרא י׳:י״ט) וכך הוא בגמרא בפרק טבול יום (זבחים קא) ודלמא אקריבתוה ופסלתוה ואני תמה שהרי קודם האנינות נעשו כל הקרבנות דכתיב וירד מעשות החטאת והעולה והשלמים (ויקרא ט׳:כ״ב) ואחר כן נכנסו לאהל מועד והתפללו ואח"כ ירדה האש לקרבנות ואז הקטירו נדב ואביהוא קטרת זו ושמא לא היה משה רואה את מעשיהם וחשש שמא מצאו דם השעיר הזה שלא נזרק עדיין וזרקוהו ואהרן אמר לו הלא הזריקה שלי היא וכשנזרקה מידי נזרקה ולא נפסלה באנינות ומשא ומתן של הלכה היה אבל לא נעשה בהן דבר באנינות כלל:

יש מדקדקים שאמרו שהה״א של התימה לא יהיה אחריו דגש עם אחד מהז׳ מלכים כי אם עם השוא הנע ימצא והה״א פתוח בעבור שלא יתכן להתחבר שני שואי״ן ובעבור שמצאו יו״ד הייטב דגוש אמרו כי זה הה״א לידיעה כה״א השבה עם נעמי הנמצאו פה העיר ההוללה ואלה ההי״ן במקום אשר הנה כן פירוש הייטב ועוד אמרו כי ואכלתי פועל עבר ואילו היה עתיד היה מלרע כמו ודברתי אל הנביאים ודברתי אתך והטעם כי בני הנשרפים היום הקריבו את חטאתם ואת עולתם כי העגל והאיל בעד אהרן ובניו:

ותקראנה אותי כאלה. פירוש צרות או דאגות על מות הבנים ובעבור זה לא יכולתי לאכול כל חטאת רק אכלתי ממנה מה שייטב בעיני השם והטעם מה שיוציאני לידי חובה. ועל דעת המעתיקים שה״א הייטב לתימה והוא מלה זרה גם על הפירוש שהזכרתי היא זרה כי לא מצאנו בכל המקרא ה״א הדעת עם פועל עתיד. ומלת ואכלתי חטאת. כאילו אמר ואילו אכלתי חטאת גם מצאנו מלות לעתיד והן מלעיל פן אורש וגנבתי והטעם כי הייתי אונן ואין אונן אוכל חטאת כטעם לא אכלתי באוני:

הן היום הקריבו את חטאתם ואת עולתם - היא העולה והחטאת של אהרן ובניו שכתוב למעלה: קח לך עגל בן בקר לחטאת ואיל לעולה תמימים - והבנים סייעו לאהרן בקבלת הדם כאמור למעלה. וכן אמר אהרן: למה קצפת על בני הלא היום הזה הקריבו אני ובני קרבנותינו שנתחנכו בהם לעבודה ובתוך הגדולה הזאת באה לנו צרה גדולה.

ותקראנה אותי כאלה - והאיך אוכל חטאת של קדשי קדשים ביום הזה שנתקלקל ונתערבה שמחתנו?! דוגמת עלובה כלה שזינתה בקרב חופתה.

הן היום הקריבו. כמו הן ישלח איש את אשתו, הן ישא איש בשר קדש, וטעמו אם היה הענין כן שהיו אלה מקריבים חטאתם של חובה ואת עולתם של נדבה, אף על פי שאינם קדשי צבור לדורות, והיינו אוכלים החטאת היום בהיותנו אוננים:

הייטב בעיני ה'. שנאכל קדשי דורות באנינות הלא דבר ידוע הוא שאין אכילת אונן בכונה ראויה לכפר, כאמרו בקדשים קלים לא אכלתי באוני ממנו ואף על פי שצוית שנאכל באנינות את המנחה שהיא קדשי שעה, לא יתחייב זה בקדשי דורות:

הן היום הקריבו פרש״י מהו אומר. כלומר אי זו תשובה השיב אהרן הן היום הקריבו, למשה ששאל מדוע לא אכלתם וכי בשביל שלא הקריבו הם את החטאת לא היה להם לאכלה והלא כל עבודות אותו היום היו ע״י אהרן, ואעפ״י כן כתיב ואכלוה מצות, וכתיב ואת שוק התרומה תאכלו וגו'. ועוד פרש״י אלא אמר להם משה שמא זרקתם דמה אוננים וכו׳ משה רבינו היה סבור שאין אנינות של אהרן פוסלת באותו יום בשום חטאת ואפי׳ בשל ר״ח. והפרישה שפרש״י קצרה וה״ק שמא נזרק דמה של חטאת דר״ח ע״י אונן ואתם סבורים שהאונן שעבד היום חלל ולפיכך השיב אהרן ואמר לו וכי הם שהם הדיוטות, הקריבו את חטאתם, פירוש שאר חטאות, אני שאני כהן גדול הקרבתי ויכול אני להקריבם אונן הואיל והם קדשי שעה ולכך נאכלו. [ותקראנה מלשון מקרה ומאורע].

ותקראנה אתי כאלה ואכלתי חטאת ר״ח שהוא קדשי דורות הייטב בעיני ה'. אם שמעת בקדשי שעה כגון שעיר שמיני ושעיר נחשון אין לך להקל בקדשי דורות. ועוד פרש״י אמר לו אהרן וכי הם הקריבו שהם הדיוטות. וא״ת הרי קים לן שכהנים גדולים היו באותו יום כדאמרינן לעיל. אלא י״ל לא נעשו ככהנים גדולים אלא להחמיר כגון על קריעה ופרימה ויציאת מקדש. אבל להקל כגון להקריב באנינות לא היו ככהנים גדולים ביום חנוכן.

את חטאתם שלש חטאות.

ותקראנה אתי כאלה מתו הבנים הראויים לסייע אותי לאכול.

אתי כאלה אני אסור באנינה ואין הלויים אסורין באנינה לשיר.

ואכלתי חטאת היום אכלתי מן החטאת הנאכלות כל מה שהייתי יכול אני ושני בני הנותרים.

הייטב בעיני ה' שיבאו לידי נותר ואם לא נשרפה חטאת זו היו באות לידי נותר שלא נשארנו רק שלשה.

הייטב בעיני ה' ה״א זו בפתח, משונה ה״א זו בנקודתה שדינה להיות בחטף פת״ח.

ואכלתי חטאת היום. פי' כבר אכלתי היום שני חטאות של נחשון ושל היום כבר אני שבע ותקרנה אותי כאלה בני שמתו שהיו מסייעין אותי לאכילה הייטב בעיני ה' לאכול חטאת א' ויבוא לידי נותר:

הן [היום] הקריבו. בתמיה, אני הקרבתי אותה, וכהן מקריב אונן ואינו אוכל, ואם שמעת בקדשי שעה וכו':

וידבר אהרן אל משה. רז״ל (תורת כהנים) אמרו אין דבור אלא לשון עז, יורה על דברים קשים. צריך לדעת איך יצדק ענין זה באהרן עם משה. ואולי כי לצד שאמר משה לבניו הנותרים שהוא דבור דומה לקללה, והוא עדין בחרדת לב על שני בניו שכבר מתו בו ביום והשטן מקטרג. ומה גם כששמע עקימת שפתיו של משה בדמיון הקללה, לזה חרד לבו ודבר בקול גדול לפני משה כי נכמרו רחמיו אל בניו.

הן היום. רז״ל דרשו (זבחים קא.) שרצונו לומר: וכי ביום זה הקריבו אלעזר ואיתמר שאסורים להקריב באנינות, שאתה אומר שמא הקרבתם אותו באנינות ולזה שרפתם? אני הוא שהקרבתי, וכהן גדול מקריב אונן.

ופשט הכתוב הוא על זה הדרך: הן היום הקריבו – פרוש, נדב ואביהוא את חטאתם ואת עולתם לפני ה׳ וכו׳, שכונתו כי הוא אונן כי בו ביום מתו. ואכלתי חטאת היום – פרוש, חטאת של יום שהוא שעיר ראש חדש, וכאן רמז לו שישתנה זה ממנחה שהוא קדשי שעה, אבל חטאת היום הוא קדשי דורות – הייטב בעיני ה׳ לאכלו?

והיה נראה להוכיח מכאן ספק אחד, אם מתר לתלמיד להורות לעצמו הוראה במקום רבו, שראיתי להרא״ש זכרונו לברכה (עירובין סג.) שכתב לאסור זולת סר סכינא שאין קפידא כל כך. והנה ממה שראינו שהורה אהרן הלכה זו לעצמן ושרפו החטאת משמע שמתר. ואין לך רב מבהק כמשה לאהרן. ואולי יש לדחות, כי אין הוראה זו הוראה, כפי מה שאמרו ביומא (רש״י שם דף ה:) שדן אהרן קל וחומר ממעשר הקל אמרה תורה ״לא אכלתי באוני״ קדש חמור לא כל שכן, עד כאן. וכיון שנאמר לו מפי משה דין מעשר כאלו אמר לו משה לשרף ולא הורה הוא לעצמו כלום, כי בכלל מעשר חטאת בקל וחומר וכגון זה מתר לתלמיד להורות, וקל הוא מביעתא בכותחא. ועין בדברי התוספות שם (עירובין סב:) פרוש הוראת ביעתא בכותחא.

הן היום הקריבו את חטאתם וגו' משה קרא תגר על אלעזר ואיתמר מדוע לא אכלתם את החטאת, ואהרן התנצל את עצמו ואמר ואכלתי חטאת היום ונ"ל כדברי מהרי"א ששעיר זה שנשרף היינו שעיר עזים לחטאת האמור למעלה שהיה קדשי שעה, ולכך לא רצה אהרן לאכול ממנו לפי שחשב במה דברים אמורים שהכהנים אוכלים ובעלים מתכפרים, כשהכהנים אין להם חלק באותו עבירה אבל בשעיר זה שהיה כפרה על מעשה העגל שזבחו שם זבחיהם לשעירים כמבואר למעלה בפסוק קח לך עגל, וחטא זה היה אהרן הגורם ודומה כאילו היה לו חלק בה ע"כ אין דין שיאכל ממנו אהרן כדי שיתכפרו הבעלים כי דומה כאילו גם הוא היה מן הבעלים, ומאחר שראו בני אהרן שאביהם לא רצה לאכול ע"כ לא אכלו גם המה ממנו ושרפוהו.

וזה ביאור הענין, כי משה קצף על אלעזר ואיתמר הנותרים מן המיתה של נדב ואביהוא שנשרפו על שהקריבו אש זרה וחשב משה כי גם אלו הקריבו אש זרה כי מאחר שדין החטאת לאכילה והמה שרפוהו ודאי אש זה ששרפוהו בו אש זרה הוא ע"כ קצף עליהם ואמר היה לכם לזכור מה שקרה לאחיכם ולמה הותרתם והיה לכם לאוכלו כי אותה נתן לכם לשאת את עון העדה שהכהנים אוכלים ובעלים מתכפרים וידבר אהרן אל משה הן היום הקריבו וגו', רצה להוכיח במופת שחטאת זה היה על מעשה העגל דאל"כ איך יתכן שביום זה שהקריבו בני חטאתם ועולתם של ציבור לכפר עליהם תקראנה אותי כאלה שבו ביום ימותו שני בני, שאם כבר היו ראוין לשליחות יד והמתין להם הקב"ה שלא לערבב שמחת התורה היה לו להמתין גם יום זה שמחת לבו של הקב"ה בחנוכת המזבח, אלא ודאי שרצה ה' שביום זה ימחה עון העגל מכל וכל מישראל ומאהרן ביום אחד כי אהרן ישלם שנים לרעהו וישראל מתכפרים בחטאת ועולה וזה מופת שהחטאת בא על עון העגל, וא"כ אם אכלתי מחטאת זה היום הייטב בעיני ה' הלא גם אני מן הבעלים, ומאחר שאני לא אכלתי גם בני לא רצו לאוכלו לכבודי וייטב הדבר הזה בעיני משה.

וידבר אהרן. בלשון עז. ולא משום שהשיב בקפידא ח״ו אלא משום שאמר הלכה. וד״ת נאמרים באימה וביראה כדבר הקב״ה למשה בלשון עז. וכדאיתא במכות די״א א׳ שד״ת נדבר בלשון עז:

הן היום הקריבו. העדה. במה שהביאו לאוהל מועד כלשון המקרא לעיל א׳ אל פתח א״מ יקריב אותו. וכן הרבה:

ותקראנה אותי כאלה. והענין דברור היה לאהרן שנו״א מתו על עון העגל כדכתיב בספר דברים ויתאנף ה׳ באהרן להשמידו. ורק תפלת משה הועיל שיהיו אלעזר ואיתמר בחיים והראה הקב״ה במיתת נו״א שלא נתכפר מעשה העגל לגמרי ומש״ה המיתם לפני אכילת החטאת שהוא גמר הכפרה כידוע דכהנים אוכלים ובעלים מתכפרים. וה״ז דומה לעבד שבא למזוג כוס לרבו ושפך לו קיתון על פניו לומר שאיני חפץ כעת בשימושך. דפשיטא שאין ד״א לאותו עבד למזוג באותה שעה כוס אחר לרבו. כך הראה הקב״ה בזה שאינו חפץ בעבודה זו דאכילת חטאת משום שלא יהי נשלם הכפרה. ואם מכ״מ אכלתי חטאת היום הייטב בעיני ה׳. והנה הייטב היו״ד מודגש והיא זרה ללמדנו רגשות המדבר שדבר מעומק הלב הייטב זאת. וכמש״כ כ״פ על דגש זרה. [וכן משמעות הדגש בתיבת הראיתם בש״א י׳ כ״ד. ושם י״ז כ״ה.] והיינו שכתבנו לעיל הפי׳ וידום אהרן. שבלבו היה יודע מרת נפשו:

ח פירוש היכא דלא כתיב אחריו לאמר כמו שפירש רש"י בפרשת וארא. אי נמי כשיבא הדבור במקום פרטי כמו וידבר העם באלהים ובמשה למה העליתנו וגו' היה צריך לומר ויאמר מאחר שהוא דבור פרטי אף כאן היה לו לומר ויאמר אהרן וגו' כיון שהוא דבור פרטי, הרא"ם. והוא הוא מה שכתבתי בפרשת וארא:

ט פירוש לאיזה צורך הוצרך לומר הן היום הקריבו וגו' היה די בותקראנה אותי כאלה ואכלתי היום וגו' אלא הכי קאמר אמר להם משה שמא זרקתם דמה אוננים אחר מיתת אחיכם והאונן שעבד חילל ולפיכך לא אכלתם שמשה לא ראה מעשיהם מטרדתו עם השכינה באותו יום וחשש שמא מצאו דם שעיר הזה שלא נזרק עדיין וזרקוהו. והשיב אהרן וכי הם הקריבו שהם הדיוטות עד שיחשבו שנפסלה אני הקרבתי שעלי מוטל דכתיב קרב אל המזבח וכהן גדול מקריב אונן ונו"ן של הן היום במקום מ"ם כמו הלהן תשברנה. הרא"ם האריך ואני קצרתי:

י ואם תאמר הא תשובה זו אינה אלא למאן דאמר משום טומאה שנגעה בו נשרף דאי משום אנינות כל שכן קשה למה שרפו אותו היה להם להמתין עד הלילה וכמו שכתב הרמב"ן זכרונו לברכה אם כן מאי נפקא מינה שהשיב לו אנינות היום אסור ולא לילה כיון שנשרף משום טומאה שנגעה בה מה תשובה השיב בזה. ויש לומר בדוחק כי משה לא היה חוקר על זה דלמא טומאה נגעה בה כי לפי סברתו שהיה להם לאכול מיד אם כן בוודאי היה נשמר מליגע בטומאה בשעה קלה שהיא מזריקת הדם עד שעת אכילה כי מסתמא מיד יאכלוהו אותו כי זריזים מקדימין למצות והשיב לו אהרן היום כלומר אנינות היום אסור והוכרחו להניחו עד הלילה ואפשר נגעה בו הטומאה ונשרף: