ויקרא י, כ

וייטב בעיניו. הודה ולא בוש לומר לא שמעתי:

וּשְׁמַע מֹשֶׁה וּשְׁפַר בְּעֵינוֹהִי

וּשְׁמַע משֶׁה וּשְׁפַר קֳדָמוֹי וְאַפֵּיק כְּרוֹזָא בְּמַשְׁרִיתָא לְמֵימָר אֲנָא הוּא דְאִיתְעַלָמִית הִילְכָתָא מִנִי וְאַהֲרן אָחִי אִדְכַּר יָתָהּ לִי

כֵּיוַן דִּשְׁמַע משֶׁה וּשְׁפַר פִּתְגָמָא בְּאַפּוֹי וְאַפִּיק כְּרוֹז בְּכָל מַשְׁרִיתְהוֹן דְּיִשְרָאֵל וַאֲמַר אֲנָא הוּא דְאִיתְעֲלָמִית הִילְכָתָא מִנִי וְאַהֲרן אָחִי אַלִּיף יָתָהּ לִי וְעַל דְּאַשְׁפַּל משֶׁה גַרְמֵיהּ קַבֵּיל עֲלֵיהּ אַגָר סַגִי וּשְׁמַע משֶׁה וּשְׁפַר פִּתְגָמָא בְּאַפּוֹי:

וייטב בעיניו. שמח על טוב סברת אחיו ובניו שהיטיבו לראות ולהורות:

וישמע משה וייטב וגו׳. יש לדעת איך נתעלמה ממנו הלכה פשוטה כזו לחלק בין קדשי דורות לקדשי שעה. ואם היה לו איזה צד לומר שאין לעשות חלוק זה, למה קבלו מאהרן ולא דן עליו לסתרו. והנה לפי מה שפרשתי למעלה כי גם משה היה צריך לעמד על הדבר אם לאכלה אם לשרפה, ולא היה לו מחלט הדבר לאכילה, והקפדתו על אהרן ובניו היתה לצד שחשב ששרפוהו בלא טעם נכון, או לצד שמא ארע לה איזה מאורע כמאמר רז״ל (פסחים סב., זבחים קא.) שאמר להם שמא ארע בו פסול בהקרבת דמו או נטמא או יצא חוץ למקומו, וכל אלה הדברים הם לצד מעוט זריזותם, ועל זה היתה ההקפדה, מה שאין כן אחר שאמר לפניו אהרן הדין שדן בו ושרפו, קבל משה הטעם וראה שלא שרף אלא אחר שדן דין צדק, ואין הכי נמי אם לא היה דן אהרן והיה דן משה כזה היה דן בדבר ושורפו, ולא יבצר ממנו כל דבר, ואמרו וייטב בעיניו, פרוש את אשר עשו בשרפתו, ולא הקפיד על אשר סמכו על עצמן ולא שאלוהו. או ירצה וייטב בעיניו אהרן כי טוב הוא, ויורה יורה ידין ידין.

או ירצה וישמע משה, פרוש, התורה מעידה שחלוק זה שמעו משה מפי הקדוש ברוך הוא, וייטב בעיניו הדבר אשר עשה אהרן. ואם תאמר אם שמע כן מפי הקדוש ברוך הוא מה מקום להקפדתו? אולי לצד שלא אמרו עדין לאהרן, חש שדן בו טעם אחר שאינו צודק ושרפו. או אפשר כי באותה שעה נאמרה לו נבואה זו, כי מצויה היתה נבואה למשה, כאמרו (במדבר ט:ח) ״עמדו ואשמעה מה ידבר ה׳״, וכמו כן כאן תכף ״וישמע משה״ מפי ה׳ המשפט, ״וייטב בעיניו״ אשר צדק אהרן במשפטו.

ורז״ל אמרו במדרש (תורת כהנים כאן) וזה לשונם: אמר רב יהודה, חנניה בן יהודה היה דורש כל ימיו קשה ההקפדה שגרמה למשה לטעות, אחר מיתתו אני משיב לו על דבריו, וכי מי גרם לו שהקפיד, אלא שטעה, עד כאן. טעם אמרו ״כל ימיו״, גם טעם חנניה שלא אמר כרב יהודה שהוא היותר מובן מפשטי הכתוב, גם טעמו של רב יהודה שלא חלק אלא אחר מותו – יראה כי חנניה ורב יהודה כל אחד מתכון לדבר טוב על משה, לצד שיש לפנינו שתי דרכים: הא׳ השכחה אשר אמר לו ה׳ והוא שלא מן המוסר לנאמן בית, ב׳ שנתכעס על בני אהרן ודבר להם קשות כנזכר, וגם לצד אהרן קצף בדרך נסתר. ובא חנניה ובחר לתלות כמשה שגיון הכעס ששגג בו, והוא סבה לטעות, מלומר חס ושלום ששכח דבר ה׳ שהוא דופי גדול. וכמו כן מצינו בספרי (מטות לא:כא) שאמר רבי אלעזר בן עזריה בשלשה מקומות בא משה לכלל כעס ובא לכלל טעות וכו׳, כיוצא בדבר ״ויקצף משה על אלעזר״ וגו׳ עד כאן. מכאן אתה למד שהדבר שעליו הקפיד לא (מצד) הטעות. ואם תאמר, אם כן למה הקפיד אם לא טעה, בהכרח לומר שהקפיד על אשר דנו בדעתם וסמכו על הוראתם מבלי שאלת רבם, ועל זה נתעלמה הימנו הלכה ואמר ״אכל תאכלו״, וסובר כי בהחלט הוא אומר כפי הדין שראוי לאכלה, לא כמו שפרשתי שאין דבריו בהחלט אלא שאומר צד הנגדי למעשיהם. ובא רב יהודה וחלק כי אין לתלות במשה ההקפדה בהחלט, כי יש בהקפדה צד לומר שהיא גרועה מהעלם דבר, ואפשר לתלות שטעה ושגג בדין ולצד שגיונו הקפיד על המעשה שנעשה שלא כרצונו יתברך, אבל זולת הטעות לא יקפיד על כבודו.

והנה דעת זו לא היתה מכרעת לרב יהודה אלא שקולה, שיש פנים להקל בבחינת ההקפדה, ויש פנים להקל בבחינת הטעות, ולזה לא חלק על חנניה אלא אחר מותו, שעמד בדרשה זו ולא אמר פן האחר שישנו במשקולת ההשכל, משמע כי מכרע אצלו הדבר כי הקפיד, ובזה חלק עליו, ולזה דקדק לומר, אחר מיתתו אני משיב. ובנוסח ספרא שלפנינו אמרו ״הריני כמשיב על דבריו״, וממה שאמר ״כמשיב״ משמע ולא משיב, ויכון גם כן לדברינו. או אפשר לומר כי רב יהודה בחר בהחלט לומר טעמו של משה הוא לצד שטעה מלומר שהקפיד, שהוא מעשה בלתי הגון, כי הטעות יכול אדם לטעות בהסח הדעת, מה שאין כן ההקפדה שהוא מעשה מזיד, ועוד אם נאמר שטעה הרי לא יצתה תקלה מטעות, ואם נאמר שהקפיד הרי יצתה תקלה מתחת ידו שהרי הקפיד ונתכעס. ולזה בחר רב יהודה לומר, מי גרם לו שהקפיד אלא שטעה. וטעם אמרו אחר מותו, לומר שאפלו כל ימיו דרש ואפלו כבר מת הדורש לא נמנעתי מלחלוק לצד אמתות הדבר אצלי, או נתכון לומר שלא חלק עמו בפנים ושתק אלא לאחר מותו, שאפשר שאם היה בחיים חיותו היה משיב על הדבר להוכיח כמותו, ורז״ל אמת יהגה חכם.

וייטב בעיניו. הבין משה שכן האמת שהוא בעונש על העגל. והצדק עם אהרן:

כ אלא כך שמעתי ושכחתי: