ויקרא א, ג

זכר. ולא נקבה כשהוא אומר זכר למטה, שאין תלמוד לומר, זכר ולא טומטום ואנדרוגינוס:

תמים. בלא מום:

אל פתח אהל מועד. מטפל בהבאתו עד העזרה מהו אומר יקריב יקריב, אפלו נתערבה עולת ראובן בעולת שמעון, יקריב כל אחת לשם מי שהוא. וכן עולה בחלין, ימכרו החלין לצרכי עולות, והרי הן כלן עולות ותקרב כל אחת לשם מי שהוא. יכול אפלו נתערבה בפסולין או בשאינו מינו, תלמוד לומר יקריבנו:

יקריב אתו. מלמד שכופין אותו יכול בעל כרחו, תלמוד לומר לרצונו, הא כיצד כופין אותו עד שיאמר רוצה אני:

לפני ה' וסמך. אין סמיכה בבמה:

אִם עֲלָתָא קוּרְבָּנֵיהּ מִן תּוֹרֵי דְכַר שְׁלִים יְקָרְבִנֵהּ לִתְרַע מַשְׁכַּן זִמְנָא יְקָרֵיב יָתֵיהּ לְרַעֲוָא לֵיהּ קֳדָם יְיָ

אִין עֲלָתָא הוּא קוּרְבָּנֵיהּ מִן תּוֹרֵי דְּכַר שְׁלִים יְקַרְבִינֵיהּ לִתְרַע מַשְׁכַּן זִמְנָא יַקְרִיב יָתֵיהּ לְרַעֲוָא עֲלוֹי קֳדָם יְיָ

אם עלה קרבנו. פרט ועול׳ מפורשת:

מן הבקר. גדול או קטן אחר שמונת ימים ובעבור היות העולה קרבה כלה לגבוה היא מהנבחרת והזכר נבחר מהנקבה על כן אין בעולה נקבה:

תמים. בלא מום ואחר שאמר יקריבנו פירש אל המקום אשר יקריב אותו כי יכנס בחצר אהל מועד:

לפני ה׳. דבק בטעם עם אל פתח אוהל מועד יקריב אותו:

לרצונו לפני ה׳. שיקריבנו ברצונו ולא באונס:

אם עלה - שהתנדב בלשון זה. ולפנינו מפרש ואם זבח שלמים.

לרצונו - אם זכר תמים יקריבנו ולפתח אוהל מועד אז יהיה לו לרצון. אבל בחולה ובעל מום כתיב: הירצך או הישא פניך. וכן: ומנחה לא ארצה מידכם.

אל פתח אהל מועד יקריב אותו. שלא יאמר אדם לכהן לך וקח בהמה והקרב אותה שאין זה דרך של מעלה אלא בעל הקרבן מדדהו ומביאו עד לפני בית המלך:

אם עולה קרבנו מן הבקר. קרבן עולה קודם בפרשה לשאר הקרבנות. וע"ד הפשט לפי שהמחשבה היא ראשית הכל, וחטא המחשבה קודם לחטא המעשה, על כן היה בדין להקדים עולה. וסדר הכתוב בקרבן עולה, תחלה פר, ואחר כך צאן, ואח"כ עוף, פר הוא קרבן עשיר לפי שלבו גס בו ומתגאה ובוטח בעשרו ועל כן חייבו להביא פר, ולאדם בינוני שאין לבו גס כל כך ואינו מתמיד בחטא כמוהו חייב אותו צאן, ואדם עני שלבו נכנע והוא שפל על שאר בני אדם חייבו להביא עוף שהוא דבר מועט, והרי קרבנו של כל אחד ואחד לפי חטאו.

וע"ד הקבלה הקדים עולה כי היא לבינה, ולכן סדור הפרשיות כגופי הקרבנות, עולה תחלה ואח"כ שלמים ואח"כ פר כהן משיח שהוא חטאת, וזה כסדר שלשה שמות שבשלש עשרה מדות, העולה למעלה מן המדות, השלמים למכריע ביניהם כדי להשלימם, פר כהן משיח שהוא החטאת לכנסת ישראל, כי כן כתוב מפורש (ויקרא ט״ז:ל׳) וחטאתם לפני ה'.

אם עלה קרבנו שהתנדב בלשון זה, פתח הכתוב בעולה לפי שהיא מעולה ועולה כולה למעלה.

יקריבנו יקדישנו, ואומר זה הקדשתי לגבוה.

אל פתח אהל מועד יקריב אתו שלא יאמר המקריב לכהן לך וקח בביתי הבהמה שהתנדבתי ועשה אותה קרבן דאין זה דרך כבוד למעלה.

לרצנו לפי שקרבן נדבה הוא זה נאמר בו לרצונו אבל בשאר קרבנות אין כתיב לרצונו הואיל ולפעמים הם באים חובה.

לפני ה׳ וסמך אעפ״י שסמך בחוץ יחזור ויסמוך בפנים.

אל פתח אהל מועד יקריב אותו שלא יאמר אדם לכהן לך וקח בהמה והקריב אותה שאין זה דרך כבוד של מעלה אלא בעל קרבן קונהו ומביאו עד לפני המלך:

גבי נשיא כתי' ה' אלהיו שאין נשיא על גביו אלא ה' למתבע חטאו לכך אין אחר מקריב קרבנו וכן למען ילמד ליראה ה' אלהיו:

כבר הסכימו כל חכמי ישראל התורניים כי הקרבנות אינם באים לצורך הקב"ה שהרי אין לפניו לא אכילה ולא שתיה אלא ברוך המקדים רפואה למכתינו שצוה להקריב הקרבנות לזכות בהם ישראל כי כשאדם חוטא ומקריב קרבן ומתכפר לו ויודע שהוא נקי מחטאו הוא נזהר מלחטוא ומלהיות בעבירות מלוכלך אבל אם לא היה מתכפר היה מוסיף לחטוא כמו שאז"ל כיון שעבר אדם עבירה ושנה בה נעשית לו כהיתר משל לאדם שיש לו בגדים צואים אינו משמרן מן הטיט אבל אדם שבגדיו נקיים משמרן מן הטיט ומן הטינוף ועל זה אמר שלמה בכל עת יהיו בגדיך לבנים וכן אמר ר"ח בן עקשיה רצה הקב"ה לזכות ישראל לפיכך הרבה להם תורה ומצות ומע"ט שיעסקו בהם ישראל ולא יטנפו וגם צוה הרבה מצות שמן הדין היה עושה אותם אדם מעצמו וצוה אותן הקב"ה להרבות את שכרן של ישראל:

איתא בת"כ כל מקום שנזכר השם בקרבן אמור ביו"ד ה"א וא"ו ה"א שלא ליתן למינים מקום לרדות בנו פירוש לשלוט שאם יזכיר אלהים אולי יאמרו שתי רשויות הם:

אם עלה קרבנו דבר העולה כלו לאשים קרי עולה. אל פתח אהל מועד יקריב אותו. שלא יאמר לכהן: קח בהמה בביתי ועשה ממנה קרבן, דאין זה כבוד של מעלה, אלא הוא עצמו יקריב וידדה בהמתו לפני המלך:

לרצנו. כדי שיהא רצוי לפניו, ורבותינו דרשו: לרצנו, שלא יקחו בעל כרחו, אם נדר, אלא כופין אותו עד שיאמר: רוצה אני:

אם עולה קרבנו. קשה למה שנה משתי פרשיות הסדורות אחרי זאת ״ואם מן הצאן וגו׳ לעולה״, ״ואם מן העוף עולה״, גם כאן היה לו לומר ״אם מן הבקר עולה״ וגו׳? ויתבאר על פי הסברא שאמרו בתורת כהנים (ג:כ) במה שאמר הכתוב למעלה מזה ״את קרבנכם״, מלמד שהיא באה נדבת צבור, עד כאן. לזה אמר סמוך לאמרו ״קרבנכם״ אם עולה, פרוש, דוקא עולה היא שאני מתיר שבאה נדבת צבור ולא שלמים, כדתניא (תורת כהנים ג׳) שלמים אין באין נדבת צבור.

עוד, אם היה אומר הכתוב ״אם מן הבקר עולה״ היה נשמע שלא התיר להביא עולה אלא מן הבקר ולא מן הצאן, לזה אמר אם עלה לומר כי מה שמרבה באמרו ״קרבנכם״ הוא פרט העולה, בין אם יהיה מן הבקר בין אם יהיה מן הצאן. ואין לטעות בעולת העוף, שהרי באר הכתוב ואמר ״קרבנו״ יתרה כמו שדרשו בתורת כהנים למעט צבור מעולת העוף.

ובתורת כהנים (ג:כא) אמרו, וזה לשונם: ״עולה״ מה תלמוד לומר? שיכול לא יהיו כל הפסולים אלו נוהגים אלא בעולת נדבה, עולת חובה מנין וכו׳? תלמוד לומר ״אם עלה״, עד כאן. נראה שהקשה להם שהיה לו לומר ״אם קרבנו עולה״, ודרשו שאם היה אומר ״אם קרבנו עולה״ אז יהיה נשמע שמדיק הכתוב בעולת נדבה שבה משתעי קרא, דכתיב ״כי יקריב״ רשות, ואמר ״אם עלה״ פרוש כל עולה שבעולם בין של חובה בין של נדבה. והראב״ד זכרונו לברכה פרש שתבת ״עולה״ מיתרת, שהיה לו לסמך על זכרונה לבסוף, והוא דוחק:

קרבנו. בתורת כהנים דרשו שבאה לרבות שלמים שישנם בכל הפסולין הרשומים, ואין לומר שלמעטם בא הכתוב ולומר ״קרבנו״ האמור שהוא עולה ולא שלמים, כי זה אינו צריך למעט, כי מהיכא תיתי לאסור, ולא דרשו ״קרבנו״ בכנוי שהוא יותר פשוט בכתוב, כי הרי הוציאו דין זה מ״קרבנו״ האמורה בעולת צאן (ויקרא א:י).

אם עולה קרבנו מן הבקר זכר תמים יקריבנו. טעם לדבר שהעולה באה זכר, והחטאת נקיבה, ושלמים בין זכר בין נקיבה, לפי שהעולה על רוחכם היא באה דהיינו על חטא ההרהור כמו שנאמר (איוב א ה) והעלה עולות מספר כולם כי אמר אולי חטאו בני וברכו את האלהים בלבבם. והחטאת בא על החטא המעשה, נמצא שהמהרהר בעבירה ולא יצתה מחשבתו אל הפועל ודאי גבור בארץ יהיה כי כאיש גבורתו לכבוש את יצרו כי לא יצאה המחשבה אל החוץ לעשות זר מעשהו ע"כ קרבנו זכר. אבל החוטא גם במעשה תשש כחו כנקיבה כי לא היה יכול לעמוד כנגד יצרו ע"כ קרבנו נקיבה בכיוצא בו, ולפי שבין כך העולה והחטאת באים על החטא אשר מקורו מן הלב כי לב הותל הטהו (ישעיה מד כ) והרשעים ברשות לבם אשר מקומו בצד שמאל ע"כ שחיטתן בצפון, אבל השלמים אשר בלי עון ירוצון שחיטתן בכל מקום בעזרה ואין חילוק אצלם בין זכר לנקיבה.

ועוד שהעולה באה על חטא ההרהור, הנתלה בכח השכל שבאדם הנמשל לזכר כי השכל עיקר הבית וגבירו ע"כ קרבנו זכר ועולה כולה לגבוה כנגד רוח בני האדם העולה היא למעלה כך היא העולה על מוקדה כי טבע האש גם כן לעלות למעלה.

אבל החטאת באה על חטא המעשה, הנעשה ע"י כלי המעשה התלוים בחומר המתפעל כנקיבה ע"כ קרבנו נקיבה ועיקר החטא תלוי באברים מיוחדים ובראשם החלב והדם ועל פיהם יהיה כל ריב וכל נגע, כי על ידי רתיחת הדמים כל היום יתאוה תאוה לדברים האסורים כמ"ש (דברים יב כ) כי תאוה נפשך, וכתיב (שם יב כג) כי הדם הוא הנפש. וכן כשישמן ישורון ויצא מחלב עינימו (תהלים עג ז) וחלבמו סגרו פימו (שם יז י), אז הוא מעותד ביותר אל החטא על כן מקריבין מן החטאת החלב והדם והבשר יאכל לכהנים דרך צדקה להאכיל לעניים משרתי אלהינו כי בחסד ואמת יכופר עון.

והשלמים עושים שלום בעולם, כי מקצתן למזבח, ומקצתו לכהנים, ומקצתו לבעלים, וכולם אוכלים על שלחן אחד וזה מורה על השלום שבין כולם כי אין בו צד חטא הגורם ריב לה' עם עמו ויש חילוק בין חטאת לעולה כי החטאת אינו בא כי אם על השוגג דהיינו מה שהאדם עושה בלא רצון והעולה מכפר על ההרהור המזידי דהיינו ברצון, דרך משל המהרהר באשה ויודע שאסור להרהר בה אך שלבו אנסיה, על כן נאמר יקריב אותו לרצונו לפני ה' שמכפר אפילו על הרצון כאמור, ומן יתור אותו יש מפרשים שמעלה עליו הכתוב כאילו הקריב את עצמו לפני ה'.

יקריבנו. יקדישנו:

אל פתח אהל מועד יקריב אתו. האי הקרבה משמעו הבאה. ושם הקרבה חל על כל מיני קריבה לה׳. מתחלה הקדשה ואח״כ הבאה ואח״כ זריקת הדם וע׳ תמורה ד״ו ב׳. ומלמדנו האי קרא דהוא בעצמו מטריח בטפולו עד שיביא אותו לפתח אהל מועד ולא שיתן לעבדו או לשלוחו. ועי׳ ס׳ שמות י״ב כ״א:

לרצונו. להפיק רצון מלפניו ית׳ זהו עיקר הפשט בזה הלשון בכ״מ דוק ותשכח ועי׳ להלן כ״ב י״ט כ״ג י״א:

ה הא דהביא רש"י הכא מיעוט דזכרים לאפוקי טומטום ואנדרוגינוס ולא שאר המיעוטין דלקמן משום שבא לפרש בתר הכי תמים בלא מום דלא תקשי ליה מנא ליה דתמים בלא מום דלמא תמים פירוש שיהא תמים באיכותו דהיינו שלא יהא טומטום ואנדרוגינוס להכי הביא רש"י זכר דלמטה שממעט מזכר דלמטה טומטום ואנדרוגינוס ממילא פירוש של תמים בלא מום:

ו כתב הרא"ם ואף על גב דכתיב במקום אחר כל אשר בו מום לא תקריבו ואם כן תמים למה לי כבר תירצו בתורת כהנים ואמרו דהאי תמים דהכא להקישא הוא דאתא כלומר כשם שאם אינו תמים אלא בעל מום אינו לרצון כדכתיב כל אשר בו מום וגו' כך אם אינו זכר אלא נקבה או טומטום ואנדרוגינוס אינו לרצון:

ז ופירוש יקריבנו מענין קורבה שפירושו יביאנו והוכחתו אל פתח אהל מועד למה לי לכתוב זכר תמים יקריב אותו לרצונו לפני ה' ותו לא:

ח פירוש היה לו לכתוב יקריבנו פתח האהל מועד לרצונו לפני ה' בשלמא בלא פירושו דמטפל בה עד העזרה הוה אמינא יקריב יתירא בא ללמד שמחויב לטפל בה עד לפנים מן העזרה אבל מאחר שפירש דאינו מחויב לטפל בה אלא עד פתח העזרה יקריב למה לי:

ט פירוש כגון רובע ונרבע וכיוצא בהם:

י עם חטאת ואשם ובכור ומעשר ופסח ושלמים:

כ ולא מיקריב מפיק דהוא לרבוי דאם נתערבה עולה בעולה או עולה בחולין הוא דאתא אלא מיתורא דאותו מפיק ליה:

ל כלומר יכול אם כופהו שיקנה הזבח להקריב והוא צועק תמיד אינו רוצה לעשות אפילו הכי עושה בעל כרחו תלמוד לומר לרצונו כופין אותו עד שיאמר רוצה אני ואז הוא מקריב, (דברי דוד) אפשר להקשות מה מהני אמירה זו כיון דבעל כרחו אומר כן דאמרינן אגב אונסו גמר בלבו להסכים עם מה שאומר בעל פה כי רצונו להפטר מהאונס ואפי' בענין ממון אמרינן בפרק חזקת הבתים אמר רב הונא תלה אותו עד דזבין ליה קנה דאגב אונסיה גמר ומקני ליה כל שכן כאן דמצוה הוא:

מ דמקרא נדרש לפניו ולאחריו לפני ה' דהיינו באוהל מועד ששם ארון והשכינה שרויה בו: