שמות כז, ג

סירתיו. כמין יורות:

לדשנו. להסיר דשנו לתוכם, והוא שתרגם אנקלוס למספי קטמיה, לספות הדשן לתוכם, כי יש מלות בלשון עברית מלה אחת מתחלפת בפתרון לשמש בנין וסתירה, כמו (תהלים פ י) ותשרש שרשיה, (איוב ה ג) אויל משריש וחלופו (שם לא יב) ובכל תבואתי תשרש. וכמוהו (ישע' יז ו) בסעיפיה פריה, וחלופו (שם י לג) מסעף פארה, מפשח סעיפיה, וכמוהו (ירמיה נ יז) וזה האחרון עצמו, שבר עצמיו, וכמוהו (מל"א כא יג) ויסקלהו באבנים, וחלופו (ישע' סב י) סקלו מאבן, הסירו אבניה, וכן (שם ה ב). ויעזקהו ויסקלהו, אף כאן לדשנו להסיר דשנו ובלעז אישצינדרי"ר:

ויעיו. כתרגומו, מגרפות שנוטל בהם הדשן, והן כמין כסוי הקדרה של מתכת דק ולו בית יד, ובלעז וידי"ל:

ומזרקתיו. לקבל בהם דם הזבחים:

ומזלגתיו. כמין אנקליות כפופים, ומכה בהם בבשר ונתחבים בו ומהפך בהן על גחלי המערכה שיהא ממהר שרפתן ובלעז קרוצינ"ש [אנקולים] ובלשון חכמים צנוריות:

ומחתתיו. בית קבול יש להם לטול בהן גחלים מן המזבח לשאתם על מזבח הפנימי לקטרת, ועל שם חתייתן קרויים מחתות, כמו (ישעיה ל יד) לחתת אש מיקוד, לשון שאיבת אש ממקומה, וכן (משלי ו כז) היחתה איש אש בחיקו:

לכל כליו. כמו כל כליו:

וְתַעְבֵּד פְּסַכְתְּרָוָתֵהּ לְמִסְפֵי קִטְּמֵיהּ וּמַגְרוֹפְיָתֵהּ וּמִזְרְקָתֵהּ וְצִנוּרְיָתֵהּ וּמַחְתְּיָתֵהּ לְכָל מָנוֹהִי תַּעְבֵּד נְחָשָׁא:

וְתַעֲבֵיד דּוּדְוָתֵיהּ לְמֵירְדָדָא יָתֵיהּ וּמִגְרִפַתֵּיהּ וּמִזִירִקוֹי וּמְשִׁילְיָיתֵיהּ וּמַחְתְּיָיתֵיהּ כָּל מָנוֹי תַּעֲבֵיד נְחָשָׁא

וְתַעֲבֵיד דּוּדְוָותָא לְמֵירְדָדָא יָתֵיהּ וְיָעוֹי וּמִזְרָקוֹי וּמְשִׁלְיָיתָהּ וּמַחְתְּיָיתָהּ לְכָל מָנוֹי תַעֲבֵיד נְחָשָׁא:

וטעם לדשנו. להסיר הדשן ממנו. ומלת ידשנה סלה. יעשה ממנה דשן. והטעם שתהיה נשרפת על גבי המזבח ומקובלת. והנה תדשן עצם. מבנין אחר שהוא הכבד הדגוש. והוא מגזרת מאשר שמנה לחמו:

ויעיו. כמו ויעה ברד.

ולמ"ד לכל כליו. נוסף כמו למן היום אשר יוסד בית ה':

ויעיו - שקורין וודי"ל בלע"ז, לקבץ בהן הדשן ולתת אותו בתוך סירותיו להוציא בהן הדשן, כאמור בצו את אהרן.

ומזרקותיו - לקבל דמי הקרבנות לזרוק על המזבח.

ומזלגותיו - לקחת בהן איברי הקרבנות ולהפכן על גחלי המערכה להקטירן.

ומחתותיו - לחתות בהן הגחלים, כדכתיב: לחתות אש מיקוד. היחתה איש אש בחיקו.

[לדשנו מתיבות שיש להם שתי פנים לפירושם זה הפך מזה]. [לכל כליו תעשה נחשת למ״ד יתרה].

ועשית סירותיו וגו׳. בזה ודאי ניחא דא״א למזבח בלי כלים אלו. מש״ה כתיב בלשון ידוע סירותיו וגו׳:

לכל כליו תעשה נחשת. כל כליו מיבעי [וע׳ רש״י ורמב״ן לעיל י״ד כ״ח] אלא לא השמיענו בזה שיהא דוקא נחשת ולא כסף וזהב כמו גוף המזבח החיצון. דודאי היו מזרקות כסף וזהב ג״כ כמו לדורות. והרי הנשיאים הביאו מזרקי כסף והקדישו למזבח. אלא בשביל שיש נחושת פשוט הנוצר באדמה ויש עוד נחושת קלל שמצרפים נחושת ומעמידים אותו על צורה בהירה ביותר והזהיר הכתוב דלכל כליו תעשה נחושת. כמשמעו מעשה הנחושת שנדרש להם. היינו יצרף ביחוד לצרכי המזבח וכליו אבל ודאי אפשר שיהיו הכלים משארי מתכות רק שיהיו עשוים לשמו:

ק כלומר שהכלים עצמן תעשה נחשת לא הדברים שהם לכלים כי אין שם זולתם ולמ"ד יתירה הוא לתיקון הלשון: