שמות כג, יא

תשמטנה. מעבודה:

ונטשתה. מאכילה אחר זמן הבעור דבר אחר תשמטנה מעבודה גמורה, כגון חרישה וזריעה. ונטשתה מלזבל ומלקשקש:

ויתרם תאכל חית השדה. להקיש מאכל אביון למאכל חיה מה חיה אוכלת בלא מעשר, אף אביונים אוכלים בלא מעשר, מכאן אמרו אין מעשר בשביעית:

כן תעשה לכרמך. ותחלת המקרא בשדה הלבן, כמו שאמר למעלה המנו תזרע את ארצך:

וּשְׁבִעֵתָא תַּשְׁמְטִּנַהּ וְתַרְטְשִׁנַהּ וְיֵיכְלוּן מִסְכְּנֵי עַמָךְ וּשְׁאָרְהוֹן תֵּיכוּל חֵיוַת בָּרָא כֵּן תַּעְבֵּד לְכַרְמָךְ לְזֵיתָךְ:

וּשְׁבִיעִיתָא תִּשְׁמְטִינָא מִפּוּלְחָנָא וְתַפְקַר פֵּירָהָא וְיֵיכְלוּן מִסְכֵּינֵי עַמָּא וְשִׁיּוּרְהוֹן תֵּיכוּל חֵיוַת בָּרָא כְּדֵין תַּעֲבֵיד לְכַרְמָךְ לְזֵיתָךְ

תשמטנה ונטשתה תשמטנה - מעבודה, ונטשתה - מאכילה אחר זמן הביעור. דבר אחר: תשמטנה - מעבודה גמורה כגון חרישה וזריעה, ונטשתה - מלזבל ומלקשקש; לשון רש"י.

ואיננו נכון. כי לא הוזהרנו מן התורה אלא על חרישה וזריעה, אבל המקשקש והמזבל ואפילו מנכש ועודר וכוסח וכל שאר עבודות קרקע אינו אסור מן התורה. וכך העלו בתחילת מסכת מועד קטן בפרק משקין, דחרישה וזריעה אסר רחמנא, אבל תולדות לא אסר רחמנא, וכלהו מדרבנן, וקרא אסמכתא בעלמא הוא. וכן הביעור אינו נלמד מן המקרא הזה.

ור' אברהם אמר: תשמטנה - שמוט כל בעל משה ידו, ונטשתה - שלא תזרע את ארצך. ואינו כלום.

אבל הכתוב דבק בראשון; אמר: שש שנים תזרע ותאסוף התבואה, והשביעית תשמטנה - שלא תזרע את ארצך, ונטשתה - שלא תאסוף את תבואתה, אבל תעזבנה ואכלו אביוני עמך וחיות השדה פרי העץ ותבואת הכרם. וכן ונטוש את השנה השביעית (נחמיה י לב).

והשביעית תשמטנה. היא שתקרא שמטה לה' ולא יגוש איש את רעהו האביון:

ונטשתה. שלא תזרע. וכמוהו ונטוש את השנה השביעית:

לכרמך לזיתך - כמו מן תבואה דרך המקרא להזכיר דגן ותירוש ויצהר והוא הדין לכל אוכלין שהן גידולי קרקע כדכתיב בפרשת בהר סיני.

תשמטנה. שמטת כספים, כאמרו וזה דבר השמטה, שמוט כל בעל משה ידו:

ונטשתה ואכלו אביוני עמך. בשמטת קרקע יאכלו גם העניים:

ויתרם. של עניים:

תאכל חית השדה. שהעניים קודמים, כאמרם מאכל אדם אסור להאכילו לכלבים:

ויתרם ב' דין ואידך ויתרם אכלה אש לומר שפירות שביעית אסורים בהנאה ותופסין את דמיהן וצריך לבערן:

ונטשתה שלא תלקט בה לעצמך שום פרי.

ואכלו אביני עמך וכתוב אחר אומר לך ולעבדך ולאמתך ולשכירך ולתושבך, כיצד יתקיימו שני מקראות הללו אלא כשהפירות מרובין הכל אוכלים וכשהן מועטים לך ולעבדך ולאמתך ולשכירך ולתושבך, ד״א עד שלא הגיע זמן הביעור עוד מבערים אותם עניים ולא עשירים.

תשמטנה. מלזרוע. כמו שמוט כל בעל וגו׳ והיינו שמיטת ידים מעסוק עמו:

ונטשתה. הרחקה לגמרי כמו שדה נטושים שהבעלים עוזבים אותה. ה״נ הרחקה מן הקרקע והיינו אפי׳ אסיפת ספיחים אסור. וכ״כ הרמב״ן ז״ל אלא שלא ביאר:

כן תעשה לכרמך לזיתך. דלא נימא בשדה לבן שאין השדה מתקלקל בזה שנוטשה אלא שהתבואה נאכל לאחרים. משא״כ שדה כרם וזיתים קרוב לשבר הענפים במה שבעלים מנטשין. מש״ה כתיב כן תעשה לכרמך לזיתך. וה״ה כל אילן והא דכתיב ביחוד כרם וזית מבואר במכילתא:

והשביעית תשמטנה ונטשתה. ההשמטה הוא שמסלק עצמו מן הדבר וזה שלא יעבוד עבודת הארץ, והנטישה הוא שמשתתף עם העזיבה רק שמציין ההרחקה יותר כמ"ש בפ' הנ"ל בכ"מ, והוא שלא יאכל הספיחים וזה כר"ע שספיחים אסור מה"ת, אולם לפ"ז מ"ש עשבים מנין, לא יעלה לדעת ר"ת שלדעתו לא אסרה תורה רק בספיחים הנזרעים לא עשבים העולים מאליהם, ולדידי' צל"פ שלא יאכל כשכלה לחיה מן השדה, שעז"א ואכלו אביוני עמך כמ"ש בסמוך, ועוד מפרש שהנטישה הוא שיעזבם מרשותו שיהיה הפקר לא שהוא ישים עליהם גדר סביב והוא יחלקם לעניים, ופסק כן הרמב"ם [פ"ג מה' שמטה ויובל הלכה כד]:

ואכלו אביוני עמך. ובפ' בהר אמר לך ולעבדך שמשמע שכולם אוכלים, ואמר בספרא [שם סי' יב] בשם ר' יהודה, שקודם הבעור יאכלו אף העשירים ואחר הבעור יאכלו רק עניים, ופה מדבר אחר הבעור שלכן אמר ויתרם תאכל חית השדה, וכן דעת ריב"ב פה [וצריך לגרוס הכל אוכליס], ודעת ר' יוסי שענין הבעור הוא רק שיוציאם מרשותו ויפקירם ויוכל תיכף לזרות בהם שכן דעת רש"י והרמב"ן וכ"ש, וע"כ אמר שם שאחד עניים ואחד עשירים אוכלים אחר הבעור וזה דעת הת"ק כשהפירות מועטים לך ולעבדך כי זוכה בהם תיכף וכמ"ש בפ"' הספרא שם:

ויתרם תאכל חית השדה. וכבר אמר זה בפ' בהר, ולבהמתך ולחיה אשר בארצך, ופי' חז"ל שבמ"ש לך ולעבדך ולבהמתך ולחיה אשר בארצך בא להקיש אדם לבהמה וחיה לענין שיהא פטור מן המעשר כמו שמאכל המיוחד לבהמה פטור מן המעשר תמיד [עיין במ"ל פ"ג מה' מעשר הלכה כ"] כן גם מאכל אדם פטור מן המעשר בשביעית, וכבר בארתי בפי' איוב (ה כג) שיש הבדל בין חית הארץ ובין חית השדה, שחית הארץ בא גם על המצוין בישוב וחית השדה הם המדבריות, ושם שכתוב לבהמתך ולחיה אשר בארצך מדבר בחית הישוב דוגמא דבהמה ומשכחת שהוא מאכל אדם ובהמה שזה חייב במעשר וי"ל שבא להקיש להפך כמו שמאכל אדם חייב במעשר כך בהמה לא תאכל בשביעית מאכל המיוחד לאדם ובהמה רק מעושר, לכן אמר פה ויתרם תאכל חית השדה ללמד שמ"ש חיה היינו גם המדבריות וזה בודאי אוכלת שלא מעושר. ולמד שההיקש בפ' בהר הוא להקיש אדם לבהמה לפטור מן המעשר, ודעת המכלתא כדעת האומרים שאין חייבים בתרומות ומעשרות מה"ת אלא דגן תירוש ויצהר כדעת הראב"ד [פ"א מה' מעשר ה"ט], ובזה מתרץ מ"ש כן תעשה לכרמך לזיתך, לבל נאמר שמ"ש ויתרם תאכל חית השדה מדבר בשאר פירות שאין חייבים במעשרות לז"א שכן תעשה לכרמך לזיתך שחייבים במעשר מה"ת. וז"ש הא מה ת"ל כן תעשה לכרמך לזיתך כענין שאמרנו:

ע פי' משום שהשמטה והנטישה בכל מקום השמטת ונטישת דבר מדבר:

פ במועד קטן פירש"י שחורשין תחת האילנות כדי שיצמח ובב"מ פירש"י שמכסין בקש ובזבל שרשין של אילנות בימות החורף שלא יתקלקל מחמת הקור:

צ דאם לא כן למה נאמר ויתרם וגו' הא לא שייך לומר להתיר אכילתו לחיה בשביעית דהא החיה לא ברשותו היא:

ק פירוש האי כן תעשה ארישא דקרא קאי כלומר כמו שעשית בשדה הלבן כן תעשה לכרמך וגו':