שמות כב, ל

ואנשי קדש תהיון לי. אם אתם קדושים ופרושים משקוצי נבלות וטרפות הרי אתם שלי, ואם לאו אינכם שלי:

ובשר בשדה טרפה. אף בבית כן, אלא שדבר הכתוב בהוה, מקום שדרך בהמות לטרף, וכן (דבר' כב כז) כי בשדה מצאה, וכן (שם כג יא) אשר לא יהיה טהור מקרה לילה, הוא הדין מקרה יום, אלא שדבר הכתוב בהוה ואונקלוס תרגם ובשר תליש מן חיוא חיא, בשר שנתלש על ידי טרפת זאב או ארי, מן חיה כשרה או מבהמה כשרה בחייה:

לכלב תשלכון אתו. אף הגוי ככלב, או אינו אלא כלב כמשמעו, תלמוד לומר בנבלה (דב' יד כא) או מכר לנכרי, קל וחמר לטרפה שמתרת בכל הנאות אם כן מה תלמוד לומר לכלב, למדך הכתוב שאין הקדוש ברוך הוא מקפח שכר כל בריה, שנאמר (שמות יא ז) ולכל בני ישראל לא יחרץ כלב לשונו, אמר הקדוש ברוך הוא תנו לו שכרו:

וֶאֱנָשִׁין קַדִישִׁין תְּהוֹן קֳדָמָי וּבְשַׂר תְּלִישׁ מִן חֵיוָא חַיְתָא לָא תֵיכְלוּן לְכַלְבָּא תִּרְמוּן יָתֵהּ:

וְאַנְשִׁין קַדִּישִׁין טְעָמִין חוּלִין בִּדְכוּתָא תְּהוֹן קֳדָמַי בְּרַם בְּשַר תְּלִישׁ מִן חֵיוָותָא חַיָיא לָא תֵיכְלוּן לְכַלְבָּא תֵירְמוּן יָתֵיהּ בְּסִיטְרֵיהּ

ואנשי קדש תהיון לי טעם הכתוב הזה כי עד הנה הזכיר המשפטים והזהיר בדברים המכוערים ועתה כשבא להתחיל באיסור המאכל פתח ואמר ואנשי קדש תהיון לי שראוי הוא שיאכל האדם כל מה שיחיה בו ואין האסורין במאכלים רק טהרה בנפש שתאכל דברים נקיים שלא יולידו עובי וגסות בנפש על כן אמר ואנשי קודש תהיון לי כלומר אני חפץ שתהיו אנשי קדש בעבור שתהיו ראויים לי לדבקה בי שאני קדוש לפיכך לא תגאלו נפשותיכם באכילת הדברים המתועבים וכך אמר (ויקרא יא מג-מד) אל תשקצו את נפשותיכם בכל השרץ השורץ ולא תטמאו בהם ונטמתם בם כי אני ה' אלהיכם והתקדשתם והייתם קדושים כי קדוש אני והנה השרצים משקצין הנפש והטרפה אין בה שקוץ אבל יש בשמירה ממנה קדושה

ואנשי קדש. בעבור שהזכיר שורך וצאנך שהם מותרים לאכילה. הזהיר על הבשר שהוא נטרף אולי העני יאכלנו בעבור עניו.

והזכיר בשדה ההוה יותר. וככה הדין בנטרף גם בתוך העיר וכמוהו מקרה לילה:

וטעם לכלב. נפתח הלמ"ד. שהוא שומר שורך וצאנך. ואין ראוי לאכלו כי אם הכלב. ור' משה הכהן אמר כי הטרפה קשה מהנבלה. כי יש בטרפה כדמות סם רע שיזיק תולדות האדם. על כן לא התיר לתתה לגר אשר בשעריך או לימכר לנכרי כמו הנבלה:

ואנשי קדש - שלא לאכול דבר טמא כגון טרפה. וכל שכן לא תאכלו כל נבלה וגו' כי עם קדוש אתה.

ואנשי קדש תהיון לי. ובאופן זה תהיו אנשי קדש. כי כשתפרישו בכורות הבנים ומתנותיהם לעבודתי, הנה הבכורות ילמדו דעת את העם, והתקדשתם והייתם קדושים:

ובשר בשדה טרפה. אפילו הטרפה שאינה מטמאה כלל:

ובשר בשדה טרפה וגו'. מאחר שהכלב מסר נפשו על הטרפה כשבא הזאב לטורפה לא תהיה כפוי טובה כנגדו שכשיהיה לך טרפה שתשליכהו אליו בשכר ששמרה עד עתה שלא נטרפה וגם שומר עוד האחרות כי כן דרך העולם להעמיד כלבים לשמור הצאן מן הזאבים:

ואנשי ד' ראשי פסוקים דין ואידך ואנשי תמיד בדילו. ואנשי סדום. ואנשי בבל עשו את סוכות. כי אנשי סדום עבדו ע"א כדכתיב עשו את סוכות אבל אתם אנשי קודש תהיון לי ותמיד תבדילו הטומאה מביניכם כדכתיב ואנשי תמיד יבדילו:

תשליכון אותו נ' יתירה ללמדך שמרחיקין הנבלה מן העיר נ' אמה:

לכלב תשליכון אותו וסמיך ליה לא תשא שמע שוא כל המספר לה"ר ראוי להשליכו לכלבים:

ואנשי קדש תהיון לי. היה ראוי שיאמר ואנשים קדושים, אבל הכתוב ירמוז כי כנסת ישראל הנקראת קדש היא כחן של ישראל ונקראת קדש שהיא מושכת מן הקדש שהיא החכמה הרמוזה באות יו"ד בראש השם המיוחד ועל כן הוסיף מלת לי כלשון (שמות כ״ה:ב׳) ויקחו לי תרומה, כי ישראל מקודשים לשמו, וכיון שכח מעלתם גדול כל כך אין להם לאכול בשר טרפה שלקה מצד הכח המשחית, והזכיר בשדה לתוספת באור כי שם כחו של עשו הרשע שהיה איש שדה והוא כחו של קין ראש המרצחים שהזכיר בו הכתוב (בראשית ד׳:ח׳) ויהי בהיותם בשדה, גם הכלבים מן הצד ההוא והטרפה ראויה להם, ולכך אמר לכלב תשליכון אותו.

ובשר בשדה טרפה לפי שהיא קשה מן הנבלה שיש בה ארס הדורס ואינה מטמאה ומניחין אותה בשדה הזהיר עליה הכתוב מה שאין כן בנבלה, לפיכך מוכרין אותה לבן דעת המשמרה ואוכלה בבית פן יכשלו בה רבים אם יניחוה בשדה ולפי שהזכיר שור וצאן שהם מותרים באכילה הזהיר על בשר הנטרף שמא יאכלנו העני מחמת עניו.

לכלב תשלכון אתו הלמ״ד בפת״ח משמע בכלב המבורר דבר הכתוב הוא שומר העדר היינו לפי פשוטו. אתו מוסב אבשר שהוא לשון זכר.

ואנשי קדש תהיון לי ובשר בשדה טרפה וגו׳. הקדים המקרא לאיסור טרפות מ״ע זו של ואנשי קדש תהיון לי. וגם דייק המקרא ובשר בשדה. והרי אין שום נ״מ לפי הפשט אם נטרפה בבית או בשדה. וכדאיתא בחולין דק״מ לענין טריפה דעוף והא בהדיא כתיב ופרש״י נבילה וטרפה לא יאכל לטמאה בה. וה״ה בהמה. אלא לפי הפשט בא ללמדנו שלא נימא דאזהרת טריפה הוא משום דטריפה אין בשרה בריא. ונפש נקיה אינה מקבלו. מש״ה פירש הכתוב דלא משום שתהיו נפש נקיה הזהרתי אלא משום שתהיו אנשי קודש מופרש לדעת עליון. וא״כ אפי׳ היא בשדה טריפה. שהיא חורשת בשדה והרי היא בריאה ובאה חיה וטרפה ומיד נשחטה וא״כ לא חלתה כלל והבשר בריא. מכ״מ מוזהרים אתם עליה. זהו לפי הפשט . וכיב״ז בס׳ דברים י״ד כ״א יע״ש:

לכלב תשלכון אותו. מזה העלה הרמב״ם בהל׳ מאכלות אסורות פ״ד דבר חדש ונעלה בטריפות וז״ל ואם הטריפה שלא מתה אסורה יכול אם בא זאב וגרר הגדי ברגלו כו׳ ת״ל ובשר וגו׳ לכלב תשליכון אותו עד שיעשה אותה בשר הראוי לכלב. הא למדת שהטריפה האמורה בתורה היא שטרפה חית היער ושברה אותה ונטה למות מחמת מכותיה וא״א לה לחיות מחמת מכותי׳ אסורה מכאן אמרו חכמים זה״כ כל שאין כמוה חיה טריפה עכ״ל. ולכאורה דברי רבינו תמוהין שלפי דבריו מבואר מדכתיב לכלב תשליכון אותו שטריפה אינה אלא כשאינה חיה. והרי בר״פ אלו טריפות מבואר דאיכא פלוגתא דאמוראי בזה אי טריפה חיה או אינו חיה. ואפי׳ אנן דקיי״ל דאינו חיה מזאת החיה הוא דנ״ל ולא מלכלב תשליכון אלא כך הענין. דהני טריפות שנזכר במשנה כולם הל״מ כמבואר בגמ׳ אמר עולא ח׳ מיני טריפות נאמרו למשה מסיני. ובטריפות אלו פליגי אי טריפה חיה או לא. ואפי׳ למ״ד שאינה חיה אין הפירוש שאין לו רפואה כמש״כ הרמב״ן בחי׳ מס׳ חולין דע״ז והר״ן בפ״ג מהא דאי׳ בדנ״ד גבי הני דמחו בכוליא וקטלי דמש״ה כשר דגמירי דאי בדרי לה סמא חיי. אבל דעת הרמב״ם אינו כן אלא פי׳ אינו חיה הוא מעצמו בלי שום רפואה כמש״כ התוס׳ בכורות דל״ח לענין מום קבוע ואינו עובר דאע״ג שעובר ע״י רפואה מיקרי מום קבוע. משום שאינו עובר מאליו. וה״נ מיקרי אינה חיה משום דגמירי שאינן חיות מאליהן אבל רפואה מהני להן. והא דמהני שהוי י״ב חודש לספק הוא דאין חוששין שמא אירע להם עשב המרפאת שספק רחוק הוא. אבל אי היא ודאי טריפה לא מהני שהוי י״ב חודש דודאי אירע לה עשב המרפאת אותה טריפות וחיה ומכ״מ היא טריפה דטריפה אין לו תקנה כדאי׳ בד׳ ס״ח ב׳ :

אחר שכן. העלה הרמב״ם מדכתיב לכלב תשליכון אותו. דיש עוד הרבה טריפות שאינן בכלל הל״מ. אלא שהי׳ ברור שאינה יכולה לחיות אפי׳ ע״י רפואה וא״כ אינה ראויה אלא לכלב. וג״כ היא בכלל טריפה . וכמו שדעת הרמב״ם דניטל לחי העליון טריפה מזה הטעם. והכי יש בה״ג טריפות דקים להו הכי. מעתה אזיל הוכחת הרמב״ן מהא דאי׳ בדנ״ד בהא דמחו בכוליא דכשרה משם דגמירי דאי בדרי לה סמא חיא. דכל סימני טריפות אין להם רפואה. דשאני הכא משום דמחו בכוליא אינו בכלל הטריפות המקובלות. מש״ה כיון דאי בדרי לה סמא חיא כשרה:

ואנשי קדש תהיון לי. מ"ש תהיון לי היינו שתהיו שלי שלא תהיו תחת הטבע והמערכה י' רק תחת ההנהגה הנסיית שמצד זה השי"ת מתעלה ומתקדש אל הנהגה מופלאת מובדלת מחוקי הטבע, ואמר כן בסוף איסורי מאכלות ובפ' עריות בפ' שמיני ובפ' קדושים כי ע"י כל מצוה מתוסף עליכם קדושה חדשה נערכת לעומת קדושת המצוה, וכמו שהתבאר בספרא סוף שמיני וסוף קדושים, ואיסי בן גוריא ס"ל כר"ש שלמד בחולין (קט"ז) ובכ"מ שבב"ח אינו אסור רק באכילה משום דכתיב כי עם קדוש אתה והקדושה לא בא על איסורי הנאה רק על איסורי מאכלות כמו בכאן. ומ"ש נאמר כאן, ר"ל גבי בב"ח, ולהלן, ר"ל גבי טרפה:

ובשר בשדה טרפה לא תאכלו. שם טרפה ופעל טרף הונח בעצם על החיות הטורפות את החלשים מהם, ונקראת טרפה כל שהוכתה ע"י צפורן הדורס מכה שא"א שתחיה עוד, הגם שעתה היא חיה עדיין, כי אם כבר מתה כבר הזהיר על הנבלה, ואם הוכתה במקום שתוכל לחיות אין סברא שתאסר באכילה, ועז"א בספרא (סוף שמיני) להבדיל בין החיה הנאכלת ובין החיה אשר לא תאכל בין טרפה כשרה ובין טרפה אסורה, ר"ל כשהכה אותה שלא בצפורן, או שלא כנגד החלל שאז יכולה לחיות היא טרפה כשרה, ומבואר ממילא שה"ה בכל מכה שאירע לה שא"א שתחיה ממנה דינה כטרפה, שמה הבדל בין אם בא סבת החולי הממיתה ע"י אריה או ע"י ד"א, ומזה קבלו חז"ל הע' מיני טרפות, וכמ"ש הרמב"ן בהשגותיו לעלון המצות [בשורש השני] ומ"ש ובשר בשדה טרפה, אין לומר דוקא בשדה וטרפה שבבית מותרת, דבאיזה סברא נאמר כזאת, והרי אמר נבלה וטרפה לא יאכל, הרי אמר טרפה סתם שכולל אף בבית כמו נבלה, וז"ש הקיש טרפה לנבלה, ומבואר אצלנו שדרך הכתובים שדבר שיש בו חדוש יותר יאמר לבסוף, וע"כ אמר נבלה וטרפה, כי טרפה שהוא עדיין חי חדוש יותר מן נבלה שמתה, ואם נאמר שטרפה אינה רק בשדה, א"כ נבלה חדוש יותר מן טרפה שהיא אסורה אף בבית והיל"ל טרפה ונבלה, וכ"ז נכלל במ"ש הקיש טרפה לנבלה, וע"כ שמ"ש ובשר בשדה לאו דוקא רק שדבר בהוה שדרך החיות הטורפות להמצא ולטרוף בשדה, אולם בכ"ז מלת ובשר מיותר שהול"ל וטרפה בשדה לא תאכלו, כמ"ש בכ"מ, ומזה הוציאו בחולין (דף ק"ב ע"ב) שכולל בשר מן החי, כי טרפה שם על כל הבהמה שנטרפה, יפה אמר שגם בשר טרפה היינו שלא טרף כל הבהמה רק טרף ותלש בשר מן הבהמה לא תאכלו, כי שם בשר כולל גם חלק מן הבהמה, וכן מבואר בדברי הרמב"ם (פ"ד ה"י) שהחותך בשר מן החי היא טרפה בעצמה, ובחשבונו מנין הלוקין [בפי"ט מה' סנהדרין] לא חשבו בפ"ע כי נכלל במה שחשב טרפה שם בסי' פ"ט, ועיין בפר"ד (דף סח ע"ד) שתמה בזה בחנם על הרמב"ם, וכבר באר הרמב"ם (שמל"ת קפא) שפשט הכתוב הוא כמו שנזכר במכלתא שדבר בהוה, ובכ"ז אחר שמלת בשדה הוא מיותר קבלו חז"ל שנכלל בזה כונה שניה, והוא כך, ובשר בשדה טרפה הוא, ולפיכך לא תאכל אותו, ושם שדה הוא הפך הבית והמחיצה כמ"ש בפ' אחרי (סי' צו), וכולל כל בשר שיצא חוץ למחיצה כמו בשר קדשי קדשים שיצא חוץ לעזרה ובשר קדשים קלים חוץ לחומה או בשר הפסח שיצא חוץ לחבורה או כשהוציא העובר את ידו (כמ"ש בחולין דף סח), ועל כולם לוקין, וכמ"ש הרמב"ם (פי"א מה' מעה"ק), וכן במנין הלוקין בה' סנהדרין, וכ"כ התוס' בחולין שם ובמכות (דף יח) שלוקין [הפך מ"ש ביומא דף לו ד"ה בלאו דנבלה], והדברים מוכרחים בעומק הלשון שהיל"ל ובשר טרפה בשדה, דהא טרפה מתאר שם בשר וצריך לסמוך אליו ואח"ז יבאר המקום שנמצא בשדה, וממה שהפסיק שמלת בשדה מבואר שהוא תואר לבשר, וטרפה הוא הנשוא, בשר הנמצא בשדה דינו כטרפה, וא"כ דרושים אלה מיוסדים בעומק הלשון וסדרו:

לכלב תשליכון אותו. ובנבלה אמר לגר אשר בשעריך תתננה (דברים י״ד:כ״א) שמותר בהנאה ומשמע שהטרפה אסורה בהנאה, אך זה א"א דהא הנבלה חמורה מהטרפה שמטמאה במשא, וכיון שהיא מותרת בהנאה כ"ש טרפה, רק פי' כמ"ש הראב"ע שאמר לכלב בפת"ח, הכלב הידוע שומר הצאן שהוא נהנה במה שנותן מזון לכלב שמזונותיו עליו, והכלב הציל את בשר הטרפה מפי החיה ושייך לו בשכרו, כי הוא השומר קנין אדוניו וצאנו, והוא שמר צאן אדוניו במצרים והכיר את קונו ושמר את צאנו ולא חרץ עליהם לשונו, ואף שבע"ח אינם בעלי שכר ועונש כי פעולתם טבעיית אמר הקב"ה תן לו שכרו שמזה ילמד אדם מוסר לדעת דרכי ה' שכ"ש שיש שכר ועונש להאדם שהוא בעל בחירה, וכן אמר ירמיה (ירמיהו י״ז:י״א) שהעושה עושר ולא במשפט ילמד מוסר מן הקורא שאוסף לקנו ביצים של עופות אחרים ולבסוף מקבל עונש על ידם כדי שיהיה זה מוסר להעושה עושר בגזל שבחצי ימיו יעזבנו:

ט מפני שאחריו כתיב ובשר בשדה טריפה והוסיף מלת אם כדי שלא תפרש ואנשי קודש וכן תהיון לי לשון ציווי. ומפני שיש כמה דברים בין אם תעשו בין אם לא תעשו לא ארחיק אתכם מלהיות שלי לכך הוצרך לומר ואם לאו כו' שאם לא תהיו פרושים משקוצי נבילות לא תהיו לי והוא עיקר המאמר שאין כוונתו רק על הלאו:

י שהרי במקום אחר כתיב נבלה וטריפה בהדדי להקישן מה נבילה לא שנא בבית ולא שנא בשדה אף טריפה כן: