שמות כג, א

לא תשא שמע שוא. כתרגומו לא תקבל שמע דשקר, אזהרה למקבל לשון הרע, ולדין, שלא ישמע דברי בעל דין עד שיבא בעל דין חברו:

אל תשת ידך עם רשע. הטוען את חברו תביעת שקר, שהבטיחהו להיות לו עד חמס:

לָא תְקַבֵּל שְׁמַע דִשְׁקָר לָא תְשַׁוִי יְדָךְ עִם חַיָבָא לְמֶהֱוֵי לֵהּ סָהִיד שְׁקָר:

עַמִּי בְּנֵי יִשְרָאֵל לָא תְקַבְּלוּן מִילֵי שִׁיקְרָא מִגַּבְרָא דְּיֵיכוּל קוֹרְצִין בְּחַבְרֵיהּ קֳדָמָךְ וְלָא תְשַׁוֵּי יְדָךְ עִם רַשִׁיעָא דִיהֵי סָהִיד שְׁקָר

לא תשא שמע שוא. שלא יוציא מלבו דבר שוא להוציא דבה:

וטעם אל תשת ידך עם רשע. להתחבר עמו בעדות שוא לעשות חמס לנקי. אולי העני יעשה זה למלאות חסרונו:

לא תשא שמע שוא - כמו שהעד מוזהר לא תענה ברעך עד שקר. כמו כן הדיינים מוזהרין שלא לקבל עדות ולשמוע שקר, אלא ודרשת וחקרת - ואפילו אם יש שני עדי שקר, אל תצטרף עמהם להעיד כמותם, ואף על פי שיוגמר על פיהם כי אין מכחישם.

אל תשת ידך עם רשע. לחתום עמו על שטר, כאמרם על אנשי ירושלים שלא היו חותמים על השטר אלא אם כן יודעים מי חותם עמהם (סנהדרין פרק זה בורר):

להיות עד חמס. שתהיה מעיד יחידי, שאין הרשע ראוי להעיד, ויוציא הדיין כל הממון מהנתבע על פיך בלבד שלא כדין:

לא תשא שמע שוא. לא תקבל שבועה ממי שיראה בעיניך שיעבור עליה עד שתחקור הדבר היטב שמא לשוא הוא נשבע, ד"א לא תשמע דברי בעל דין אחד שמא שוא הוא מדבר עד שיבא בעל דין חברו ואם אולי ישקר בדבריו יכחישנו, וכן אמר שלמה (משלי י״ח:י״ז) צדיק הראשון בריבו ובא רעהו וחקרו, ודעת רבותינו ז"ל שהכתוב הזה אזהרה למקבל לשון הרע וכן אמר התרגום לא תקבל שמע דשקר.

אל תשת ידך עם רשע. התובע תביעת שקר שתבטיחהו להיות לו עד חמס.

לא תשא שמע שוא על פיך. דוגמא ובל אשא את שמותם על שפתי. פירוש אל תוציא מפיך דבר שקר.

אל תשת ידך עם רשע וכל שכן אני מזהירך שלא תצטרף עם רשע בעדות שקר וחמס.

לא תשא על פיך שמע שוא. כלומר לא תוציא מפיך דבר שקר אפי' ביחידי וכ"ש שלא תשת ידך עם רשע להצטרף עמו לעדות שקר וחמס כי אז יבא לידי מעשה ורבות' דרשו לא תשא שמע שוא שלא תקבל לשון הרע:

לא תשא שמע שוא לא תקבל שבועה ממי שידעת שיעבור. ולא תשמע לבעל דין אחד עד שיבוא חבירו: יש לשאול סדר למצות ודינים שיש בזאת הפרשה מתחלתה עד הנה אנכי שולח מלאך שהם דינים רבים. ונראה שאין בהם קישור ועוד שקצתם נראה מהם שהם בלתי מסודרים ושהיה ראוי לסדר אותם באופן אחר והוא שהפרשה הזאת התחילה בעבד עברי וסמך לזה מכה איש ומת והוא מזיד ועזב המזיד והלך ודיבר בשוגג שאמר ואשר לא צדה ועזב השוגג וחזר למזיד וכי יזיד איש על רעהו ויותר היו ראויים המזידים זה אצל זה ואחר כך דיבר במכה אביו ואחר כך וגונב איש ומכרו ואחר זה חזר לאביו ואמר ומקלל אביו ויותר היה ראוי לסמוך ענייני האב מכה ומקלל ואחר כך וגונב איש ומכרו ואחר זה אמר וכי יריבון אנשים והם יהודים ועזב היהודים ודיבר בדין עבד כנעני ואמר וכי יכה איש את עבדו או את אמתו בשבט ועזב עבד כנעני ודיבר ביהודים שאמר וכי ינצו אנשים ונגפו אשה הרה ועזב היהודים וחזר לעבד כנעני ואמר וכי יכה איש את עין עבדו ועזב עבד כנעני וחזר ליהודים שאמר וכי יגח שור את איש או את אשה וחזר לכנעני ואמר אם עבד יגח השור או אמה ואחר כל זה הלך לכי יפתח איש בור ואח"כ חזר לכי יגוף שור איש את שור רעהו ודיני השוורים ראו שיהיו סמוכים ואחר זה הלך לגניבה ואמר כי יגנוב איש שור או שה ואחר כך כי יבער איש כי תצא אש כי יתן איש אל רעהו כסף או כלים כי יתן איש אל רעהו חמור או שור או שה וכי ישאל ואחר כך כי יפתה איש בתולה ואח"כ מכשפה שוכב עם בהמה זובח לאלהים ואחר כך וגר לא תונה כל אלמנה ויתום ואחר זה אם כסף תלוה ואחר זה אלהים לא תקלל מלאתך ודמעך בכור בניך ואנשי קדש תהיון לא תשא שמע שוא לא תהיה אחרי רבים להטות ודל לא תהדר ועזב הדל והלך לכי תפגע אויבך כי תראה חמור שונאך ואחר זה חזר להטיית הדין ואמר לא תטה משפט והיה ראוי שיסמוך זה למה שאמר ודל לא תהדר שגם הוא הטיית משפט ואחר זה וגר לא תלחץ והיה ראוי לסמוך זה עם וגר לא תונה הכתוב למעלה ואחר זה ושש שנים תזרע את ארצך וארז"ל ביום השביעי תשבות. ואחר זה ושם אלהים אחרים לא תזכירו שלש רגלים תחוג לי ואחר זה ראשית בכורי אדמתך ואחר לא תבשל גדי בחלב אמו הכלל כל אלו הדינים והמצות רחוקים בעניינם מאד זה עם זה ולמה נסמכו אלו לאלו ועוד שיש בקצתם לפי הנראה סדור יותר נאות כמו שכתבתי ולזה צריך תופר אומן בקי במלאכה התפירה שיתפור כל זה ולא ראיתיו עד הנה: אמר יצחק קארו המחבר ונ"ל לקשר כל אלו הדינים בהקדמה אחת והיא שכל טובות המין האנושי נכללות בג'. חצוניות. גופיות. נפשיות. והחצוניות נחלקות לשני חלקים אחת ברשותו והוא העושר שנית אינה ברשותו והוא הכבוד הגופיות הוא בריאות וגבורה הנפשיות הם חכמה ומדות ואלו אמר הנביא עליהם אל יתהלל חכם בחכמתו הוא טוב נפשי. ואל יתהלל הגבור בגבורתו הוא טוב גופני. ואל יתהלל עשיר בעשרו הוא טוב חיצוני ובזה נכלל הכבוד שהכבוד מצרן לעושר כי אם בזאת יתהלל השכל וידוע אותי שטוב נפשי נחלק לחכמה ולמדות ואחר שאמר בחכמה אל יתהלל אמר שיתהלל במעשים טובים והם דרכי השם יתברך. והלכת בדרכיו שזה ניתן לבחירתו הכלל הטובות הם ד' כבוד עושר והם חצוניות גופיות בריאות וגבורה נפשיות מעשים טובים. וזאת הפרשה כולה מכי תקנה עד הנה אנכי שולח מלאך נחלקה לאלו הארבעה. החלוקה הראשונה בכבוד והוא מתחלת הפרשה עד מכה איש ומת החלוקה השני ממכה איש ומת עד כי יפתח איש בור בטובות גופיות. ומכי יפתח איש בור עד כי יפתה איש בטוב העושר. ומכי יפתה איש בתולה עד אלהים לא תקלל בטובות נפשיות. ובאה הפרשה הזאת להזהיר את האדם שלא יזיק לחבירו באחד מאלו הארבעה אלא למי שראוי אליו: החלק הא' שהוא מתחלת הפרשה עד מכה איש ומת שהוא בענין הכבוד אמר כי תקנה עבד עברי זה האדם אין לו כבוד והוא נבזה וחדל אישים מכל בני אדם שהוא גנב ואין לו ונמכר בגניבתו וכ"כ פחיתותו ובזיונו שכמעט לרוע מעשיו נוציאנו מכלל ישראל וניתן לו שפחה כנענית שבניו יהיו עבדים ולעולם בהם יעבודו אבל מי שראוי לכבוד יתנוהו לו והיא אמה העבריה שלא גנבה אם מכרה האב ובגד בה לא נתנה לו רשות התורה לעשות כן אלא לתת לה כבוד שהקונה יקחנה לאשה ולפי שכל אחד מאלו הארבעה חלוקות נחלקה לשני חלקים האחד על ידי עצמו השני על ידי אמצעי לזה אחר שדיבר על ידי עצמו ענין הכבוד שיקחנה לאשה דיבר בענין הכבוד על ידי אחר והוא על ידי בנו ואמר ואם לבנו יעדנה. ובזה נשלם החלק הראשון הוא חלק הכבוד ופירשתיו למעלה בהיתר חמשה ספקות הנופלות בחלק הזה: החלק הב' בגופו הוא המכה איש ומת עד כי יפתח איש בור ואמר מכה איש ומת. ונראה שהמזיד הוא בשני פנים האחד שכעס עליו בפתע והרגו מיד השני שנתיישב בדעתו ובישוב הדעת הרגו וזה ראוי לעונש יותר גדול ואומרים במלכות פורטוגאל על זה שאם עברו י"ב שעות משעת המריבה עד שהכה לחבירו חייב עונש גדול וקוראים לו פירפושיטו בלעז ולזה אמר לראשון מכה איש ומת מות יומת. וכנגד השני אמר וכי יזיד איש על רעהו להרגו בערמה מעם מזבחי תקחנו למות אמר בזה לשון זדון שהרגו במתון ובמחשבה ולזה אמר בו בערמה ולזה נתן לו עונש יותר גדול ממכה איש שהוא בפתע ואמר בו מעם מזבחי תקחנו למות אבל מי שהרג בפתע לא יקחוהו מן המזבח ולזה אמר בו מות יומת ולפי שההורג בפתע הוא קרוב לשוגג לזה הפסיק עם השוגג שהוא ואשר לא צדה בין מכה איש לכי יזיד איש על רעהו ולרז"ל שלא חלקו בין זה לזה ובכולם מעם המזבח יקחוהו למות וכל דבריהם אמת עכ"ז נאמר שמה שפירש בזה ואמר מעם מזבחי ולא אמר כן בראשון הוא להורות שזה האחרון רע בעיני ה' מן הראשון אע"פ שהעונש שוה בהם ולזה הפסיק בין שניהם עם השוגג. או נאמר שהקישור בין ואשר לא צדה לכי יזיד איש על רעהו הוא ואשר לא צדה ושמתי מקום לנוס שמה והוא מחנה לויה וכל ערי הלוים קולטים. וידוע שיותר קדוש מחנה שכינה ממחנה לויה ויותר קדוש המזבח עצמו ממחנה שכינה ולזה אמר ואשר לא צדה אפילו מחנה לויה יקלוט אבל המזיד אפילו המזבח עצמו לא יקלוט. ולרז"ל קשה לי למה אמר כאן בערמה שאם הכוונה בדעת ומתכוין גם כן במכה איש ומת הוא במתכוין ויש אומרים שזה הפסוק עניינו בכהן ונאמר על זאת ההקדמה שלזה אמר בערמה שלפי שהוא בחזקת קדוש הורגו בתחבולה באופן שיחשבו בני אדם שהרגו בשוגג ועלה על הדעת שלפי שנזר אלהיו על ראשו ינצל ועוד שברח למזבח שהוא מקום עבודתו ונחשוב שיהיה קולט אפילו במזיד לזה אמר מעם מזבחי תקחנו למות וסמך לזה ומכה אביו ואמו לומר באלו לא חייבה התורה מיתה אלא אם מת המוכה אבל יש נושא שחייב מיתה אפי' לא מת והוא אביו ואמו והכניס וגונב איש ומכרו בין מכה אביו למקלל אביו לפי שהגונב ישראל הוא קטן וכשהגדיל אינו מכיר אביו ואמו ומכה אותם ומקללם ולזה הכניס ביניהם וגונב איש ומכרו לומר שאלו העונות תלויות על ראש הגנב וסמך לזה וכי יריבון אנשים שעד עתה דיבר בחייבים מיתה על שהרג וגם על שלא הרג אם המוכה הוא אביו ועכשיו דיבר במי שאינו חייב מיתה בהכאה לפי שלא מת וזה הוא וכי יריבון אנשים ולא ימות ונקה המכה ולפי ששנים הריבו זה עם זה ברצונם עלה על הדעת שזהו כמי שמחלו זה לזה שהאומר סמא עיני על מנת לפטור פטור וכן המתאבק עם חבירו לשחוק זה עם זה להפיל זה לזה והפיל והוכה פטור שהוא כאלו מחלו זה לזה. לזה אמר שבתו יתן ורפא ירפא וסמך לזה וכי יכה איש את עבדו לומר שאם לא מת אינו חייב בחמשה דברי' כמו המכה רעהו באבן או באגרוף ועוד שאם מת אחר יום אחד פטור לא כמכה חבירו שהוא חייב מיתה וסמך לזה וכי ינצו אנשים לפי שמה שאמר וכי יריבון אנשים הוא שעשו מריבה בשכל כמו היודעים באומנות ההוא הנקראים אשגרימידוריש אבל יש אנשים שמריבין בלא שכל כלל ובודאי יעשו שטות שיחשבו להכות זה לזה ויכו לאחר וזהו שאמר כי ינצו אנשים מלשון המבינתך יאבר נץ והוא כדרך העופות שרודפים זו לזו להרוג בלא שכל וינצו רוצה לומר שהריבו כעוף שנקרא נץ וכל כך הם להוטים במריבה שהכו לאחר ואע"פ שהיא אשה הרה שהיה ראוי שיעיינו שלא ליגע בה כדי שלא תפיל כל כך הם להוטים שנגפוה ולא יהיה אסון באשה אלא בבנים יפרע ממון וזהו לפי שאמר למעלה מכה איש ומת מות יומת אמר בזה שאע"פ שמתו הילדים לא יומת וגם יש לו קישור עם הדין הסמוך לו שאמר ומת תחת ידו נקום ינקם ימות בחרב אמר בילדים אפילו מתו בשעתם לא יומת אלא ממון ענוש יענש בממון אבל אם אסון יהיה באשה יומת וחידש בכאן שנתכוון להרוג את זה והרג את זה חייב ויש אומרים פטור ומה שאמר נפש תחת נפש ממון ולפי שאמר למעלה מכה איש ומת מות יומת אמר כאן שאפי' מתה האשה לא יומת וגם הוא קשור עם ומת תחת ידו נקום ינקם שיומת אמר כשמתה האשה אפילו בשעת ההכאה לא יומת אלא ממון וסמך לזה וכי יכה איש את עין עבדו לפי שאמר עין תחת עין שן תחת שן והוא ממון אמר כבר יקרה שלאדם פחות סמא עינו או שינו ויהיה לו עונש גדול והוצאה רבה שבעין אחד או שן אחד יפסיד עבד אחד וזה לפי שהטעם שארר לכנען בעבד עבדים יהיה לאחיו הוא לפי שראה ערות אביו בעין ויגד בהוראת שינים לכן כשסמא עינו או הפיל שינו יצא חפשי שכבר נענשו האיברים החוטאים ואע"פ שהוא הדין בכ"ד ראשי איברים אחר שעשאו חפשי בשן ועין עשאו חפשי בכל אבריו שלא לחלוק באיברים בין זה לזה ולפי שהמזיק גוף חבירו הוא ע"י עצמו או ע"י אמצעי אחר שאמר ע"י עצמו אמר ע"י אמצעי ולכן סמך לזה וכי יגח שור את איש או את אשה ומת סקול יסקל השור ואם שחטוהו קודם סקילה לא יאכל את בשרו ולפי שאמר במועד וגם בעליו יומת בידי שמים אמר בזה שהוא תם ובעל השור נקי ובכאן נשלם החלק השני שהוא היזק גוף חבירו: החלק הג' מכי יפתח איש בור עד כי יפתה איש בממון חבירו שלא יזיקנו וזה איפשר בשני פנים או על ידו או על ידי אמצעי אם על ידי אמצעי אמר כי יפתח איש בור ונפל שמה שור או חמור וכן וכי יגוף שור איש את שור רעהו ומת ואם על ידי עצמו כי יגנוב איש שור או שה כי יבער איש כי תצא אש ולפי שההיזק שבא לאדם בממונו או הניזק עצמו סבה לאותו ההיזק או לא אם אינו סבה כבר הזכירו ואם הוא עצמו סבה להיזק ממונו אמר כי יתן איש אל רעהו כסף או כלים לומר שישמור ממונו ולא יתנהו למי שיפשע בו או יכפור בו וכן כי יתן איש אל רעהו חמור או שור וכן וכי ישאל איש מעם רעהו ובכאן נשלם החלק הג' הוא חלק הממון: החלק הד' הוא בנפשו שלא יזיק לנפש חבירו והוא מכי יפתה איש עד אלהים לא תקלל ולפי שכל התורה שכר ועונש שבה תלויה בבחירה והמפתה הסיר הבחירה מבתולה בדבריו ובפיתויו לזה אמר יפתה מלשון פתי שעשה לה פתיות ובל ידעה מה ולפי שהזנאים מבקשים כשפניות לשיעשו החשוקית רצון החשוקים סמך לזה מכשפה לא תחיה ולפי שהבהמה אין לה בחירה סמך לו כל שוכב עם בהמה מות יומת ולפי שהנואפים ממירי' דתם להשביע עצמם מניאופים ומנשים נכריות וכמו שאמר ויחל העם לזנות אל בנות מואב וישתחוו לאלהיהן לכן סמך לזה זובח לאלהים יחרם ולפי שהגר עבד ע"ז סמך לזה וגר לא תונה כי גרים הייתם בארץ מצרים וגם כן עבדתם שם ע"ז ולפי שהאלמנה מוכרחת וכאלו אינה בעלת בחירה שאין לה יכולת סמך לזה כל אלמנה ויתום ולפי שהלוה מוכרח במעשיו כעבד ועבד לוה לאיש מלוה וכאלו אין לו בחירה סמך לזה אם כסף תלוה את עמי ובכאן נשלם החלק הרביעי ונשלמו כל הארבעה חלוקות: ונראה לי עוד שיש חלוקה חמישית והיא מאלהים לא תקלל עד הנה אנכי שולח מלאך והכוונה לפי שבכל אלו הארבעה חלקים שהם היזק כבודו וגופו וממונו ונפשו שהזיק אדם לחבירו צריך שיפרע לו ההיזק ומי ישפוט כמה חייב בנזקו בכל אלו הארבעה הדיין ישפוט ודרך הוא שהדיין שחייב לבעל דין שמקלל אותו לזה סמך לאלו הארבעה אלהים לא תקלל ונשיא בעמך לא תאור ולפי שהדיין והנשיא הוא ראש לשאר בני אדם והנמצאות שבהם נפש הם שלשה צומח חי חי מדבר. ובצומח יש ראשית והוא בכורים ותרומה ואלו דומים לדיין לפי שהוא ראש התבואה הנשארת והוא מתירוש ויצהר. וכן בחי יש ראשית והוא מעשר הצאן וכן בחי מדבר יש ראשית והוא הבכור וכל אלו הראשיות דומים למלך ולדיין מצד שאלו הם ראשית והמלך ראשית כל האנשים לכן סמך לאלהים לא תקלל ונשיא אלו הג' ראשיות ואמר בצומח מלאתך שהוא התירוש ואמר בו מלאתך לפי שמיד נמלא הגת בדרוך הענבים ודמעך שהוא השמן שאינו ניגר כיין אלא טיפה טיפה כדמעה לפי שהוא עב לא תאחר מלאתך הוא בכורים דמעך תרומה וכן בחי מדבר בכור בניך שהוא ראשית הבנים תתן לי וכן בחי לבד כן תעשה לשורך לצאנך ולפי שכל ישראל בכלל הם ראשית כל האומות שנא' אתה תהיה לראש ונתנך ה' אלהיך עליון על כל גויי הארץ לכן סמך לו ואנשי קדש תהיון לי ואחר שישראל קדושים אין ראוי שיאכלו דבר טמא והפחות שבמאכלות שהיא הפך ראשית לכן סמך לזה ובשר בשדה טרפה לא תאכלו ואמר לכלב תשליכון אותו ויש אומרים לפי שיש בטרפה סם המות מן הדורס. עוד לפי ששמר הצאן לתת ממנו המעשר והבכור יתנו לו הטרפה שבאונס נטרפה מן הכלב ואחז"ל למדך שאין הקב"ה מקפח שכר כל בריה שנא' ולכל בני ישראל לא יחרץ כלב לשונו אמר הקב"ה תנו לו שכרו ובזה חידוש גדול בהשגחה שגם לכלב נותן הקב"ה שכר ולפי שהבעל דין שיקלל לדיין הוא בשביל לשון הרע שאמרו לבעל דין מן הדיין לומר שהטה משפטו לזה הזהיר לא תשא שמע שוא כאמרם ז"ל אזהרה למקבלי לשון הרע ולפי שהמתחבר לעד שמעיד עדות שקר להעיד עמו הוא שומע לרשע והוא שמע שוא לכן סמך לו אל תשת ידך עם רשע להיות עד חמס ואמר עוד אין ראוי שתספ' לשון הרע מן הדיינים והסנהדרין שכל מעשיהם ודבריהם הם לזכות ולא לחובה שהרי אין מטין לחובה בהכרעת דיין א' שהכריע לחובה עד שיהיו המחייבים שנים על המזכין וזה הוא שאמר לא תהיה אחרי רבים לרעות לא תהיה אחרי רבים לחייב מיתה שזהו לרעות. בשביל דיין אחד אחר שירבו המחייבים על המזכים ובדיני נפשות דיבר הכתוב וממשמע שנאמר לא תהיה אחרי רבים לרעות שומע אני אבל היה עמהם בטובה שאם דיין אחד הטה לזכות על המחייבים פטור וזהו שפירש הכתוב עוד אחרי רבים להטות פירוש אם ירבו המחייבים על המזכים והם שנים על המזכים תטה אחריהם ומה שאמר לא תענה על רב שחסר יוד דרשו שאין חולקין על מופלא שבבית דין לפיכך מתחילין בדיני נפשות מן הצד שהקטנים שבהם יאמרו דעתם ולכן סמך זה למה שאמר לא תשא שמע שוא מן הדיין והנשיא שהרי בזה תראה שכוונתם לזכות ולא לחייב ולפי שהאומר לשון הרע מן הדיין אומר זה הדיין זיכה לעשיר בשביל שהוא עשיר ויש לי רחמנות מן הדל שחייב אותו שלא כדין לזה אמר ודל לא תהדר בריבו לא יהיה לך רחמנות אתה המדבר לשון הרע על הדיין ולא תזכ' לעני בדבריך אבל תדע למי יש לך לזכות ולדון לכף זכות לאויביך שתאמר ודאי לא היתה כוונתו להרע לי אלא שלא בא מידו עוד ולזה סמך לזה כי תפגע שור אויבך כי תראה חמור שונאך עזוב תעזוב עמו ותרגם אונקלוס משבק תשבוק מה די בלבך עלוהי ותפרק עמיה ואחר כל זה הפך פניו כלפי הדיין ואמר גם אתה הדיין לא תהיה סבה שיקללוך לא תטה משפט אביונך ומדבר שקר תרחק ושחד לא תקח וגם גר לא תלחץ בענין הדין לבא עליו בעקיפין אבל בהפך זה והשביעית תשמטנה ונטשתה ואכלו אביוני עמך וגם גר שסתם גר אביון ולפי שהשנה השביעית כולה נקראת שבת לה' עלה על הדעת שלא נשמור שבת על שבת לזה אמר ששת ימים תעשה מעשיך וביום השביעי תשבות וכשתשמור שבת שמורה חידוש העולם ימשך מזה שלא תודה בע"ז רק תכפור בה שהשבת מורה אלוה מחדש העולם ולא ע"ז וחג המצות תשמור ותזכור בה שבכל אלהי מצרים עשיתי שפטים ובזה שם אלהים אחרים לא תזכירו שלש פעמים בשנה יראה כל זכורך את פני האדון ה' ולא תפנה לע"ז. ראשית בכורי אדמתך תביא בית ה' אלהיך ולא לבתי ע"ז ולא תבשל גדי בחלב אמו שהוא מנהג עובדי ע"ז שמבשלים גדי בחלב אמו כמו שכתב הרמב"ם וא"כ לא תבשל גדי קשור לשם אלהים אחרים לא תזכירו ונוכל לקשרו עם ראשית בכורי אדמתך שהיו רגילים הגוים לבשל גדי בחלב ולהשליכו בשרשי האילן למהר גידולו ואמר בהפך יהיה שראשית בכורי אדמתך יבוא אם לא תבשל גדי בחלב אמו ואם תבשל לא יבוא או נאמר שהוא קשור עם שלש פעמים לפי שבשר בחלב הוא מאכל גס ומי שילך למקדש צריך לילך בשכל דק לזה אמר ג' פעמים בשנה יראה כל זכורך ולא תאכל גדי מבושל בחלב ובכאן נשלם הקשור שראיתי לקשר כל אלו המצות והמשפטים למה נסמכו אלו לאלו:

לא תשא שמע שוא. שאין בו תועלת. והיינו דאי׳ בפסחים דקי״ג דתלמיד שראה דבר עבירה אם הוא מהימן לרבי׳ כבי תרי לימא ואם לא לא לימא. שהוא שמועה בלי תועלת וה״ז שמע שוא:

אל תשת ידך עם רשע. אם הוא חפץ שיהי׳ מהימן בשמועתו ולא יהי׳ שמע שוא. לא יתקע כף עם רשע שיעיד ג״כ על מה שלא ראה כלל. והנה הוא רשע שהרי מעיד על מה שלא ראה:

להיות עד חמס. דהרואה אינו רשע ממש שהרי הוא ראה אבל מכ״מ הוא עד חמס. דכמו בגזילה בלא ממון כלל נקרא גזלן ובממון נקרא חמסן כדאי׳ ב״ק דקי״ט משום דמכ״מ קנה ממנו בעולה. ה״נ עד שלא ראה כלל ה״ז רשע ועד שראה ועושה תחבולות שקר להאמינו ה״ז עד חמס:

לא תשא שמע שוא. מענין לקיחה, כמו ובתים ונשאו (מיכה ב׳:ב׳), שמקבל לה"ר. וכ"ה בפסחים (דף קיח), והביאו הסמ"ג בסי' יו"ד. וכן שלא יקבל דברי בע"ד אחד, ושלא ישמיע דברי לדיין מענין התחלת הדבור כמו ישא ביום ההוא לאמר לא אהיה חובש (ישעיהו ג׳:ז׳), אמר בסנהדרין (דף ז) ושבועות (דף לא) לא תשא לא תשיא (ועיין ברמב"ם פ"א מה' סנהדרין), ור' אלעזר מפרש מענין שבועה כמו לא תשא את שם ה' אלהיך לשוא (שמות כ׳:ז׳), ונשא בו אלה (מלכים א ח׳:ל״א), אם משביעו ושומע השבועה לא יהיה שבועת שוא בשלא יענה אמן:

אל תשת ידך עם רשע. לשון זה מורה שלא יסייע לרשע, כמו והנה ידי עמך (שמואל ב ג׳:י״ב) אשר ידי תכון עמו (תהלים פט), ומפרש שלא יסייע לרשע ע"י שיהיה עד להוציא ממון בגזל אולם ממה שאמר עד חמס ולא אמר להיות עד שקר, מפרש אפי' שמאמין לו שדבריו אמת מ"מ עד חמס הוא זה, כי מוציא ממון נגד הדין הגם שאין רבו רשע הוא עד חמס. ומובא בשבועות (דף לא), ומביא שנקיי הדעת שבירושלים היו נזהרים עם מי יצטרפו לעדות ומובא בסנהדרין (דף כג), ור' נתן מפרש שהוא אזהרה לב"ד שלא לקבל רשע להיות לו עד ולא שיהיה עד חמס ומובא בסנהדרין (דף כז), וברמב"ם (פ"י מה' עדות) הוסיף שגם על העד יש אזהרה שלא להצטרף עם הפסול אם אין הדיינים מכירים בו שהוא רשע שעובר על אל תשת ידך עם רשע, ואם הדיינים יודעים שהוא פסול והוא בא עמו כדי שיפחיד הבע"ד וידמה לו שיש לו שני עדים, בזה אוסר בשבועות (דף למ"ד) משום מדבר שקר תרחק:

כ ר"ל שהיה לו כבר עד אחד שהוא עד שקר קמזהיר לעד זה שאל תשתתף עם אותו עד שקר שהוא רשע:

לא תשא שמע שוא וגומר עד הנה אנכי שולח מלאך לפניך ויש לשאול בפסוקים האלה שאלות שלש גם כן:

השאלה הא' למה זה באו כל כך אזהרות לדיין על המשפט. לא תשא שמע שוא לא תהיה אחרי רבים לרעות. ולא תענה על ריב לנטות. אחרי רבים להטות. ודל וגו'. לא תטה וגומר. מדבר שקר תרחק וגומר:

השאלה הב' למה בתוך אזהרות הדיין הכניס שתי אזהרות שאינם מענינו. והם כי תפגע וגו' כי תראה וגו' והיה ראוי שישלים ענין הדיין ראשונה ואחר כך יצוה בשור ובחמור:

השאלה הג' באומרו וגר לא תלחץ כי הנה המצוה הזאת כבר באה למעלה שנאמר וגר לא תונה ולא תלחצנו ולמה אם כן נשנית פה פעם אחרת:

ואומר בפירוש הפסוקים והתר השאלות שרש"י פירש לא תשא שמע שוא על הדיין שלא ישמע דבר בעל דין עד שיבא בעל דין חבירו. אל תשת ידך עם רשע פירש על העד שהבטיח את התובע להיות עד חמס ולא תהיה אחרי רבים לרעות פירש על הדיין גם כן אם ראית רבים מעין המשפט לא תמנה גם אתה אחריהם. ולא תענה על ריב לנטות פירש גם כן על דיין ובדרכים מתחלפים ואשר בחר בו הוא כי ישאלך הנדון על אותו דין לא תעננו על ריב דבר נוטה אחרי אותם הרבים להטות את דבר המשפט מאמתתו אלא אמור את המשפט כאשר הוא. והראב"ע פירש ולא תהיה אחרי רבים לרעות ולא תענה וגומר אזהרות לעדים שלא יעידו מפני שראו אחרים מעידים. והנכון בעיני במצות האלה הוא שאחרי שזכר המצות הנכללות בה' הדבורים האחרונים שהיו בלוח השני ממה שבין אדם לחבירו יחזור לבאר באותו דרך עצמו מצות אחרות שהיו נכללות בדברות הראשונות מהלוח האחר שבין אדם למקום. והנה לא זכר אנכי ולא יהיה לך אלא אותם שנכללו בשם מצות תלויות בדברי הרעים. וראשונה הביא מדבור לא תשא את שם ה' אלהיך לשוא. וכבר הודעתיך בפירוש הדבור ההוא השתופים שתכלול מלת תשא ולזה זכר כאן האזהרות שנכללו באותו דבור אם לבעל הדין שלא יתבע על חבירו שוא ודבר כזב וזה הוא לא תשא שמע שוא כלומר לא תשא על פיך שמע ותביעה שאינה אמת אבל היא שוא. והזהיר את העד אל תשת ידך עם רשע והוא התובע שקר וכזב להיות עד חמס לסייעו בתביעתו וכן הזהיר אותו הדיין שאף על פי שבעל דין והעדים יהיו רבים וחטאים ורעים לא ימשך אחריהם וזה הוא לא תהיה אחרי רבים לרעות רוצה לומר לעשות רע בדבר המשפט. וכן הזהיר למדבר המליץ והטוען בפני הדיין בעד הבעלי דינים. תובע או נתבע ועליו אמר ולא תענה על ריב לנטות כלומר לא תעשה טענות על ריב לנטות מדרך המשפט כי כל נטיה היא עוות והרחקה מהיושר והאמת והצדק וכאלו הוכיח אותו מליץ וטוען שאף על פי שהבעל דין והעדים והדיין הם רבים לא יהיה הוא גם כן טוען להטות את הדין ולעותו. ואמנם שרצו חז"ל ללמוד מכאן שיהיה האדם נמשך במשפטו אחרי רבים. כתב הראב"ע שזה כבר נלמוד ממה שנאמר בענין הדיינין לא תהיה אחרי רבים לרעות מכלל שלרעות שהוא לחייב הזכאי לא יטה. אבל לטובה שהוא היושר והמשפט יהיה אחרי רבים. אך מה שאמר אחרי רבים להטות הוא כדמות שאלה ותוכחה לעורכי הדיינים והמליצים כאומר הטוב בעיניך שגם אתה תהיה אחרי רבים להטות את הדין בטענותיך ולפי שלא יאמר הטוען המליץ ההוא ואני לכוונה טובה נתכונתי להדר ולפאר אדם עני ודל לפי שאין לו ממה שיפרע מה שיתבעו ממנו לזה אמר ודל לא תהדר בריבו רוצה לומר אפילו שיהיה דל ועני לא תהדרהו במליצותיך וטענותיך בריבו. אבל בין שיהיה עשיר או דל צדק צדק תרדוף הרי לך שבאו האזהרות האלה על הסדר לבעל דין לעד לדיין ולמליץ. ולפי שבאחרונה הזהיר את המליץ המשיך אחריו שתי מצות להיותם רמז ולמוד לענינו והיא כי תפגע שור אויבך רוצה לומר כאשר יקרה שתפגע שור או חמור אפילו שיהיה מאויבך וכל שכן מאוהבך תועה בשדה השב תשיבנו לו וכן כאשר תראה חמור שונאך וכל שכן אוהבך ורעך רובץ תחת משאו אין ראוי שתניחהו ותחדל ותמנע מלעוזבו שמה וזה הוא וחדלת מלעזוב לו אמנם עזוב תעזוב עמו. ורש"י פי' עזוב תעזוב שהוא לשון עזר כאלו אמר עזר תעזור מגזרת עצור ועזוב ויעזבו ירושלם עד החומה שמלאוה עפר לעזור ולסייע את חוזק החומה. וזה הוא בלתי ספק הפירוש האמתי. והאפודי פירשו מלשון עזיבה ממש. ואפשר כפי זה לפרשו באחד מב' פנים אם שאמר עזוב תעזוב רוצה לומר תפרוק משאו ותעזב המשאוי להשמט מעליו על ידי פירקו כדי שיקום החמור ולא ימות שמה כי אינך מחויי' לטענו. ואם שיאמר שאם בעל החמור לא יחוש לחמורו ויעזבהו תחת משאו שגם הוא יעזבהו עמו ולא יחוש לו. ושתי המצות האלו מלבד פשוטיהם יש עוד בהם למוד טוב אל החכם המליץ והטוען שעם היות שלא יענה לנטות משפט. הנה כשיראה אדם בור עם הארץ אשר לא ידע בין ימינו לשמאלו ובהמה רבה והוא טועה בדבריו ומרשיע עצמו אשר לא כדת. אז מותר למליץ להדריכו בדרך ישר ומעגלי צדק ואין זו הטות משפט כי מצוה הוא בהיותו טועה שישיבהו מטעותו. ועליו אמר שלמה פתח פיך לאלם אל דין כל בני חלוף וכן אם לא היה טועה אבל לא היה יודע להגיד אמתת משפטו והוא כחמור הרובץ תחת משאו אין ראוי שתחדל מעזוב אותו אבל שתעזרהו ותסייעהו כי בזה יתגלה דבר המשפט ויצא לאור והוא גם כן בכלל פתח פיך לאלם כי הוא הרובץ תחת משאו ולא יוכל לקום ואל דין כל בני חלוף הוא הטועה שמחליף טענותיו בטעות וקראו אויבך ושונאך להיותו עם הארץ והמליץ חכם יודע דת ודין. ואחז"ל גדולה שנאה ששונאים עמי הארץ לתלמידי חכמים וכו'. הנה התבאר שכל זה נכלל בלא תשא את שם ה' אלהיך לשוא האמנם לפי שקצר הכתוב מאד באזהרת הדיין באמרו בלבד לא תהיה אחרי רבים לרעות. לכן הוצרך לפרט עוד הדברים שיהיה הדיין מוזהר בהם. הא' הוא לא תטה משפט אביונך בריבו ר"ל לא תכירו פנים במשפט. ואם יהיה לאיש אביון ריב עם איש עשיר והעשיר הכה ובייש את העני אל תקל בדבר להיות זה עני ואביון. אך כקטון כגדול תשמעון ולא תגורו מפני איש. והב' מדבר שקר תרחק ר"ל שבדיני ממונות כשיתברר לך שקרות דברי הטוען תתרחק ממנו ולא תקבלם ומכאן למדו חז"ל שהדיין ידון כפי אומד דעתו כשלא יהיו עדים בדבר. והשלישי ונקי וצדיק אל תהרוג רוצה לומר מי שהוא נקי וצדיק בדינו אל תהרגהו כל זמן שאין עליו עדים ולא תסמוך על אומד דעתך שהוא רשע כי אין לו לדיין אלא מה שעיניו רואות ומה שהעדים מעידים בפניו. ואל תחשוב שאם הוא חייב כפי האמת מפני חסרון העדים יפטר בלי עונש כי לא אצדיק רשע ואם לא יענש בבית דין של מטה יענש בבית דין של מעלה ולזה אמר כי לא אצדיק רשע כלומר בדיני העליון. והד' ושוחד לא תקח רוצה לומר אפילו לשפוט צדק כי כשתקחהו תתעור מראות הצדק. והנה לא אמר כאן עיני פקחים לפי שעל עורון הלב דבר לא על עורון העינים. אבל אמר יעור פקחים ויסלף דברי צדיקים. והה' הוא וגר לא תלחץ והיא אזהרה לבית דין שבו היו הדברים שהגר בבואו לפניו לא ילחצנו בדינו להכריחו ולהכניעו כפי שורת הדין אפילו באותם הדברים שראוי לעשותם לישראל רק ינהג אותו בלאט ונחת לפי שנפש הגר מצרה עליו להיותו בארץ נכריה ויחשוב בלבו שמפני שהוא גר ונכרי אתה מכריחו כל כך ולכן תנהגהו בדברים טובים ורכים לא שתטה המשפט בעבורו אלא שתעשהו בנחת ולא בלחיצה. והנה למעלה באה מצות הגר לישראל וגר לא תונה ולא תלחצנו אבל כאן באה לשופט להנהיגו בנחת רוח ודברים רכים ולזה לא אמר כאן לא תונה כי אם לא תלחצנו ועם מה שפירשתי בפסוקים האלה הותרו ג' השאלות אשר העירותי:

ואחרי אשר ביאר הדברים הנכללים בדבור לא תשא בא לבאר דברים הנכללים בזכור את יום השבת ואמר שלא לבד נצטוו במלאכת הששה ושביתת הז' בימי השבוע אלא גם כן יום לשנה בשמטת הארץ יעשה כן ולזה התחיל ושש שנים תזרע את ארצך בוא"ו רוצה לומר וגם כן בשנים תזכור השביעי והוא ששש שנים תזרע את ארצך ואספת את תבואתה כמו שתעשה כל מלאכה בששת ימי המעשה ובשנה השביעית תשמטנה ונטשתה רוצה לומר את הארץ מלזרוע ומלעבוד בה ומלאסוף את תבואתה כמו שתשמור את יום השבת. ואפשר שאמר כאן בוא"ו ושש שנים מפני שהתחיל המשפטים בעבד עברי. ואמר שש שנים יעבוד ובשביעי יצא לחפשי חנם לחייב אותם המשפטים גם כן במצוה דומה לה והיא השמטה וזה הוא ושש שנים רוצה לומר וככה בשמטת הארץ שש שנים תזרע ותאסוף ובשביעי תצא הארץ לחפשי שיוצאת מרשות האדון ונקראת שמטת הקרקע מפני שיעזוב אותה כל השנה ההיא וכן נקראת שמטת כספים שמטה מפני שאמר שמוט כל בעל משה ידו. והביא אחר זה מצות השבת שידמה לה באמרו ו' ימים תעשה מעשיך וביום השביעי תשבות. כאשר הוא בשמטת הארץ וכמו שבה יאכלו האביונים וחית השדה ככה ביום השביעי ינוח שורך וחמורך שלא תעבוד ולא תעמול עמהם וינפש בן אמתך והגר. ואמנם אמרו אחר זה ובכל אשר אמרתי אליכם תשמרו הוא להגיד שמלבד מה שזכר מהדברים הנכללים בעשרת הדברות עוד יש בהם משמעותם המובן מהם בתחלת הדעת שזה לא נזכר כאן וכאלו אמר ובכל אשר אמרתי אליכם מהדברות אשר שמעתם מפי תשמרו לעשותם ולשמרם כפי פשוטיהם וכן בדבור לא יהי' לך אלהים אחרים נכלל ששם אלהים אחרים לא תזכירו ר"ל לא תסבבו שיזכרם אדם אחר ולא ישמע זכרונם על פיך. וכן אחז"ל שלא תעשה שותפות עם הכותי וישבע לך בעבודת גלולים שלו נמצאת אתה גורם שתזכר על ידך. ובעבור שעד כאן דבר מהמשפטים והתורות צוה שיעלו לירושלם ג' פעמים בשנה כדי ששם ילמדו התורה ומשפטיה וכאשר יספק אדם בדבר מהמשפטים האלה ישאל עליו בעלותו לרגל ויגידו לו את דבר המשפט. ולכן סמך לזה שלש רגלים תחוג לי בשנה. ורגלים הוא כמו פעמים כי בעבור שהעולים לרגל היו עולים ברגליהם נאמר כאן שלש רגלים. ומהטעם ההוא נאמר גם כן פעמים מלשון מה יפו פעמיך. וביאר אותו באומרו את חג המצות תשמור כי היא הראשונה. ואמר שבעת ימים תאכל מצות לא שתהיה אכילת המצה חובה כל שבעת הימים כי אין חובת אכילתה כי אם בלילה הראשונ' כמו שהתבאר בסדר בא אל פרעה אבל הכוונה שאם יאכל לחם כל אותם שבעת הימים יאכלהו מצה לא חמץ ולזה אמר תאכל מצות כאשר צויתיך שהנה הצווי הוא לא תאכל עליו חמץ שבעת ימים. וביאר שיהיה החג הזה למועד חודש האביב כי ב"ד חייבים לעבר השנים באופן שיבוא חג הפסח באביב כמ"ש היום אתם יוצאים בחדש האביב ובאותם החגים אותם שיעלו לחוג לפני השם לא יראו את פניו ריקם אבל יביאו שמה זבח תודה ושלמים וכל קרבנותיהם. ואחר כך זכר חג השבועות ועליו אמר וחג הקציר בכורי מעשיך כי בעבור שאותו חג הוא בימי קציר חטים ואז מביאים בכורים מתבואת הארץ כמו שאמרו ממושבותיכם תביאו לחם תנופה לכן נקרא חג הקציר ובכורי מעשיך. ואחר כך זכר חג הסוכות הבא באחרונה ועל זה אמר וחג האסיף בצאת השנה באספך את מעשיך מן השדה רוצה לומר היין והשמן וכל הפירות. ואמר בצאת השנה לפי שהיו מונים השנים מתשרי לתשרי והכלל שיעברו את השנה באופן שיבואו שלשת החגים האלה בזמניהם כפי תקופת השמש שהיא סבת בשול התבואות בשדה. ולפי שלא יחשבו שיחוגו החגים האלה בארצותם הוצרך לומר שנית ג' פעמים בשנה יראה כל זכורך את פני האדון ה' רוצה לומר שכל האנשים הזכרים לא הנקבות פן יזנו בהתערבם באנשים בעליתם. הזכרים מבן עשרים שנה ועד בן חמשים שנה יעלו לירושלם וישתחוו נוכח מקדש ה' שהוא אשר כינה בשם פנים. אמנם הזקנים והטף לא יכלו לעלות. ואמר את פני האדון ה' להגיד שאין תכלית עליית הרגל לאכול לשבעה ולשמוח שם אלא להדבק בו יתברך ולהראות לפניו כעבד שילך לפני רבו במועד. ולכן בהיות השם הוא האדון המוחלט ראוי שיבוא כל בשר להשתחוות לפניו והתועלת בזה שירגילו בנפשותם להכנע לעבודת השם יתברך ולקבל אדנותו עליהם ולשמוע מפי הכהנים הלויים תורת השם ומצותיו. ואפשר לומר עוד כי מפני שבימים הקדמונים כל מי שהיה עושה עו"ג מיד היה עושה חג עליה כמו שאמרו בענין העגל חג לה' מחר והנביא אמר (ישעיה כ"ט א') ספו שנה על שנה חגים ינקופו. לכן מפני זה כאשר הזהיר על העבודת גלולים ושם אלהים אחרים לא תזכירו סמך אליו שלש רגלים בשנה להגיד שאלה מועדי ה' אשר יעשו אותם לא חגים אחרים לעו"ג וכיון שהגיד שלשת החגים ההם נתן בכל אחד מהם משפט מיוחד. כי הנה לענין חג המצות אמר לא תזבח על חמץ דם זבחי רוצה לומר שבהיות החמץ עדיין בבית לא ישחטו את הפסח והוא משש שעות ליום י"ד בניסן וקרא לקרבן הפסח דם זבחי כי כן נאמר זבח פסח הוא לה' ולא ילין חלב חגי עד בוקר רוצה לומר שלמי החגיגה שהקטר החלבים ואמורי שלמים נפסלים בלינה כמו שיתבאר בפרשה צו וכן נאמר בסדר כי תשא ולא ילין לבוקר זבח חג הפסח. וכן נתן המשפט אחר כך בחג השבועות והוא אמרו ראשית בכורי אדמתך חביא בית ה' אלהיך והוא העומר ושתי הלחם ללמדך שבא זה ממקום מא"י שיתבשלו השעורים תחלה משם יביאו לחם הבכורים עד בית ה' אפילו שיהיה רחוק מאד מירושלים ולא ימתין שיתבשל סביב לעיר וכמו שיתבאר בפסוק ממושבותיכם תביאו וכן נתן משפט אחר מתיחס לחג הסכות והוא אמרו לא תבשל גדי בחלב אמו. והמצוה הזאת תמצאה בתורה ג' פעמים. אחת במקום הזה וב' בסוף סדר כי תשא ושלישית בסדר ראה אנכי. ואחז"ל אחת לאסור אכילה ואחת לאסור הנאה ואחת לאסור בישול. ועקר טעם המצוה הזאת הוא להסיר מדת האכזריות והיא כעין מצות אותו ואת בנו או שלוח הקן אלא שנתפשט האסור בכל ענין שיהיה בשר וחלב. והרב המורה פירש טעם המצוה הזאת מפני שהוא מזון בלתי נאות כי החלב יבושל מהר ואין כן הבשר. והראב"ע כתב שזכרה התורה גדי עזים יותר משאר הבשר מפני שהגדי הוא קל להתבשל יותר מכל מין בשר. והוא ממוזג וממוצע מאד בין האיכיות ושלכן הישמעאלים עד היום מבשלים בשר גדי בחלב ואם כן כל בשר במשמע אלא שדבר הכתוב בהוה מאשר הגדי הוא מצוי אצל אמו ולכן חלבו יותר נערך לבשרו. והיותר נראה בזה הוא שהי' ממעשה עובדי עבודת גלולים בזמן קבוציהם לעשות כן רוצה לומר לבשל הגדיים בחלב בזמן אסיפת התבואות לחשבם שבזה יתרצו לאלהיהם ויתקרבון אליו וישלח ברכה במעשה ידיהם וכמ"ש (ויקרא ט"ז) ולא יזבחו עוד את זבחיהם לשעירים וכ"ש שהיו רגילים בזה אנשים רועי צאן בזמן שיתקבצו לעשות הנהגותיהם ונימוסיהם שהי' מאכלם אז גדיים מבושלים בחלב וכל מיני תבשיל בשר וחלב. עוד היום הזה זה דרכם במלכיות ספרד שיתקבצו כל הרועים ב' פעמים בשנה להתיעץ ולעשות תקנות בעניניהרועים והצאן וקוראים לקבוץ ההוא בלשונם מישט"ה ובזמן ההוא הנה זאת חקרנוה כן היא שזה מאכלם בשר וחלב ובשר הגדיים הם היותר נבחרים אצלם בתבשיל הזה וכבר שאלתי ודרשתי וידעתי באמ' כי גם באי קצה הארץ הנקרא' אינג"אלאטירה ששם כמות מופלג מהצאן יותר מכל שאר הארצות זה ג"כ מנהגם תמיד ואחשוב באמת שמפני זה הזהירם ית' שכאשר יתקבצו בחג הסכות לא יבשלו גדי וחלב כדרכי הכותים ולהרחיקם תכלית הרוחק מדרכי העבודת אלילים אסר יתברך אכילתו והנאתו ובשולו כדבריהם ז"ל וגם אסרו כל שאר מיני בשר וחלב כדי שלא להתיר לפושעים לומר מה הפרש מזה לזה וגם מזה הטעם אסרו אפי' בשר עוף בחלב לפי דעת רובם חוץ מרבי יוסי הגלילי שהיה מקובל שאין אסורו נוהג במין שאין לו חלב ולזה התיר בשר עוף בחלב אף יחיד ורבים הלכה כרבים. וכן אסרו לאכול החלב אחר הבשר שמא ידבק מן הבשר בין שיניו ומתערב עם החלב טרם יכרת וצריך להמתין ביניהם עד השעה שיכרת הבשר ונותן טעם לפגם אך הבשר התירו לאכלו אחרי החלב וכמו שבא כל זה בדבריה' ז"ל. ומאשר מצאנו ראינו שאחז"ל אמר להם הקב"ה אל תגרמו לי לבשל גדיין של תבואה בעוד שהן במעי אמותיהן וכו' אמר אחד מחכמי הדור שלדעתו אפשר לפרש שמפני שצוה אותם שיעשו חג הפסח כי בו יצאו ממצרים וראוי שיתנו לו תודה עליו וכן יעשו הודאה על ברכות תבואותיהן בחג השבועות ובחג הסכות ולא יהיו כפויי טובה לפניו יתברך אמר כמזהיר אותם עכ"ז ולא תבשל גדי בחלב אמו והוא משל נאות לענינם שהגדי הבועט באמו המניקה אותו ראוי לבשלו בחלבו וככה כל מי שאינו מחזיק טובה על השגחת השם יתב' שמשגיח עליו לטובה ראוי שישגיח עליו לרעה וכאלו אמר אל תהיו כפויי טובתי וברכתי עליכם באופן שלא תהיו גורמים לבשל ההשגחה והטובה בחלב אמו ויהפכו הברכות לקללות והטובה לרעה. וגם זה מאמר צח והלציי הוא. וחכמי הקראים כתבו בטעם לא תבשל גדי שלא יתערב הפרח עם העקרים וטעמו שלא יינק הבכור בחלב אמו אחרי עבור שבעת ימים אלא מיום השמיני אתה חייב להביאו ולשון בשול הנה גבול כמו הבשילו אשכלותיה ולפי זה הפי' תהי' המצוה הזאת מיוחדת בבכורות אבל מאשר ראינו המצוה הזאת שנויה ומשולשת בתורה השכל יורה שדרך קבלת חז"ל הוא האמת הגמור ועליו ראוי שנסמוך ושאר המחשבות הבל המה מעשי תעתועים: