שמות כב, כט

שבעת ימים יהיה עם אמו. זו אזהרה לכהן, שאם בא למהר את הקרבתו, לא ימהר קדם שמונה, לפי שהוא מחסר זמן:

ביום השמיני תתנו לי. יכול יהא חובה לבו ביום, נאמר כאן שמיני, ונאמר להלן (ויקרא כב כז) ומיום השמיני והלאה ירצה, מה שמיני האמור להלן להכשיר משמיני ולהלן, אף שמיני האמור כאן להכשיר משמיני ולהלן, וכן משמעו וביום השמיני אתה רשאי לתנו לי:

כֵּן תַּעְבֵּד לְתוֹרָךְ לְעָנָךְ שִׁבְעָא יוֹמִין יְהֵי עִם אִמֵהּ בְּיוֹמָא תְמִינָאָה תִּפְרְשִׁנֵהּ קֳדָמָי:

הֵיכְדֵין תַּעֲבֵד לְבוּכְרֵי תוֹרָךְ וְעָנָךְ שַׁבְעָא יוֹמִין יְהֵי יֵינִיק בָּתַר אִימֵיהּ וּבְיוֹמָא תְּמִינָאָה תַּפְרִישִׁינֵיהּ קֳדָמַי

כן תעשה לשורך לצאנך. שתתן לי הבכור כיון שיצא מכלל נפל, כאמרם בבכורות כל ששהא שלשים יום באדם אינו נפל, ח' ימים בבהמה אינו נפל:

כן תעשה לשורך ולצאנך. לתת לי הבכור מ"מ לא תמהר להביאו לפני אלא ז' ימים תניחו עם אמו דבתוך ז' אינו ראוי לפני מפני שיצא ממקום הטינופת וכל דבר מיאוס וטומאה נטהר לז' וגם משום שמא נפל הוא:

יהיה עם אמו. ולא תחת אמו כמו בפרשה אמור. ויבואר שם בעזרו ית׳. גם ליישב רומיא דר׳ אפוטריקי בהאי קרא:

ביום השמיני תתנו לי. באמת זה הדין בכל קרבן. אמנם ייחד הכתוב בבכור ללמדנו דבכל קרבנות חובה אע״ג שכשרים בשמיני מ״מ מצוה שלא להקריב עד זמן מאוחר. והיינו דתנן במס׳ פרה פ״א דכל קרבנות חובה מצוה משלשים ואילך לבד מבכור מעשר ופסח. והיינו משום דכתיב בהני מפורש הכי דפשטא דקרא בבכור קאי ומעשר ג״כ נכלל בזה המקרא כדאי׳ בבכורות דנ״ו מדכתיב כן תעשה. ועל פסח הראינו רמז לעיל י״ב ה׳. והא דתנן עוד שם דקרבנות נדבה כשר לכתחלה בשמיני. ביארנו בפ׳ אמור ברצות ה׳ ית׳:

כן תעשה לשורך. כבר נשנה בפ' בא (סי' ק"ב) ושם בארתיו:

שבעת ימים יהיה עם אמו. בפ' אמור אמר והיה שבעת ימים תחת אמו, וכבר בארתי בפירוש הספרא שם (ס' קנה), שר"י בנו של ריב"ק אמר תחת אמו פרט ליתום, וזה דעת הת"ק דפה שפי' תחת אמו שתהיה אמו קיימת ולבל נפרש שירבץ תחת אמו ממש למדנו מפה שאמר עם אמו וכן תחת פי' בסמוך לה, וריה"ג מחלק בספרא שם בין בכור לקדשים, שבבכור שצריך שתהיה אמו קיימת בלדתו ולכן אמר עם אמו, ובקדשים כשר יתום לכן אמר תחת אמו, ר"ל שיעמוד במקומה אם מתה, שהנולדים הם העומדים תחת מולידיהם בקיום המין, כמו תחת אבותיך יהיו בניך (תהילים מ״ה:י״ז), וכן ס"ל לר' נתן פה, ובמ"ש ד"א מה בכור קדש וכו' בא לתת עוד טעם עמ"ש שאמר פה עם אמו ושם אמר תחת אמו, כי הבכור לא יצויר שאמו תהיה קדש, שאין בכור נוהג בקדשים, לכן אמר עם אמו כי יונק ממנה, אבל ביתר קדשים משכחת שאמו קדש ואז אינו עם אמו כי אסור לו לינק ממנה, רק הוא עם תחת אמו, ר"ל עם המניקה אותו שהיא תחת אמו ובמקומה, ולמד זה מבכור, ויתר הדברים מבוארים במעילה (דף יג) עיי"ש:

ביום השמיני תתנו לי. ולא באר שראוי לתתו גם מיום השמיני והלאה כי למד ממ"ש גבי קדשים ומיום השמיני והלאה ירצה, ומלשון המכלתא משמע שממ"ש ומיום השמיני והלאה ידעינן שראוי גם ביום השמיני, והוא עפ"י הכלל שבארתי בפ' בחקותי (סי' ס') שיש הבדל בין והלאה ובין ומעלה, שבלשון והלאה גם היום ההוא בכלל, ועז"א מה להלן להכשיר בן שמיני ומשמיני להלן, ולפ"ז עקר כגי' הילקוט שאינו גורס מ"ש מה כאן ביום שמיני וכו', אולם לגי' ספרינו שגרס זה צריך למחוק ברישא מלות בן שמיני וכן הגיה הגר"א, ולמ"ש בזבחים (דף יב) ובחולין (דף פא) ר' אפטוריקי רמי וכו', שלמד במ"ש שבעת ימים יהיה תחת אמו שאסור להקדישו מחוסר זמן [עיין במ"ל פ"ג מהלכות איסורי מזבח סוף הלכה ח"] ובליל שמיני מותר להקדישו ואסור להקריבו עד יום שמיני, וזה רק בקדשים, כי הבכור קדוש מרחם, לכן אמר בקדשים תחת אמו שיהיה במקומה ומדרגתה שלא יקדישהו קודם, אבל בבכור לא יכול לאמר תחת אמו כי אינו עמה במדרגה אחת כי הוא קדש, ובבכור שאמר בו כן תעשה לשורך לצאנך שלמד שיטפל עמו שלשים יום אצ"ל מיום השמיני והלאה שכבר ידעינן שיוכל לתתו גם אחר שמיני, דהא מטפל בו שלשים יום:

ז אבל המקדיש יכול להקדישו אפילו אינו רק בן יום אחד והאזהרה היא לאו הבא מכלל עשה דוהיה שבעת ימים וגו':

ח כלומר כיון דאיכא גזירה שוהדשמיני אם כן משמע דביום השמיני תתנו לי הוא רשות ולא חובה וק"ל: