שמות כ, כב

ואם מזבח אבנים. רבי ישמעאל אומר כל אם ואם שבתורה רשות, חוץ משלשה ואם מזבח אבנים תעשה לי, הרי אם זה משמש בלשון כאשר, כאשר תעשה לי מזבח אבנים לא תבנה אתהן גזית שהרי חובה עליך לבנות מזבח אבנים, שנאמר (דברים כז ו) אבנים שלמות תבנה, וכן (שמות כב כד) אם כסף תלוה, חובה הוא, שנאמר (דברים טו ח) והעבט תעביטנו ואף זה משמש בלשון כאשר וכן (ויקרא ב יד) ואם תקריב מנחת בכורים זו מנחת העמר, שהיא חובה, ועל כרחך אין אם הללו תלוין, אלא ודאין, ובלשון כאשר הם משמשים:

גזית. לשון גזיזה שפוסלן ומסתתן בברזל:

כי חרבך הנפת עליה. הרי כי זה משמש בלשון פן, שהוא דילמא, פן תניף חרבך עליה:

ותחללה. הא למדת, שאם הנפת עליה ברזל חללת, שהמזבח נברא להאריך ימיו של אדם, והברזל נברא לקצר ימיו של אדם, אין זה בדין, שיונף המקצר על המאריך ועוד, שהמזבח מטיל שלום בין ישראל לאביהם שבשמים, לפיכך לא יבא עליו כורת ומחבל. והרי דברים קל וחמר ומה אבנים שאינם רואות ולא שומעות ולא מדברות על ידי שמטילות שלום אמרה תורה לא תניף עליהם ברזל, המטיל שלום בין איש לאשתו, בין משפחה למשפחה, בין אדם לחברו, על אחת כמה וכמה שלא תבואהו פרענות:

וְאִם מַדְבַּח אַבְנִין תַּעְבֵּד קֳדָמַי לָא תִבְנֵי יָתְהוֹן פְּסִילָן לָא תְרִים חַרְבָּךְ עֲלַהּ וּתְחַלְלִנַהּ:

וְאִם מַדְבַּח אַבְנִין תַּעֲבֵיד לִשְׁמִי לָא תִבְנֵי יַתְהוֹן חֲצִיבִין דְּאִין אֲרֵימַת פַּרְזְלָא דְמִנֵיהּ מִתְעֲבֵיד סְיָיפָא עַל אַבְנָא אַפִיסְתָּא יָתָהּ

וְאִם מַדְבַּח אַבְנִין תַּעַבְדוּן לִשְׁמִי לָא תִבְנֵי יַתְהוֹן חֲצִיבִין אֲרוּם פַּרְזְלָא חַרְבָּא מִתְעַבִיד מִנֵיהּ אִי עַבְרַת פַּרְזְלָא עֲלוֹי אַפִיסַת יָתֵיהּ:

ואם מזבח אבנים. המזבח שבנה משה לכרות ברית עם ישראל בדם הברית. וצוה השם שיבנו מזבח אבנים בעבר הירדן טרם שינחלו הארץ ויכתבו על האבנים כל התורה כי מצות רבות הם תלויות בארץ. כמו שהיה צורך עם בניהם בהכנסם לארץ מפני המצות התלויות בארץ. ושם זבחו שלמים ויאכלו כאשר עשו אבותיהם. ויהיה טעם ואם מזבח אבנים. כאומר עשה עתה מזבח אדמה. ואם תזכה שתכנס לארץ אז תבנה מזבח אבנים:

אתהן. הם האבנים:

גזית. הטעם כמו ומשרתו יהושע בן נון נער. כן לא תבנה אתהן בנין גזית. וגזית מגזרת על גזזי צאנו. כי גז חיש. וכן נגוזו ועבר. והטעם כמו כריתה. רק אבנים שלימות כמו שהן נבראות:

כי חרבך. שם חרב נופל על כלי ברזל שנעשה לחתוך בו. אולי נקראת כן החרב כי היא מחרבת. ובמקום אחר כתוב לא תניף עליהן ברזל. על מזבח אבנים שבנו. ואין לנו לחפש על טעמי המצות. ועל דרך הסברא אולי היה כן כדרך הפגול. בעבור שהיה קרב לגבי המזבח אין ראוי להיות הנשאר פגול כי יחלל קדש שהקדיש אם ישאר ממנו עד שיהיה פגול. וככה זה אם יכרתו האבנים לבנות המזבח. אולי יחולל הנכרת מן האבנים לעבודה זרה או למקום המטונף וזה אינו כבוד. וראינו שהכהן צריך לכפר על המזבח:

לא תבנה אתהן גזית - כי כשבונין אותם גזית בכלי ברזל רגילין המסתתים לעשות בהם ציורים וצלמים, כדכתיב בישעיה גבי צלמים: חרש ברזל מעצר ופעל בפחם ובמקבות יצרהו. יתארהו בשרד יעשהו במקצעות ובמחנה יתארהו.

לא תבנה אתהן גזית. ליפותן:

לא תבנה אתהן גזית. טעם איסור בגזית במזבח שלא יהיה כבוד המזבח שתהיה מקצת האבן בנויה במזבח ה' ומקצתה מושלכת באשפתות כן פי' החכם ר"א ז"ל.

והרמב"ם ז"ל כתב טעם בזה בכלל טעמי המצות שהיא הרחקה שלא יבא לעשות בהן צורה ותהיה אבן משכית.

אבל הרמב"ן ז"ל כתב ונתן טעם בזה והוא הנכון יותר מכל מה שנאמר בו לפי שהחרב כחו של עשו מברכת ועל חרבך תחיה והנה עשו שנאוי להקב"ה כענין שכתוב (מלאכי א׳:ג׳) ואת עשו שנאתי והנה הוא מרוחק מן המזבח. ואין הגזית עיקר האיסור כי אם הנפת הברזל וכן כתוב (דברים כ״ז:ה׳) לא תניף עליהם ברזל, ואלו עשאן גזית בכלי כסף או בשמיר הרי זה מותר מדין התורה אבל האיסור אינו אלא כדי להרחיק הברזל מן המזבח והוציא הכתוב הברזל בלשון חרב לפי שהוא מחריב את העולם ולכך ירחיקנו הכתוב מן המזבח שהוא שלום העולם וקיומו ועל כן לא נמצא בכל מלאכת המשכן זכרון ברזל כלל אלא זהב וכסף ונחשת, גם בבית המקדש כתוב מפורש (מלכים א ו׳:ז׳) ומקבות והגרזן כל כלי ברזל לא נשמע בבית בהבנותו, ואמרו בספרי בבית לא נשמע אבל נשמע בחוץ.

ובמדרש כי חרבך הנפת עליה מכאן אמרו המזבח נברא לאריכות ימיו של אדם והברזל לקצר ימיו של אדם אינו בדין שיונף המקצר על המאריך. ומכאן אתה למד כי יש לכל מצוה ומצוה ממצות התורה כמה פנים ודברי תורה כפטיש יפוצץ סלע מתחלקים לכמה טעמים, ויש בכלן תועלת הגוף והנפש והם חיים למוצאיהם, וכן אמר שלמה ע"ה (משלי ד׳:כ״ב) כי חיים הם למוצאיהם ולכל בשרו מרפא.

ואם מזבח אבנים פרש״י כל אם שבתורה רשות חוץ משלשה וכו'. ואין להקשות מואם כופר יושת עליו שאינו אלא לפי הנולד לכשיהיה הדבר. ואם מזבח אבנים ואף אם תרצה לעשות לי מזבח תבנהו אבנים שלמות מטעם זה. לא תבנה אתהן גזית שהסתתין רגילין לעשות ציורים באבני גזית ואפילו בלא ברזל שהפגימה פוסלת בכל דבר כדכתיב אבנים שלמות תבנה. כי חרבך אם חרבך הנפת עליה ותחללה בנגיעה בעלמא שסתם חרב מברזל והברזל פוסל בנגיעה כדכתיב לא תניף עליהם ברזל, כך שנו רבותינו במסכת מדות.

ותחללה עונש שמענו אזהרה לא שמענו ת״ל לא תניף עליהם ברזל.

כי חרבך הנפת עליה ותחלליה. ותעשה אותו מזבח חולין לפני וחללת הקדושה שבו כי איני חפץ בשום דבר היזק:

ואם מזבח אבנים תעשה לי לא תבנה אתהן גזית כי חרבך הנפת עליה. הורה בזה שרצה ה' להראות במזבח זה עניני ענוה והחרב ענינו הגאוה כמ"ש (דברים לג כט) ואשר חרב גאותך. ע"כ הנפת החרב מחללו, וחתם גדר הענוה במאמר ולא תעלה במעלות על מזבחי וגו'. כי העליה במעלות היא ממדריגה למדריגה ויש בעליה זו דרך גאה וגאון ולא יתכן שתהיה בעליה זו דרך גסות במקום זבחי אלהים רוח נשברה. ונתן טעם לדבר אשר לא תגלה ערותך עליו. אע"פ שהמקרא כפשוטו מ"מ יש בו ג"כ רמז שכל דרך גאה וגאון יש בו צד גילוי ערוה כארז"ל (סוטה ד:) כל המתגאה כאילו בא על כל העריות כו', ואמרו עוד שם כל המתגאה לסוף נכשל באשת איש, וטעמו של דבר יתבאר בע"ה בפר' קרח בפסוק וישמע משה ויפול על פניו. וארז"ל (סנהדרין קי.) שחשדוהו באשת איש וזהו לפי שאמרו שכל מעשיו לשם התנשאות שנאמר (במדבר טז ג) ומדוע תתנשאו על קהל ה' וישמע משה וגו' הבין זה מדבריהם שאמרו כי כל העדה כלם קדושים ומדוע תתנשאו כי בכ"מ שיש קדושה שם יש גדר ערוה ואם כן מדוע תתנשאו לחלל קדושתם ע"י ערוה לפיכך וישמע משה ושם מבואר כל הענין וטעמו של דבר. ובסמוך פר' משפטים (כא א) יתבאר שלכך היה מושב הסנהדרין אצל המזבח כדי שיתדמו זה לזה וכל הפוסל במזבח פוסל גם בדיינים ומטעם זה דרשו רז"ל (ירושלמי בכורים פ"ג ה"ג) פסוק לא תעשון אתי אלהי כסף. על דיינים שאינם הגונים שנתמנו בשביל שהוא תפוס כסף וזהב וכל רוח אין בו על כן מצאנו מקום לבאר כל הפר' על מנוי הדיינים הכשרים.

ואם מזבח אבנים תעשה לי. והרי זה היה גם במצרים היינו משקוף ושתי המזוזות:

לא תבנה אתהן גזית. לא יהיו כמו משקוף ומזוזות שהמה גזית כדי שלא יהיו פתחי שמאי שאינם מזוזות כדאיתא בעירובין דף י״א ומנחות דף מ״ב. או גזית משמעו מצוירות בחרט כדרך משקוף ומזוזות הבית. אבל מזבח שבא״י אסור:

כי חרבך הנפת עליה ותחללה. ובמצרים לא נתחלל ע״י חרב. היינו משום שלא היתה בהם קדושה. ואין חילול אלא במקום קדושה. כדאיתא ביבמות דף ס״ח:

ואם מזבח אבנים תעשה לי. כבר בארתי ויקרא (סי' יב) גדר מלת אם שמורה על האפשריות, ובא על דבר הרשות שיש בידו לעשות או שלא לעשות, או גם דבר חובה שיש בידו שני ברירות, ועפ"ז אמר ר' ישמעאל כל אם שבתורה רשות, אמנם בררנו שם (סי' קנב) שג' מקומות שבא אם על החובה יש ג"כ אפשריות, כמו ואם תקריב מנחת בכורים שהוא אפשרי מצד הזמן שעתידה מנחת בכורים לפסוק ולחזור, וכן אמר ר"י שמ"ש ואם מזבח אבנים תעשה הוא אפשרי מצד שיכול לעשות מזבח אדמה, וזה שלא כדברי ראב"י בזבחים (דף ס"א ע"ב) שאמר שנאמר ג"פ מזבח אבנים להורות על שילה ונוב וגבעון ובית עולמים שצריך דוקא מזבח אבנים, ולדידי' צ"ל שבא מלת אם על הזמן, ר"ל כשיגיע הזמן שחוב עליך לבנות דוקא מזבח אבנים, ולדעתי ר' נתן שאמר שם של שילה של באבנים היה ס"ל ג"כ שלא כראב"י כי רק של שילה היה של אבנים מצד שרשות בידם לעשות של אבנים, לא של נוב וגבעון, ולכן אמר שם על רב הוא דאמר כר' נתן שנתקשה רש"י בזה ועמ"ש על פסוק אם כסף תלוה:

לא תבנה אתהן גזית. גזית הם אבנים גזוזות כמ"ש בב"ב (דף ג') גזית אבני דמשפי', ויצויר שהם גזוזות ע"י כלי נחשת או כסף, אולם ממ"ש הטעם כי חרבך הנפת, ובפ' תבא באר לא תניף עליהם ברזל, מבואר שהאיסור הוא רק אם גזוזות בברזל, וז"ש אין גזית אלא גזוזות שהונף עליהם ברזל, וכ"כ הרמב"ן שגזית ע"י כלי נחשת מותר, גם בא להוציא מדעת הבאר שבע שאם הניף ברזל קודם שהוקדשו מותר, וז"א שא"כ באבני מקדש שנחלקו ר"י ור"נ בתמיד הי"ל להקדישה אח"כ, וז"ש גזוזות שהונף עליהם ברזל ר"ל אף קודם שהוקדשו, ובמ"ש לא תבנה אתהן שמוסב על האבנים ולא אמר לא תבנה אותו, מבואר שאם חלף את האבנים ונתן אחרים תחתיהן המזבח כשר, ומזה למד בפ"ג דמדות לאבן שנפגמה, ולא ככ"מ שכתב להפך שהרמב"ם למד הונף ברזל מנפגמה, וכבר בארנו באילת השחר (כלל קן) שכ"מ שבא הכנוי דבוק אל מלת את יש בו מעוט אותו לא זולתו, כי היה יכול לכתוב לא תבנם גזית, וממעט אבני היכל וקדשים וזה כדעת ר' נחמיה, ולכן פסק הרמב"ם כר' נחמיה ולא כרבי המכריע, וממ"ש כי חרבך הנפת עליה [היינו על האבן] למד שאסור אף שיגע בהם ברזל, וגם זה רק באבני מזבח ולא כהראב"ד, והרמב"ם במורה וכן הראב"ע נתנו בזה טעמים בלתי עקרים, שלדבריהם מדוע אסר הנגיעה, וכן לדבריהם יש לאסור אף גזוזות ע"י חרב של כסף או נחשת כמ"ש הרמב"ן, רק כמ"ש חז"ל מובא במדות (פ"ג מ"ד) מפני שהברזל מקצר ימים לכן קראה בשם חרב, וגם מקבות והגרזן וכל כלי ברזל אסור, מפני שהברזל מקצר ימים, וריב"ז נשא בזה מליצה תוכחת חכם על אזן שומעת:

ע כלומר אל תאמר מאי איכפת ליה להאבן אם תביא עליו כורת ומחבל ומתרץ כדי ללמדך קל וחומר וכן צריך לומר בסמוך וק"ל: