שמות כ, כא

מזבח אדמה. מחבר באדמה, שלא יבננו על גבי עמודים או על גבי כפים דבר אחר שהיה ממלא את חלל מזבח הנחשת אדמה בשעת חניתן:

תעשה לי. שתהא תחלת עשייתו לשמי:

וזבחת עליו. אצלו, כמו (במדבר ב כ) ועליו מטה מנשה או אינו אלא עליו ממש, תלמוד לומר (דברים יב כז) הבשר והדם על מזבח ה' אלהיך, ואין שחיטה בראש המזבח:

את עלתיך ואת שלמיך. אשר מצאנך ומבקרך את צאנך ואת בקרך, פרוש לאת עולתיך ואת שלמיך:

בכל המקום אשר אזכיר את שמי. אשר אתן לך רשות להזכיר שם המפרש שלי, שם אבא אליך וברכתיך אשרה שכינתי עליך מכאן אתה למד שלא נתן רשות להזכיר שם המפרש אלא במקום שהשכינה באה שם, וזהו בית הבחירה שם נתן רשות לכהנים להזכיר שם המפרש בנשיאת כפים לברך את העם:

מַדְבַּח אַדְמְתָא תַּעְבֵּד קֳדָמַי וּתְהֵי דַבָּח עֲלוֹהִי יָת עֲלָוָתָךְ וְיָת נְכַס קוּדְשָׁךְ מִן עָנָךְ וּמִן תּוֹרָךְ בְּכָל אַתְרָא דִי אַשְׁרֵי יָת שְׁכִנְתִּי לְתַמָן אֶשְׁלַח בִּרְכְּתִי לָךְ וֶאֱבָרֵכִנָךְ:

מַדְבַּח אַדְמְתָא תַעֲבֵיד לִשְׁמִי וּתְהֵי דַבַּח עֲלוֹי יַת עַלְוָותָךְ וְיַת נִכְסַת קוּדְשָׁךְ מִן עָנָךְ וּמִן תּוֹרָךְ בְּכָל אַתְרָא דְאַשְׁרֵי שְׁכִינְתִּי וְאַנְתְּ פְּלַח קֳדָמַי תַּמָּן אֲשַׁלַח עֲלָךְ בִּרְכָתִי וְאֵיבָרֵיכִינָךְ

מַדְבַּח קָבִיעַ בְּאַרְעָא תַעַבְדוּן לִשְׁמִי וְתִקְרְבוּן עֲלוֹי יַת עַלְוַותְכוֹן וְיַת נִכְסַת קוּדְשֵׁיכוֹן יַת עַנְכוֹן וְיַת תּוֹרֵיכוֹן בְּכָל אֲתַר דְּתִדְכְּרוּן יַת שְׁמִי קַדִּישָׁא מֵימְרִי מִתְגְּלֵי עֲלֵיכוֹן וּמְבָרֵךְ יַתְכוֹן:

כי חרבך הנפת עליה לאסור בהם נגיעת הברזל כמו שנאמר אבנים שלמות תבנה את מזבח ה' אלהיך (דברים כז ו) לא תניף עליהן ברזל (שם ה) והזכיר כאן הברזל בלשון חרב כי כל כלי ברזל אשר בהם פיות כורתות יקראו חרב יאמר בסיף ויעש לו אהוד חרב ולה שני פיות (שופטים ג טז) ובאזמל קח לך חרב חדה (יחזקאל ה א) ויאמר בכשיל וכלפות אשר יסתרו בו הבנין ומגדלותיך יתץ בחרבותיו (שם כו ט) וכן זה המסתת אבנים יקראנו חרב וטעם המצוה בדברי רבותינו (במכילתא כאן) להדור מצוה שלא יונף המקצר על המאריך ור"א אמר שלא ישאר הנפסל מן האבן באשפתות והמקצת בנוי במזבח השם או שלא ילקח ממנה לעשות מזבח לע"ז כי עובדיה יעשו כן אולי יצליחו והרב אמר במורה הנבוכים (ג מה) שהיא הרחקה שלא יבאו לעשות בהן צורה ותהיה אבן משכית כי היה כן מנהג עובדי ע"ז ואני אומר כי טעם המצוה בעבור היות הברזל חרב והוא המחריב העולם ולכן נקרא כך והנה עשו אשר שנאו השם (מלאכי א ג) הוא היורש החרב שאמר לו ועל חרבך תחיה (בראשית כז מ) והחרב הוא כחו בשמים ובארץ כי במאדים ובמזלות הדם החרב יצליח ובהם תראה גבורתו ולכן לא יובא בית ה' וזהו הטעם שהזכירו הכתוב בפירוש אשר לא תבנה אתהן גזית כי בהניפך עליהם שום ברזל לעשותם כן הנפת עליה חרבך המרצח ומרבה חללים וחללת אותה ומפני זה לא היה במשכן ברזל כי גם יתידותיו שהיו טובות יותר מברזל עשה נחשת וכן בבית עולמים לא נעשה בו כלי ברזל מלבד הסכינים כי השחיטה אינה עבודה והכתוב לא אסר לבנות גזית רק בהניף עליהן ברזל כי פירש כאשר חרבך הנפת עליה ומפורש בזה לא תניף עליהן ברזל (דברים כז ה) ואם בא לסתת אותן בכלי כסף או בשמיר שהזכירו רבותינו (סוטה מח) הרי זה מותר אע"פ שאינן שלמות וזה ישבר טעמו של ר"א גם טעם הרב בעבור זה איננו נכון והנה שלמה הוסיף במצוה שלא נשמע כל כלי ברזל בבית בהבנותו (מלכים א ו ז) אע"פ שהיה מותר שכך שנינו במכילתא (כאן) לא תבנה אתהן גזית בו אי אתה בונה אבל אתה בונה בהיכל ובקדשי קדשים ומה אני מקיים ומקבות והגרזן כל כלי ברזל לא נשמע בבית בהבנותו בבית אינו נשמע אבל בחוץ נשמע והיה הענין הזה שהיו עוקרין האבנים מהרריהן בכלי ברזל ומסתתים אותם שם בברזל כאשר יכרתו ג"כ בברזל העצים והברושים אשר היו בבית וכן כתוב (שם ה לא) ויסיעו אבנים גדולות אבנים יקרות ליסד הבית אבני גזית וכאשר יביאו אותן אל הבית לבנות הקירות לא יתקנו אותם בברזל ולא יניפו אותו עליהן כלל כדרך הבונים וזהו שאמר (שם ו ז) אבן שלמה מסע נבנה לא שהיא שלימה לגמרי רק שהיא שלימה שאין בה פגם כדי שתחגור בה צפורן אבל היא חלקה ושוה (ס"א ונאה) ופירוש "מסע" שהיא גדולה כאשר הסיעו אותה מן ההר לא חלקו הסלע לאבנים מרובות כמנהג הבונים ולא יתקנו אותה בכאן ולא ישיבוה במקבות והגרזן כמנהג כל בנין אחר כי לא רצה שלמה שיבנה ושישמע בכל הר הבית קול ברזל וכל זה להרחיק הברזל ממנו וזה כדעת רבי ירמיה במסכת סוטה (מח) אבל לדעת רבי יהודה (שם) אבני גזית בביתו שם אותן לא בבית המקדש ועל דעתו פירוש המקרא ויסיעו אבנים גדולות אבנים יקרות ליסד את הבית אבני גזית (מלכים א ה לא) כלומר שהסיעו גם אבני גזית והם לביתו וכן נראה בפשט הכתוב כי החצר עשה אבני גזית דכתיב (שם ו לו) ויבן את החצר שלשה טורי גזית ולא החמיר רק בהיכל ובדביר וכל זה ריחוק הברזל מן הקדש והברזל אשר הקדיש דוד שלא נחקר משקלו (דהי"א כב יד) לעשות ממנו כלים לכרות העצים ולחצוב האבנים היה

מזבח אבנים. י"א כי הטעם שלא יעשה ציורים במזבח על כן צוה במזבח אבנים להיותם שלימות. ואלה המפרשים אולי ילמדונו למה נעשה כל המשכן כרובים וכרובי זהב על הכפורת. והבית אשר בנה שלמה כלו כרובי' ותמונות ופטורי ציצים. ואלה המקומות נכבדות ממקום המזבח. ובפרשת כי תשא אדבר על זה. ויש אומרים כי מזבח אדמה שלא יהיה על מקום גבוה ואין זה משמע הלשון. והעד שכתוב אחריו מזבח אבנים. וקדמונינו אמרו כי הטעם לשום אדמה במזבח הנחש. ואמת אמרו כי כן עשו רק שמו זה הפסוק לזכר ולאסמכתא. ואין זה פשוטו כי האדמה שישימו בו מקרה. כי הוא לא יקרא רק מזבח הנחשת. כי מנחשת נעשה. גם נקרא מזבח הקטרת מזבח הזהב בעבור שהוא מצופה זהב. ועוד אילו היה כן משמע מזבח אדמה. יהיה פי' ואם מזבח אבנים שישמו בו אבנים. ולא נוכל לומר שלא נעשה המזבח מאבנים. כי מפורש הוא והוא הנעשה בהר עיבל. ועתה אפרש אמר הגאון כי יש מחלוקת על דבר המזבח שעשה משה תחת הר סיני. י"א לפני מתן תורה היה ואחרים אמרו אחר כן והגאון הודה למחלוקת הראשונה ואמר כי הכתוב בפרשה הזאת כל אשר דבר ה' נעשה. הוא שנוי בפרשה השנית כל אשר דבר ה' נעשה ונשמע ואני אתן לך ראיה גמורה כי אחר מתן תורה היה כי הנה כתוב בפרשה הזאת שאמר השם למשה בעלותו אל הר האלהים לפני מתן תורה אתם ראיתם אשר עשיתי למצרים. ועתה אם שמוע תשמעו בקולי. ואמר בתחלה כה תאמר לבית יעקב. והנה לא הגיד להם לא מצות ולא חקים ולא משפטים רק לשמוע מפיהם אם יהיו חפצים לשמוע בקול השם לכל אשר יצום. והם השיבו ואמרו נעשה. ושם כתוב וישב משה את דברי העם אל ה'. אז קדשם לשמוע דבר השם שהיו עשרת הדברים. ועתה החל להשמיעם מצותיו. וכאשר נגש משה אל הערפל אמר לו זאת הפרשה לא תעשון. וכל פרשת ואלה המשפטים עד כי יהיה לך למוקש. ואחר כן כתוב ויבא משה. שירד מן ההר ושם כתוב ויספר לעם את כל דברי ה' ואת כל המשפטים ודברי ה' הם מצות עשה ומצות לא תעשה. שתחלתם לא תעשון אתי אלהי כסף ואלהי זהב ודברי המזבח וכל מצות עשה ולא תעשה שהם בפ' ואלה המשפטים. כמו השב תשיבנו לו. עד בא השמש תשיבנו לו. אלהים לא תקלל. והמשפטים דברי העבדים והמכים והנצים והנגיחה וההבערה ודכרי הגנבה והשבועה. ועל אלה כתוב שם ואת כל המשפטים ובעבור זה אמרו אבותינו נעשה ונשמע ופי' נעשה לשמור מצות עשה ומצות לא תעשה. ונשמע על המשפטים. על כן הוסיפו אחר מתן תורה לאמר ונשמע. ולא אמרו כן בתחלה והנה פי' מזבח אדמה כמשמעו עשוי מאדמה. וזהו שכ' שם ויבן מזבח תחת ההר. וכתיב בכאן וזבחת עליו את עולותיך ואת שלמיך. ושם כתוב ויעלו עולות. ויזבחו זבחים שלמים. ואין ספק כי זאת פרשת מזבח אדמה גם לא תעשון אתי בעבור דם הברית שזרק על המזבח. ועל העם שקבלו על נפשם שהשם לבדו יהיה להם לאלהים ושישמרו מצותיו ומשפטיו. והזכיר את צאנך ואת בקרך. ששניהם מיני עולות ושלמים. ראיתי מין אחד ישתחקו עצמותיו. שטען על החכמים בעבור שאמרו איזהו מקומן של זבחים. כי אמר כי לא מצא בכל התורה זביחה כי אם שלמים. כמו עולה וזבחים. כי עולה דבר בפני עצמו. והזבחים שלמים. כמו ויעלו עולות ויזבחו שלמים לה' פרים וככה בכל מקום. והראיתי לו כי לא דבר נכונה כי כתוב וזבחת עליו את עולותיך ואת שלמיך. אז הודה על חטאתו שטען על האנשים נכבדים מכל הדורות הבאים אחריהם:

וטעם בכל המקום אשר אזכיר את שמי. פירוש בכל מקום אשר אשים זכר לשמי שכבודי שוכן שם. כמו שילה ונוב שעמד שם הארון אם תבא אל המקום הנזכר לשמי לבקר אותי גם אני אבוא אליך וברכתיך.

וטעם אבוא. כדרך בן אדם. והטעם תמצאני שם במקום שאזכיר את שמי עליו. והוא מקום הכבוד. כאילו באתי אליך שידעתי שתבא ובעבורך באתי. ובעבור שבאת לכבודי אבוא אליך וברכתיך ולא תהיה צריך לאחר כי תמצאני בכל עת ששם כבודי:

מזבח אדמה תעשה לי - לפי שהעובדי כוכבים היו עושים אשריהם על המזבחות. כדכתיב בגדעון: ואת האשרה אשר עליו תכרת וכתיב בזכר: בניהם מזבחותם ואשריהם וגו' לא תטע לך אשרה כל עץ אצל מזבח. לכך אומר הקב"ה: אפילו אם תעשה לי מזבח לא תעשהו אלא מאדמה שאין רגילים [לעשות] ציורים וצלמים כי אם מלאכה חלקה. ואף אם תרצה לעשות מזבח אבנים - אבנים שלימות תבנה את מזבח ה' אלהיך. מזבח אבנים לא תניף עליהם ברזל, ככתוב במשנה תורה.

מזבח אדמה תעשה לי. וגם כן לא תצטרך לעשות היכלות של כסף וזהב ואבנים יקרות למען אקרב אליכם, אבל יספיק מזבח אדמה:

כל המקום אשר אזכיר את שמי. שאבחר לבית ועד לעבדי, כענין הזכירו כי נשגב שמו:

אבא אליך וברכתיך. לא תצטרך למשוך השגחתי אליך באמצעיים של כסף וזהב וזולתם כי אמנם אני אבא אליך וברכתיך:

אבוא אליך אבוא עולה עשרה לו' שאם אמצא י' בבהכ"נ אבוא אליך וברכתיך:

בכל המקום אשר אזכיר את שמי. היה לו לומר תזכיר כי בכל מקום שיזכיר אדם שמו של הקב"ה בבית התפלה או בשאר המקומות שם יתברך העובד.

וע"ד הקבלה אמר אזכיר כי הכתוב הזה יש בו פתח להבין ענין הקרבנות והכתובים האלה דבור השם המיוחד ועל כן יאמר מזבח אדמה תעשה לי, לבדי לשם המיוחד ותעלה עליו הקרבנות וכל מקום אשר אמשיך הרצון לשמי ע"י הקרבנות אבא אליך וברכתיך הרי הברכות נמשכות לך מעתה כי כשהברכה נאצלת לשמו ממקור הברכה אז העולם מתברך, ומלת אזכיר מלשון אזכרתה שהוא המשכת ריח וכן (ישעיה סו) מזכיר לבונה (ירמיה יז) כזכור בניהם מזבחותם (שיר א) נזכירה דודיך מיין, ויהיה אזכיר את שמי כאלו אמר אריח את שמי, ובאורו אמשיך את הרצון לשמי. ומה שהזכיר בכל המקום בה"א הידיעה לרמוז על בית הקרבנות שנקרא מקום שבנאו שלמה לשמו של הקב"ה כענין שכתוב (מלכים א ח) והבית אשר בניתי לשמך, ומזה לא אמר בכל מקום כי א"א להקריב הקרבנות בכל מקום והוא שכתוב (דברים י״ב:י״ג-י״ד) השמר לך פן תעלה עולותיך בכל מקום אשר תראה כי אם במקום אשר יבחר וגו'.

מזבח אדמה שלא יוכלו לעשות ציורי פסלים.

וזבחת עליו כנגדו.

את עלתיך ואת שלמיך עולה בצפון שלמים בדרום מחצי המזבח ולצפון כצפון, ומחצי המזבח ולדרום כדרום ואין לי אלא צפון המזבח שהוא כשר לעבודה שאר כל הצפון מנין ת״ל ושחט את הכבש במקום אשר ישחט את החטאת ואת העולה, שאין ת״ל במקום הקודש ומה ת״ל במקום הקודש להכשיר כל רוח צפונית.

וזבחת עליו כנגדו. אפי׳ אישראל קאי דהא קים לן שחיטה כשרה בזר ומקבלה ואילך מצות כהונה. ועוד במסכת יומא בפרק ראשון משמע שזר קרב לגבי מזבח, ובמסכת סוכה מצינו שהיו זוקפין את הערבה בצד המזבח ומשם נוטלין אותה כל העם וסובבין את המזבח משמע שזר קרב לגבי המזבח.

בכל המקום לפי ששרתה שכינה בכמה מקומות כגון גלגל נוב גבעון שילה ירושלים ושנינו לעולם ישנה אדם לתלמידו דרך קצרה לפיכך לא הזכיר בכל התורה שם מבורר רק בסתם אל המקום.

אזכיר. אצווה להזכיר שמי ולהשרות שכינתי כגון בשילה בנוב וגבעון:

מזבח אדמה תעשה לי. הוסיף הכתוב להורות הדרך שיגיע האדם להיות מרוצה לפני הקב״ה וצוה שיהא מזבח שהוא מסוגל להפקת רצון כמש״כ בס׳ בראשית ל״ה א׳:

וזבחת עליו את עלתיך ואת שלמיך. וע״י הקרבנות נרצה לו להפיק רצון ממנו והכלל דכל הקרבנות מרצין לבד בכור כדאיתא במס׳ ר״ה דף ה׳ ב׳ אבל קדשים דבני הרצאה נינהו. ועי׳ לעיל י״ח י״ב ובס׳ ויקרא:

בכל המקום אשר אזכיר את שמי. במקום שאין מזבח וקרבן. שם המקום מכשיר את האדם לקבל ברכת ה׳. ופי׳ אזכיר את שמי. לגמרא דילן ברכות דף ו׳ א׳ הוא במקום שעוסק בתורה (וכ״ה משנה אבות פ״ד) ועי׳ פרש״י שם. ולי נראה משום שכה״ת שמותיו של הקב״ה. והלומד בלילה שכינה כנגדו כדאיתא במס׳ תמיד. נמצא גורם שהקב״ה מזכיר באותו מקום את שמו. ובתלמוד ירושלמי שם פ״ד ה״ד. צריך אדם להתפלל במקום מיוחד לתפלה מה טעם בכל המקום אשר אזכיר את שמי. תזכיר את שמי אין כתיב כאן אלא אזכיר פי׳ אני זכור תמיד. ולפי הפשט משמעות אזכיר שאתן רשות או אצוה להזכיר שמי. היינו עשרה מישראל שרשאין לומר שם דבר שבקדושה כדאיתא במגילה פ״ג מדכתיב ונקדשתי בתוך בני ישראל. ובמקום הזה שכינתא קדמא ואתיא כדאיתא ברכות שם והיינו דכתיב בכל המקום אשר אזכיר את שמי. שם אבוא אליך וברכתיך ועי׳ בס׳ דברים ח׳ ג׳ בפי׳ הכתוב כי על כל מוצא פי ה׳. והנשיא ר״א בס׳ הגיון הנפש פי׳ מן הענין אשר אזכיר בו את שמי מהענין ההיא אבוא אליך ברכתי ומכאן ראיה שהאדם חייב לברך על כל דבר ולתת שבח לקונו מעין הדבר ההוא. והנה הבטיח הקב״ה שהברכות יגיע מפי ה׳ בעצמו כ״י ולא ע״י אמצעי. ואע״ג דפעולת השפע באה ע״י המאורות וכדומה. מ״מ אין אלו אלא כשליח ליתן לאדם. שאין השליח עושה דבר אלא המצוה ליתן. והנראה שכל פרשה זו הוא ביאור והוספה על דבור הראשון של הקב״ה. אנכי ה׳ אלהיך. וביאר תחלה היאך באה השגחת ה׳ עליך. ואח״כ בא ביאור והוספה למה שאמר עוד אשר הוצאתיך מארץ מצרים. ונתבאר שהוא יציאה מקומית שהוציאנו מאדמה טמאה שלא היה אפשר להגיע למעלת קדושה. ע״ז בא להוסיף ההבדל בין אדמת מצרים לאה״ק. דבמצרים לא היה מזבח אדמה כלל אפילו בשעה שנצטוינו להקריב פסח לא היה כמו פסח דורות שנזרק הדם על מזבח אדמה. אבל במצרים לא היה אלא משקוף ושתי המזוזות במקום ג׳ מזבחות והיינו משום שהיתה אדמה טמאה. וביאר עוד הבדל וזבחת עליו את עולותיך ואת שלמיך לא כמו במצרים שלא היה אפשר להקריב אלא פסח שאינו בא לרצות. ולא שלמים ועולות המרצין. אבל לדורות בא״י וזבחת גם עולות גם שלמים. שהמה באים להשפיע ברכה כל א׳ לפי ענינו. כמו שכתבנו לעיל בפסוק ויקח יתרו עולה וזבחים:

מזבח אדמה תעשה לי. מה שקראו בשם מזבח אדמה ולהלן אומר ועשית את המזבח עצי שטים, ובברייתא דמלאכת המשכן (סוף פי"א) ג' שמות יש למזבח, מזבח העולה מזבח הנחושת מזבח החיצון, פי' ר' ישמעאל שיהיה מחובר באדמה כי לא היה לו גג ולא שולים רק לוחות עצי שטים מסביב מצופים נחשת ומלאוהו אדמה ונתחבר עם אדמת המשכן כאלו הוא מחובר, שרוב שם אדמה בא על המחובר, וע"כ צריך שלא יבנהו ע"ג כפים או מחילות (כן גריס בגמ') כדי שיתחבר באדמה, ולדעתי אין הפי' שלא ימצא מחילה בעומק הקרקע שתחת המזבח דהא מבואר במשנה (פ"ג דפרה) דהר הבית והעזרות תחתיהם חלול מפני קבר התהום. וכבר התקשה בזה המ"ל (פ"א מה' בהב"ח), ומוכרח שאין איסור רק אם המחילה פתוחה למזבח שאז אינו מחובר באדמה, אבל אם כל המזבח מחובר באדמה ותחתיה מחילה שאינה פתוחה למזבח הלא נקרא מחובר באדמה, שמבואר אצלנו ההבדל שבין ארץ ובין אדמה, שאדמה מציין האדמה שלמעלה לא העומק עד התהום, וכן מבואר ממ"ש בזבחים (דף נח) עמ"ש מודה ריב"י שאם שחטן כנגדן בקרקע פסולות מאי כנגדן בקרקע וכו', וכי תימא דעביד מחילות בקרקע ושחיט בהו וכה"ג מי הוה מזבח והא תניא מזבח אדמה שיהא מחובר באדמה שלא יבנהו ע"ג כפים וע"ג מחילות, וידוע דמחילות לא נתקדשו רק הפתוחות לעזרה דינם כעזרה והפתוחות להר הבית דינם כהר הבית, וא"כ אם הם פתוחות לעזרה דינם כעזרה לא כמזבח, וע"כ מיירי שפתוחות למזבח, וע"כ אמר ושה"ג מי הוה מזבח דהא אינו מחובר באדמה אבל מה שקרקע העזרה אף תחת המזבח היה חלול מפני קבר התהום היה כפי הדין כיון דאין החלל פתוח למזבח נקרא מזבח מחובר באדמה. ומה שהביא המ"ל ראיה שתחת המזבח לא היה חלול ממ"ש בירושלמי הביאוהו התוס' סנהדרין (דף י"ב) שחזקיה עיבר השנה מפני הטומאה שמצאו גלגלתו של ארונה היבוסי תחת המזבח, ואם איתא שתחת המזבח היה חלול לא לטמא המזבח, לדעתי משם ראיה להפך, כי באמת דברי הירושלמי נפלאים שאיך אפשר שמימי שלמה עד ימי חזקיה הקריבו בטומאה ולא הרגיש בזה שום נביא וחוזה, ומוכרח שבעת שבנה שלמה את המזבח היה תחתיו חלול מפני קבר התהום וגלגלתו של ארונה שהיתה תחת החלל לא בקעה טומאתו למעלה רק בימי אחז שנהרס המזבח נהרסו הכפין ג"כ, ובימי חזקיה שבאו לתקן מצאו את הגלגלת ואז היתה טומאה רצוצה שבוקעת ועולה ואז נטמאו כולם, ועוד דהא בזבחים (דף סא) אמר ר"ש בן פזי שבבית שני שהוסיפו על המזבח שתין הוסיפו, דמעקרא סבור מזבח אדמה שיהא אטום באדמה ולבסוף סבור מזבח אדמה שהוא מחובר באדמה שלא יבנהו ע"ג מחילות, וא"כ בימי שלמה שלא סבור הא שלא יבנהו ע"ג מחילות בודאי גם תחת המזבח היה חלול מפני קבר התהום, ופלוגתת ר' נתן עם איסי בן יהודה, נראה דתליא בפלוגתת ר' יהודה ור"ש בספרא צו (סי' כא) שר' יהודה ס"ל שמ"ש אש תמיד תוקד לא תכבה הוא אף בעת המסעות וכופים עליה פסכתר שלא תשרף בגד הארגמן שעליה, ור"ש ס"ל דנכבה האש בעת המסעות, ור' נתן ס"ל כר"ש דנכבה האש בעת המסעות ולכן לדעתו לא היה המזבח מלא אדמה בעת המסע וע"כ אמר חלול באדמה, ר"ל שהיה חלול בעת המסע שאז נסתלק האש ושפכו את האדמה ובעת החניה מלאוהו אדמה וחזר האש, ואיסי בן יהודה ס"ל כר' יהודה שהיה האש על המזבח גם בעת המסע ובהכרח היה תמיד מלא אדמה, ובזבחים (דף סא ע"ב) מקשה עמ"ש רב דמזבח של שילה של אבנים היה ממה דתניא שאש שירדה בימי משה לא נסתלקה מן המזבח עד ימי שלמה, ומתרץ רב ס"ל כר' נתן דאמר מזבח של שילה של אבנים הוה וא"כ נסתלק האש קודם לכן, ולפ"ז ר' נתן לשטתי' דס"ל שאש שלמעלה נסתלקה בכל פעם בעת המסע וכן נסתלק בשילה אל מזבח אבנים, ואיסי בן ייהודה ס"ל כמ"ד שלא נסתלקה מימי משה עד ימי שלמה ושבשילה לא היה מזבח אבנים רק מזבח אדמה של משה, שעמד מלא אדמה והאש עליו מימי משה עד ימי שלמה, וע"ז מביא ראיה ממ"ש כי מזבח הנחשת אשר לפני ה' קטן מהכיל, שא"א לפרש קטן ממש דהא העלה עליו אלף עולות וכמו שהשיב ר' יוסי לר' יהודה בזבחים (דף נט) וע"כ פי' קטן שהגיע הזמן לגנוז אותו ע"י שבנו מזבח אבנים ונסתלק ממנו האש, מבואר שבשילה לא היה מזבח אבנים שא"כ כבר נסתלק ממנו האש בשילה והיה ראוי שיגנזו אותו קודם לכן. ור' ישמעאל סבירא ליה שנקרא מזבח אדמה על שם חבורו לאדמה לא על מלואו, ור' נתן ואיסי סבירא להו שתקרא על שם מלואו, ומ"ש תעשה לי היינו שיעשה לשמו, ועי' ברמב"ם פ"א מה' בהב"ח הי"ט והלכה כ':

וזבחת עליו. דעת הת"ק שפי' עליו כנגדו ובצדו, כמו ועליו מטה מנשה, ומפני שמצד הסברא יש ללמוד שמ"ש ושחט אותו על ירך המזבח ר"ל אף על ירך וכ"ש על המזבח עצמו שכשר לכפרה וכ"ש שכשר לשחיטה [שאין להביא ראיה ממזבח הפנימי שאינו כשר לשחיטה כי הוא אינו מיותר לקרבנות, לא לקרבנות הבאים להכשיר כמו קרבן מצורע, ולא לבאים לכפר, ואף לא לגמר הכפרה ע"י שפיכת שיריס] לכן אמר ועשית עולותיך הבשר והדם על מזבח ה', הוסיף הבשר והדם למעט שחיטה, ור' יוסי ור' יוסי בר"י שניהם ס"ל שפי' וזבחת עליו כפשוטו שיכול לשחוט על המזבח, רק שלר' יוסי כל המזבח כשר בין לעולה בון לשלמים ולר' יוסי בר' יהודה אין יכול לשחוט עולות רק בצפון המזבח, ומובא פלוגתתם בספרא ויקרא (סי' סו) ובזבחים (דף נח), ושם בארתי טעם פלוגתתם לפי דרכי הלשון עיי"ש, ובמכלתא הוסיף שלר' יוסי ב"ר יהודה מיושב סתירת הכתובים ששם אמר ועשית עולותיך הבשר והדם על מזבח ר"ל הבשר והדם כשרים על כל המזבח אבל השחיטה של העולה אין כשרה על כל המזבח רק על חציו הצפוני, ומ"ש אין לי אלא צפון המזבח שאר כל צפון העזרה מנין, זה לא אתיא כר' יוסי בר"י שלדידי' אין כשר לשחוט רק נגד צפון המזבח [כמ"ש בספרא ויקרא סי' ס"ז וביומא דף לה ובזבחים דף כ"] ובארתי פלוגתתם בפי' הספרא שם, ולמד שכל העזרה כשרה ממ"ש במקום הקדש שהוא מיותר להכשיר כל הקדש, ובספרא מצורע [סי' מ"ו] יכול על טבעתו, יל"פ בזה כר' יוסי בר' יהודה, ומ"ש את צאנך ואת בקרך בא לרבות יתר הקדשים כמו בכור ומעשר ופסח שכולם יהיו נשחטים אצל המזבח בעזרה וא"א לטעות שגם שחיטת חולין תהיה בעזרה דהא מדבר בקדשים:

בכל המקום אשר אזכיר את שמי. מסב למעלה שתזבח את עולותיך בכל מקום אשר אזכיר את שמי, וממה שלא אמר בכל מקום, כמו ואכלתם אותו בכל מקום (במדבר י״ח:ל״א), בכל מקום אשר תראה (דברים יח), משא"כ כל המקום יציין או כללות המקום עצמו, ונשאתי לכל המקום בעבורם, או המקום הידוע, שמ"ש בכל המקום אשר נבוא שמה פי' המקום המוזמן לנו לבא ולהתישב שם, וכן כאן פי' בבית הבחירה, אולם מצאתי כל המקום אשר תדרוך כף רגלכם בו (סוף עקב) והוא כולל כ"מ, דהא ביהושע א' אמר תחת זה כל מקים אשר תדרוך, ולכן למדו זה ממ"ש אבוא אליך שהוא הגלות השכינה שם בגלוי, ומזה ידעינן שמ"ש אשר אזכיר את שמי שפי' שאתן רשות להזכיר שם המפורש כי סתם שמי הוא שם המיוחד, כמ"ש זה שמי וזה זכרי, ששאר הכנוים נתנים לזכר לא שם המיוחד, היינו במקום ששם יבא ה' להגלות בגלוי השכינה, וכן אמר בספרי נשא (פ' קלט) ובסוטה (דף לח) מקרא מסורס הוא בכ"מ אשר אבא בבהב"ח שם תהיה מזכיר את שמי, ובסוטה (שם) זה דברי ר' יאשיה, ות"ק למד ממ"ש ושמו את שמי שהוא בבהב"ח, (ובספרי אמר זה בשם ר' יאשיה. והשני בשם ר' יונתן) ומשמע שכן דעת ראב"י. ומפרש מ"ש אבא אליך היינו לביתך שע"י שתבא לביתי שזה סימן שאתה אוהב את ה' בכל לבבך כן גם הוא יבא אליך ויאהב אותך, וכן מובא זה בסוכה (דף נג) בשם הלל הזקן, ומזה הוציא המאמר השני שמובא בברכות (דף ו) בשם ר' יצחק שסיומו שאפי' עם א' שיושב ועוסק בתורה שכינה עמו, מדכתיב אבוא אליך, שאינו מדבר בבהמ"ק רק שיבא אל ביתו, ובגמ' מפרש דעשרה קדמה שכינה אתיא תלתא עד דיתבי, שיש הבדל בין, נצב ובין עומד, שנצב יורה שעומד הכן ומוכן לאיזה דבר בזה מורה שה' מקדים א"ע ועומד מוכן לכך, תלתא עד דיתבי, שלכן כתיב ישפוט, שיש הבדל בין דין ובין משפט, שדין הוא שמיעת הטענות. ומשפט הוא הגמר דין כמ"ש בפי' התנ"ך בכ"מ, מבואר שאינו בא רק בגמר הדין, וקמ"ל שדין עמנו חשיב כתורה, ועיין עוד שם:

מ (מהר"ן) דאם לא כן למה קוראו מזבח אדמה והלא היה מעצי שטים ומצופה נחושת כדכתיב בפרשת תרומה:

נ הוסיף מלת אשר כדי שיהיה מאמר את צאנך ואת בקרך פירוש למאמר את עולותיך ואת שלמיך ופירש מלת את במקום מן כאלו אמר וזבחת את עולותיך ואת שלמיך מן צאנך ומן בקרך:

ס ואזכיר יוצא לשלישי דאם לא כן תזכור שמי מיבעי ליה. ופי' שמי המיוחד לי שהוא שם המפורש שלא ניתן רשות להזכירו רק בבית המקדש שהשכינה באה שם ולא כן שאר שמות הקודש שנזכרים בכל מקום: