שמות יב, לד

טרם יחמץ. המצריים לא הניחום לשהות כדי חמוץ:

משארתם. שירי מצה ומרור:

על שכמם. אף על פי שבהמות הרבה הוליכו עמהם מחבבים היו את המצוה:

וּנְטַל עַמָא יָת לַיְשֵׁיהוֹן עַד לָא חֲמָע מוֹתַר אַצְוָתְהוֹן צְרִיר בִּלְבָשֵׁהוֹן עַל כַּתְפֵּיהוֹן:

וּנְטַל עַמָּא יַת לֵישֵׁיהוֹן עֲלוֹי רֵישֵׁיהוֹן עַד דְּלָא אַחְמָע וּמִן דְּמִשְׁתַּיֵּיר לְהוֹן מִן פַּטִּירֵי וּמְרִירִי סוֹבָרוּ צְרִיר בִּלְבוּשֵׁיהוֹן עַל כַּתְפֵיהוֹן

מוֹתָר פִּסְחֵיהוֹן קְטִירִין בְּשׁוֹשִׁיפְהוֹן יְהָבִין עַל כִּתְפֵּהוֹן:

משארותם. כלי עץ. כמו טנאך ומשארתך. כי חמוריהם היו טעונים בגדים ששאלו ממצרים:

בצקו - מן בצק מן כסף כספו.

משארותם - הוא הכלי שנותנין בו הבצק וזה מוכיח ברוך טנאך ומשארתך. כשם שהטנא הוא הסל שנותנין בה את הפרי כן משארותם כלי שנותנין בו את העיסה. וזהו ברכות הכלים שיהיו מלאים פירות ועיסה.

צרורות ב' במס' הכא ואידך צרורות עד יום מתן אלמנות רמז לאלמנות שיכסו פניהם בשמלה:

טרם יחמץ. וכן מצינו לעתיד שאמר הנביא (הושע ז׳:ד׳) ישבות מעיר מלוש בצק עד חומצתו.

משארותם שירי מצה ומרור ואמרי לה שירי פסחים שנאמר ולא תותירו ממנו עד בקר.

על שכמם. הרבה בהמות היו להם שכן כתוב מקנה כבד מאד, אלא שהיו מחבבים את המצות.

צררת בשמלתם לכך נהגו העולם לתת האפיקומן תחת המפה זכר לצרורות בשמלותם.

על שכמם שהיו חמוריהם טעונים כלי כסף וכלי זהב ושמלות.

וישא העם את בצקו יש בזה ספקות: הספק הא' איך אמר וישא העם את בצקו טרם יחמץ וגו' ואחר זה אמר ובני ישראל עשו כדבר משה וישאלו ממצרים כלי כסף וכלי זהב שאחר שנשאו בצקם ומשארותם צרורות בשמלותם על שכמם שאלו כלי כסף היה לו לומר בראשונה ובני ישראל עשו כדבר משה וישאלו ממצרים כלי כסף וכלי זהב ושמלות ואחר זה וישא העם את בצקו: הספק הב' שמשה לא צוה שמלות שנאמר דבר נא באזני העם וישאלו איש מאת רעהו ואשה מאת רעותה כלי כסף וכלי זהב וישראל שאלו שמלות שנא' וישאלו ממצרים כלי כסף וכלי זהב ושמלות ולמה זה: הספק הג' מה צורך לומר ובני ישראל עשו כדבר משה וישאלו ממצרים אלא ובני ישראל שאלו ממצרים כלי כסף וגו' וידוע שזה כדבר משה: הספק הד' שהכתוב אומר הוציאך ה' ממצרים לילה ואיך עברו ציווי הקב"ה שצוה ואתם לא תצאו איש מפתח ביתו עד בקר: הספק הה' שכתוב אחד אומר הוציאך ה' ממצרים לילה וכתוב אחר אומר ממחרת הפסח יצאו בני ישראל ביד רמה לעיני כל מצרים והם שני כתובים המכחישים זה את זה: התשובה לספק הא' בשתי הקדמות א' שדרך השרים לשלוח לפניהם מטה וצדה וכל אשר להם והם נשארים בעיר לתקן ענייניהם. השנית שרז"ל הקשו למה משארותם על שכמם וכי לא היו להם חמורים ובאלו השני הקדמות הותר הספק העם שהם בלתי חשובים הלכו לפניהם והוליכו על שכמם משארותם אבל החשובים נתעכבו מעט במצרים לשאול כלי כסף וכלי זהב. ונראה לי להתיר כל הספקות שהעם שאינם יודעים תחבולות יצאו בלילה על כרחם שאנוסים היו כי גורשו. ובזה הותר הספק הד' איך עברו על מאמר משה אבל בני ישראל שיודעים תחבולות עשו כדבר משה שצוה לא תצאו איש מפתח ביתו עד בקר וא"ת איך עזבו המצריים אותם שלא יצאו מפתח ביתם לזה אמר עשו תחבולות שהם חכמים שאע"פ שצוה הקב"ה שישאלו כלי כסף וכלי זהב ולא צוה שמלות שאלו שמלות השאל לי כובע ואח"כ השאל לי שמלות אחרות רבות אחד לאחד עד שפנה הלילה ויצאו ביום ואין פירוש כדבר משה בשצוה שישאלו כלי כסף וכלי זהב שהרי שמלות לא צוה אלא שלא יצאו מפתח ביתם עד בקר ואל תקשה עלי ממה שכתוב בפרשת אלה שמות ושאלה אשה משכנתה ומגרת ביתה כלי כסף וכלי זהב ושמלות כי שם אמר קודם זה ואני ידעתי כי לא יתן אתכם מלך מצרים וגו' ושאלה אשה משכנתה שהכוונה שהשם יתברך יודע תחבולות ישראל שאע"פ שהקב"ה צוה שישאלו כלי כסף וכלי זהב לבד הם ישאלו גם כן שמלות בשביל שלא יצאו בלילה כמו שצוה להם משה ובזה הותרו כל הספקות:

וישא העם. של ישראל:

טרם יחמץ. לריה״ג שאמר שלא הוזהרו אז על אכילת חמץ אלא אותו יום מתפרש כמשמעו דאע״ג שהיו רשאים לאפות חמץ לאכול למחר אבל לא הספיק העת. ולחכמים דס״ל שהיו אסורים בחמץ כל שבעה. ה״פ שראוי היה לאפות במצרים מצות אבל לא הספיק העת. ע״כ נשא העם הבצק. ואם היה מחמיץ היו שורפים. וסיפר הכתוב כאן שלא במקומו. שהרי מיירי מה שהיה בחצות הלילה. והנשיאה היתה בבוקר בעת שיצאו. אלא מספר דכ״כ הכריחו אותם חיל מצרים שלא יתעכבו עד שלא הניחום לאפות שם אלא קיפלו הבצק כדי לצאת תומ״י בבוקר:

משארותם צרורות בשמלתם על שכמם. מה שנשתייר מאכילת מצת הלילה צררו בשמלותם כדי שיהיה מוכן ליציאה בבוקר. וכבר מבואר במכילתא שנהגו בשיורי מצת מצוה כבוד. וצררו בשמלות ועל שכמם וכפרש״י:

וישא העם את בצקו טרם יחמץ, משמע שרצו להחמיצה רק שלא הספיק השעה, כמ"ש במכילתא שלא הספיקו לחמצה, ומזה משמע שמ"ש ריה"ג לקמן (סי' קג) שבמצרים לא נהג איסור חמץ רק יום אחד, היינו יום ארבעה עשר והלילה שלאחריו, וזה נראה משני טעמים: א] שקודם מ"ת היה הלילה הולך אחר היום כמו שדברתי על זה במק"א, ב] שבקדשים הלילה הולך אחר היום כמ"ש בחולין (דף פג), ובודאי היה אזהרת חמץ מיום י"ד דהא אסור לשחוט את הפסח על החמץ, והרי במה שחשב במשנה (פסחים דף צו) דברים שבין פסח מצרים לפסח דורות לא חשב שפסח מצרים נשחט על החמץ, וא"כ מבואר שהיו אסורים בחמץ משש שעות ולמעלה דר' ישמעאל מוכיח למעלה (סי' כ"ו) ופסחים (דף ה) דחמץ אסור משש שעות ולמעלה מן לא תשחט על חמץ דם זבחי, ועז"א ולא יאכל חמץ היום היינו יום י"ד ולילה שאחריו שבלילה התחילה יציאתם, ועז"א בראשון בארבעה עשר יום לחדש בערב תאכלו מצות, כי אז ליל ט"ו היה נחשב ליום ארבעה עשר, [ומסולק קושית התוס' בברכות (דף ט ע"ב), וע"כ רצו להחמיץ העסה ולא הספיק השעה, אולם המפרשים פי' דברי ריה"ג שמ"ש פסח מצרים אין חמוצו נוהג אלא יום אחד היינו יום ט"ו שבו יצאו, ולפ"ז צ"ל שמ"ש שלשו את העסה ולא הספיקו לחמצה היינו שלשו ע"מ לאפותה מיד טרם תחמץ רק כי גורשו ממצרים ולא יכלו לאפותה, ומ"ש ולא הספיקו לחמצה זה היה בנס, ועז"א וכן לעת"ל, ר"ל שהיה רמז בזה שלא שלט בהם יצה"ר להחטיאם בדרך, שזה נמשל במשל החמצת העסה כמ"ש גלוי וידוע שרצוננו לעשות רצונך אלא שאור שבעסה מעכב, ובהשגחת ה' שבת מעיר הוא היצה"ר מלוש בצק עד חומצתו ולא נתחמצה העסה, וכן לא שלט בם יצה"ר. וכן יהיה לעת"ל: ומ"ש משארותם. פי' הראב"ע שהוא הכלי שבו העסה כמו ברוך טנאך ומשארתך, ולמ"ש בת"י שנאפה מחום השמש י"ל ששמו העוגות בכליהם על שכמם נגד השמש ונאפה מחום השמש שהיה בוער ביום ההוא, ובמכילתא פי' משארותם הנשאר ממצה ומרור טענו על שכמם, ולא שמוהו על הבהמות משום חבוב מצוה, וריה"ג פי' משום שבהמותם היו טעונות כלי כסף וכלי זהב, וי"ל שעז"א וב"י עשו כדבר משה וישאלו וכו', ר"ל שלכן לא יכלו לטעון על הבהמות:

כ אבל לא בשביל איסור חמץ שהרי בפסח מצרים לא היו מוזהרים מלהיות חמץ בבית. א"נ דק"ל לל"ל טרם יחמץ הל"ל טרם שאפו ע"ז פי' המצריים כו' כלו' מ"ה כתיב טרם להודיע אותנו כי כ"כ היו המצריים ממהרים כו':

ל אבל לא שירי פסח דא"כ הוא נותר וחייב שריפה: