שמות יב, יא

מתניכם חגרים. מזמנים לדרך:

בחפזון. לשון בהלה ומהירות, כמו (שמואל א' כג כו) ויהי דוד נחפז ללכת, (מלכים ב' ז טו) אשר השליכו ארם בחפזם:

פסח הוא לה'. הקרבן קרוי פסח על שם הדלוג והפסיחה שהקדוש ברוך הוא היה מדלג בתי ישראל מבין בתי מצרים וקופץ ממצרי למצרי, וישראל אמצעי נמלט, ואתם עשו כל עבודותיו לשם שמים דבר אחר דרך דלוג וקפיצה, זכר לשמו שקרוי פסח וגם פשק"א [פסח] לשון פסיעה:

וּכְדֵין תֵּיכְלוּן יָתֵהּ חַרְצֵיכוֹן יְהוֹן אֲסִירִין מְסָנֵיכוֹן בְּרִגְלֵיכוֹן וְחוּטְרֵיכוֹן בִּידֵיכוֹן וְתֵיכְלוּן יָתֵהּ בִּבְהִילוּ פִּסְחָא הוּא קֳדָם יְיָ:

וּכְדָא הִילְכָתָא תֵיכְלוּן יָתֵיהּ בְּזִמְנָא דָא וְלָא לְדָרַיָא חַרְצֵיכוֹן יְהוֹן מְזַרְזִין מְסַנֵיכוֹן בְּרִיגְלֵיכוֹן וְחוּטְרֵיכוֹן בִּידֵיכוֹן וְתֵיכְלוּן יָתֵיהּ בִּבְהִילוּ דִשְׁכִינַת מָארֵי עַלְמָא מְטוּל דְּחַיְיסָא מִן קֳדָם יְיָ לְכוֹן הוּא

אֲסִירִין בְּמִצְוְתָא דְאוֹרַיְיתָא:

וטעם וככה תאכלו אותו. פסח מצרים לבדו והמינים אשר בארגלן עושים ככה היום זכר ליציאת מצרים. ואלה תועי רוח כלם ילכו יום חמשה עשר מארצם זכר ליציאת מצרים:

ומקלכם בידכם. לנהוג החמורים. כמו ויך את אתון במקל:

וטעם בחפזון שלא יתעכבו וימהרו לאכלו לפני בוא רגע המשחית שיפסח השם על הפתח על כן צוה השם להיותו צלי אש להתבשל מהרה. וכן אמרו אבות הקדושים אינו נאכל אלא עד חצות. ואינו נאכל אלא צלי:

פסח הוא לה' - שהמלאך ידלג ויניח בית ישראל להכות בכורות שבבתי מצרים.

מתניכם חגורים. מזומנים לדרך, כענין וישנס מתניו להורות על בטחון בלתי מסופק באל יתברך, בהיותם מכינים עצמם לדרך בעודם בבית כלא:

ואכלתם אותו בחפזון. תקנו חכמים שיהא נאכל על השבע והטעם מפרש בירושלמי משום דכתיב ועצם לא תשברו בו וכשאדם רעב יש לו לחוש לשבירת עצם ופרק כיצד צולין מסיק שאין חיוב שבירת עצם נוהג אלא בשעת אכילת הפסח:

וככה ב' במסו'. וככה תאכלו אותו. וככה יהיה נעור גבי עזרא כשהשביע לבני הגולה לעזוב המשא דאתקש ביאה שניה לביאה ראשונה כמו שדרשו ראוי היה ליעשות להם נס בימי עזרא כמו שנעשה בימי משה אלא שגרם החטא:

חגורים ג' במסו' מתניכם חגורים ואידך בענין פסל מיכה ושש מאות איש חגורים. וזה שדרשו שפסל מיכה עבר עמהם בים שאף כשהיו חגורים לילך היה הפסל עמהם ואידך בדניאל והנה איש אחד לבוש בדים ומתניו חגורים לומר שאע"פ שהיו בהם רשעים צדיקים שבהם דומים למלאכי השרת:

בחפזון ג' במס' הכא ואידך כי בחפזון יצאת מארץ מצרים כי לא בחפזון תצאו וזה שדרשו דלאו בחפזון דישראל היה דכתיב כי לא בחפזון תצאו:

וככה תאכלו אתו וגו׳ כלומר דרך חול ובזיון אבל לא כשאר קדשים שאוכלים אותן דרך כבוד. וי״מ מצות אכילתו על החפזון. מצות אואכלו קאי פירוש גם יאכלו בלילה הזה מצות דרך מהירות. על מרורים יאכלהו יאכלו עמו עשב מר כדי שיהיה הכל נאכל בבת אחת: עבדות, הצלה, חירות. עשב מר זכר לוימררו. פסח זכר להצלה שבשעת המגפה פסח עליהם. מצות זכר לחירות שלא הספיק הבצק להחמיץ עד שנגאלו. אל תאכלו ממנו נא שעל ידי כן נפשו של אדם קצה בו ומניחו ונמצא בא לידי נותר. ובשל מבשל שאינו ממהר לבשל כל כך במים כמו באש. ועוד שע״י הבשול שבמים יש פירורין בבשר ובא לידי נותר וכל כך מטעם חפזון. ד״א אל תאכל ממנו, מבושל במים אף על פי שכבר בשלו באש שכן ובשל פירושו צלי אש כמו ויבשלו את הפסח. כי אם צלי אש ויתבשל מהר שאין באש חציצה בינו ובין האש ולכך קורין אותו בלע״ז האט״א לשון מהירות. חזר וכתב כי אם צלי אש להוציא כל משקין, ולהוציא מבושל בקדרה בלא משקין וכולם בלאו הן רק צלי אש לבדו. ולא דמי לאלמנה וגרושה חללה זונה כי אם בתולה דאמרי בעולה בעשה היא, שהרי כתיב שם את אלה לא יקח ללמד שאין לאו רק למבוארים, והכא לא כתיב יאכלוהו. ראשו על כרעיו ועל קרבו יצלוהו כולו כאחת ואם יעשה ממנו שני מיני מאכל אין זה דרך חפזון ושמא יבא לידי נותר. ולא תותירו ממנו עד בקר אין דרך בני אדם שדעתם ללכת בדרך להותיר לצורך המחרת. והנתר ממנו באש תשרפו שהרי תלכו לדרככם ולא תאכלוהו ואם יותר כלבים יאכלוהו. (אך) [או] יושלך דרך בזיון וזה דרך חול והוא בשר קדש. כאן פרש״י מה ת״ל עד בקר פעם שני לומר שאינו נשרף בי״ט אלא ביום המחרת, ואין להקשות ליתי עשה דבאש תשרופו ולדחי לא תעשה מלאכת די״ט, דהא קיי״ל די״ט עשה דכתיב ביום הראשון שבתון, דמשמע שבות ולא תעשה מלאכה ואין עשה דוחה לא תעשה ועשה.

ומקלכם בידכם לנהוג את החמורים כמו שמצינו ויך את האתון במקל.

ואכלתם אתו בחפזון שהרי בחפזון תצאו ממצרים.

פסח הוא לה' פרש״י הקרבן קרוי פסח על שם הדלוג וכו׳ ואתם עשו כל עבודותיו, כלומר הקב״ה עשה מה שמוטל עליו ואתם כמו כן עשו מה שהוטל עליכם במצות פסח ודוגמא זו פרש״י גבי השקיפה ממעון קדשך מן השמים.

וככה תאכלו. כבני אדם שנחפזים ללכת לדרכם:

פסח. הוא לשון דלוג ומהירות:

ומקלכם בידכם לנהוג החמורים כמו ויך את האתון במקל:

בחפזון שימהרו לאוכלו קודם בוא רגע המשחית שיפסח השם על הפתח ולכן נעשה צלי שלא יתעכבו בבישול וכן ארז"ל אינו נאכל אלא עד חצות:

ואכלתם אותו בחפזון. במכילתא מסיק זה חפזון שכינה אבל לעתיד כתיב (ישעיה מב יב) כי לא בחפזון תצאו וגו'. ביאור הדבר הוא לפי שבגאולה זו כתיב וה' הולך לפניהם, משמע אבל לא מאחריהם, לפי שמצרים היתה מלאה גלולים ע"כ אין מקום לשכינה שם, ע"כ תלכו בחפזון כדי למהר להקביל פני השכינה, אבל לעתיד תהיה השכינה מלפניהם ומלאחריהם על כן לא יצטרכו לילך בחפזון אחר השכינה כי היה נראה כאילו ברחו מן השכינה שמאחוריהם זה"ש כי לא בחפזון תצאו ובמנוסה לא תלכון כי הולך לפניהם ה' ומאספכם אלהי ישראל.

דבר אחר, לפי שמפני הצלת ישראל יצא ה' ממקומו אל ארץ טמאה והיתה השכינה ממהרת לצאת, ע"כ הוצרכו גם ישראל לילך בחפזה אחרי ה'

ואכלתם אותו בחפזון. לפי הפשט הידוע שיהא נאכל כמו איש הנחפז לצאת לדרך והכי תנן בפסחים פ״ט דפסח מצרים היה נאכל בחפזון ולא פסח דורות. וביארו בגמ׳ משום דכתיב אתו בחפזון ולא פ״ד. ולזה הפי׳ יש לבאר סיפיה דקרא פסח הוא לה׳. שזה טעם על מצוה זו בשביל שבאותו עת היה הקב״ה פוסח ומדלג על הפתחים. מש״ה המצוה לאכול כמו העומד עה״ד וממהר ומדלג :

וככה תאכלו אותו וכו'. באמת פרטים אלה לא היו לחיוב מדלא חשבם בפסחים (דף צו) בדברים שבין פסח מצרים לפסח דורות, והם רק לדוגמא שכן ראוי ליוצאי דרכים, כמ"ש ולא נפתח אזור חלציו ולא נתק שרוך נעליו (ישעיהו ה׳:כ״ז), וז"ש ביוצאי דרכים ומפרש ריה"ג שמלמד על יוצאי דרכים שיהיו מזורזים, כי האוכל בביתו במתינות מתיר האזור כמ"ש בשבת (דף י) מאימתי התחלת אכילה משיתיר אזורו ואינו נועל נעליו בהיותו מסב על המטה, והם נצטוו לאכול בחפזון כמוכן לדרך, ור' אליעזר ור' יהושע פליגי חפזון דמי, שר' אליעזר ס"ל דאכילת פסחים עד חצות ואז פי' חפזון של מצרים, וישראל לא נחפזו כמ"ש ולכל ב"י לא יתרץ כלב לשונו, ור' יהושע ס"ל דנאכל עד הבקר ואז היה חפזון דישראל שנחפזו לצאת, וברישא צריך לגרוס דברי ר' אליעזר וכמ"ש בברכות (דף ט), ואבא חנן מפרש לר"א שהיה אז חפזון דשכינה שמהר לגאלם קודם הזמן כמ"ש מדלג על ההרים שדלג על הקץ:

ע ר"ל דלאו דוקא שיחגרו מתניהם וכו' אלא שיהיו ממהרים כמו שרוצים לילך לדרך:

פ רצונו לפרש דפסח הוא לה' משמע שהוא נותן טעם למה ואכלתם אותו בחפזון:

צ ה"ג ואתם עשו כל עבודותיו לש"ש דרך דילוג וקפיצה זכר לשמו וכו' ול"ג ד"א (מהרש"ל):