שמות יב, י

והנתר ממנו עד בקר. מה תלמוד לומר עד בקר פעם שניה, לתן בקר על בקר, שהבקר משמעו משעת הנץ החמה, ובא הכתוב להקדים שאסור באכילה מעלות השחר, זהו לפי משמעו ועוד מדרש אחר למד שאינו נשרף ביום טוב אלא ממחרת. וכך תדרשנו והנותר ממנו בבקר ראשון עד בקר שני תעמוד ותשרפנו:

וְלָא תַשְׁאֲרוּן מִנֵהּ עַד צַפְרָא וּדְיִשְׁתָּאַר מִנֵהּ עַד צַפְרָא בְּנוּרָא תוֹקְדוּן:

וְלָא תְשַׁיְירוּן מִנֵּיהּ עַד צַפְרָא וּדְאִשְׁתַּיֵּיר מִנֵּיהּ עַד צַפְרָא תַּצְנְעִנֵּיהּ וּבְאוֹרְתָּא דְּשִׁתְּסַר בְּנוּרָא תוֹקְדוּן דְּלֵית אֶפְשַׁר לְמִיתוֹקְדָא מוֹתַר נִיכְסַת קוּדְשַׁיָא בְּיוֹמָא טָבָא

והנותר ממנו. אם יהיה אנוס שלא היה יכול לאכול חלקו. ויפת אמר על העצמות. ואיננו נכון כי לא דבר הכתוב רק על הווה.

ולא תותירו ממנו עד בוקר: עד בוקר בגימטריא הוא השני ליתן בוקר שני לשריפתו:

ולא תותירו שאם תותירו לא יהא נודע איזהו זמן קבועו.

באש תשרפו כ״ז דרך בזיון.

ולא תותירו ממנו. דאין דרך בני אדם שהולכין להם להותיר לצורך המחרת ואם יותר שורפי' כי לא תאכלו כאן בבוקר והוא בשר קודש ואם יותר יאכלהו כלבים או יושלך בבזיון והוא דרך חול:

ולא תותירו ממנו. אפילו מקצתו. ובס׳ במדבר בפ״ש ביארנו דפליגי טובא רש״י ורמב״ם. דרש״י ס״ל אין אסור לשחוט הפסח על מעט מנויין אשר בע״כ יהא נותר. ואין אזהרה אלא שלא להשאיר ברצון. והרמב״ם חולק ע״ז יע״ש:

והנותר ממנו עד בוקר. ידוע הדרשות על עד בקר שני. ולפי הפשט אשמעינן קרא. כלפי דאית׳ בפסחים דפ״ג דעצמות וגידין שאינם נאכלים לא בעו שריפה. ואיתא שם עוד דעצמות שבמוח שא״א להיות נאכל אלא ע״י שבירר עצמות וזה אסור. אלא שמכ״מ אפשר לאכול ע״י גומרי דשרי מה״ת ורק מדרבנן אסור שמא יפקע. אבל במצרים היו שורפים ואוכלים המוח מש״ה אם ניתותר טעון שריפה. מעתה אם העצם שע״י שריפה היה טעון שהוי עד בקר. ואז אסור לאכול וא״כ ממילא נעשה נותר בע״כ והייתי אומר דאינו טעון שריפה שהרי אינו עומד לאכילה. מש״ה כתיב והנותר ממנו עד בקר. שהוא נותר מאליו. עד בקר כלומר בשביל שהגיע בקר מכ״מ באש תשרף כיון דאם היה שהות עוד לאכול היה ראוי לאכילה מש״ה טעון שריפה:

ולא תותירו ממנו וגו' והנותר ממנו וגו' באש תשרפו. ידעינן שפסול אפי' דיעבד, וכבר זכרתי למעלה (סי' לז) שמ"ש שמת עד בקר בא ליתן תחום לבקרו של בקר שהוא מעלות השחר עיי"ש שבארתיו עפ"י כללי הלשון, ושם זכרתי שזה אזיל אליבא דר"מ, ובברכות (דף ט) אר"ש משום ר"ע שעד הנה"ח קרוי לילה עיי"ש, ולכן צריך לבאר שבקר זה הוא בדיוק מעלות השחר. דבר אחר שלא ישרף עד אור ששה עשר, ור' ישמעאל אומר א"צ, י"ל שהראשון יסבור כר' יוסי דהבערה ללאו יצאת ולדידיה כתב הריב"א בתוס' פסחים (דף ה) שאין אסורה ביו"ט, וצריך קרא, ור' ישמעאל סובר דהבערה לחלק יצאת ואסורה ביו"ט, ואף שביבמות (דף ו) ר"ל דס"ל לר"י הבערה ללאו יצאת, מ"מ מוכח דס"ל לחלק יצאת ממ"ש בשבת (דף יב) שקרא והטה וכתב על פנקסו כשיבנה בהמ"ק אביא חטאת שמנה, כמ"ש התוס' שם, ולכן אמר שרפה מעין מלאכה היא, אולם מ"ש דאיצטריך על ששה עשר שחל להיות בשבת הוא פליאה גדולה, דאם אינו דוחה יו"ט הקל היכי ס"ד שידחה שבת החמור. ונראה עפמ"ש התוס' יומא (דף מו) שהקשו עמ"ש בכל מושבותיכם למשרי אברים ופדרים, והיינו אברים ופדרים דחול, והא דרשינן ולא עולת חול בשבת ולא עולת חול ביו"ט, ותירצו שמ"ש ולא עולת חול בשבת היינו בליל שבת ויו"ט דלא ניתנה שבת לדחות בההיא שעתא אצל שום קרבן, והא דאמר למשרי אברים ופדרים היינו סמוך לבקר כי מסדר מערכה דיומא, וכיון שבלא"ה מבעיר אש המערכה לצורך תמידים שרי גם לגבי אברים ופדרים דחול שכבר ניתן שבת לדחות, והשתא כיון שיכול לשרוף את הנותר מעצי המערכה לפני הבירה כמ"ש בפסחים (דף פב) ה"א שבבקר שמתן שבת לדחות יכול ליקח מעצי המערכה ולשרוף, וזה שייך דוקא בשבת שהבערה בכלל אסורה ומתן לדחות לצורך התמיד י"ל כיון דאדחי אדחי, ולכן צריך לכתוב עד בקר שלא נטעה בזה, אבל ביו"ט אזיל ר' ישמעאל לשיטתו דס"ל בשבת (דף קיד) דנו"נ קרבים ביו"ט ולא שייך לומר דהמערכה מתן לדחות דהא אינה אסורה כלל, וכמ"ש רבא בזבחים (דף לב ע"ב) מצורע היתירא הוא להא אשתראי להא לא אשתראי, טומאה דחויה היא, מה לי חד דחויא מה לי שתי דחיות, ור' יונתן יסבור דנו"נ אין קרבים ביו"ט ויסבור ג"כ דלא אמרינן מתוך, וא"כ סברא זו שייך גם ביו"ט אחר שהותרה הבערה לצורך המערכה מתן יו"ט לדחות כמו בשבת, ואם ביו"ט לא הותר כ"ש בשבת, ור' יצחק למד לה מק"ו מחמץ, וס"ל כר' יהודה דאין בעור חמץ אלא שרפה:

נ (נח"י) תימה לי דבכמה מקומות בש"ס מוכח שהוא עמוד השחר וכן פירש"י בהדיא בברכות דף ט' ובפסחים דף ק"כ:

ס הא דלא נקט בל' הכתוב באש תשרפנו משום דלא תימא שורף והולך מיום ראשון עד יום שני לכך אמר תעמוד ותשרפנו יורה שתחלת עמידתו לשורפו לא יהא אלא עד בקר שני (רא"ם) [ג"א] שלא תאמר שלא ישרפנו עד בקר השני אבל אם לא ירצה לשרפו הרשות בידו להניחו כך לכ"א תעמוד ר"ל שהוא מצות עשה לשורפו: