דברים ח, ג

וְעַנְיָךְ וְאַכְפָּנָךְ וְאוֹכָלָךְ יָת מַנָא דִי לָא יְדַעְתְּ וְלָא יָדְעוּן אֲבָהָתָיךְ בְּדִיל לְאוֹדָעוּתָךְ אֲרֵי לָא עַל לַחְמָא בִלְחוֹדוֹהִי מִתְקַיַם אֱנָשָׁא אֲרֵי עַל כָּל אַפָּקוּת מֵימְרָא דַיְיָ יִתְקַיַם אֱנָשָׁא

וְעַנְיָךְ וְאַכְפִינָךְ וְאוֹכְלָךְ יַת מַנָּא דְּלָא יְדַעְתּוּן וְלָא יָדְעוּן אַבְהָתָךְ מִן בִּגְלַל לְהוֹדָעוּתָךְ אֲרוּם לָא עַל לַחֲמָא בִּלְחוֹדוֹי חַיֵּי בַּר נְשָׁא אֲרוּם עַל כָּל מַה דְּאִתְבְּרֵי עַל מֵימְרָא דַיְיָ חַיֵּי בַּר נְשָׁא

אֲרוּם לָא עַל מָזוֹנָא לְבִלְחוֹדוֹי:

וטעם אשר לא ידעת ולא ידעון אבתיך כי לא ידעת במן שתוכלו לחיות בו ימים רבים ולא הגיע אליכם כן בקבלה מאבותיכם או יאמר כי עשה עמכם החסד הגדול הזה אשר אבותיכם הקדושים לא הגיעו אליו כי אף על פי שהלכו אחריו ככל אשר צוה אותם לך לך מארצך וממולדתך ומבית אביך (בראשית יב א) לא הגיע מעלתם שיפרנסם בדגן שמים כאשר עשה לך וכן אמרו במדרש במדבר סיני רבה (במדבר רבה א׳:ב׳) בזכות משה הייתם אוכלים המן מה שלא ראו אבותיך הקדושים שנאמר ולא ידעון אבותיך ופירש כי עשה זה להודיעם כי הוא המחיה האדם בכל אשר יגזור א"כ שמור מצותיו וחיה ויתכן לפרש כי ויענך וירעיבך ויאכילך את המן ענינים שונים יאמר כי ענה אותך בלכתך במדבר ארבעים שנה כענין ענה בדרך כחי (תהלים קב כד) וירעיבך מתחלה כמו שאמרו (שמות טז ג) להמית את הקהל הזה ברעב ואחרי כן האכילך את המן להודיעך כי על כל מוצא פי ה' יחיה האדם וכן המאכילך מן במדבר אשר לא ידעון אבותיך (דברים ח׳:ט״ז) וספר הנס שעשה להם ולמען ענותך שב אל המוליכך במדבר הגדול והנורא וגו' וצמאון וגו' (דברים ח׳:ט״ו) אבל מה שאמר בפרשת המן (שמות טז ד) למען אנסנו הילך בתורתי אם לא שאתן לכם צרכיהם ושאלתם אביא להם ואראה אם ישמעו אלי ברבות הטובה וזה עולה בדרך הפשט אבל הענין הראשון הוא אמת ונכון:

ויענך. בדרך:

וירעיבך. קודם בא המן או במן בעצמו בעבור שהיה קל על לבם וזה לא יתכן ויתכן מתאוות אחרות:

ידעון. בנו״ן וכן צקון לחש גם ויחנון בעבר ארנון:

הודיעך. שם הפעל:

הלחם. שאדם תדיר בו:

מוצא פי ה'. כמו מה שגזר כמו הדבר יצא מפי המלך והטעם כי על הלחם לבדו לא יחיה האדם רק הכח או עם הכח הבא מהעליונים במצות השם וזה פי' מוצא פי ה' והעד שלא אכלתם לחם וחייתם:

ויענך. בדרך. כד"א ענה בדרך כחי קצר ימי.

וירעיבך שלא נתן לך מזון אלא דבר יום ביומו וזהו רעבון כמו שאחז"ל אינו דומה מי שיש לו פת בסלו למי שאין לו:

למען הודיעך כי לא על הלחם לבדו. ולא תשים בטחונך על הלחם ועל המזונות כי על כל מוצא פי ה' יחיה האדם על כל מצותיו וחקיו שיצאו מפיו יחיה האדם והם יתנו לך חיים בעולם הזה ולעולם הבא:

ויאכילך את המן למען הודיעך מלמד שבאכילת המן ניתן להם דעה וכן בעזרא הוא אומר (ע"ש וצ"ע) ומנך נתת להם להשכילם וזהו לא ניתנה תורה אלא לאוכלי המן:

על ה לחם. ב' דין ואידך והקרבתם על הלחם שבזכות הקרבנות העולם ניזון:

יחיה האדם וסמיך ליה שמלתך לא בלת' רמז למה שאמרו שעומדים בלבושיהם ק"ו מחטה וזהו כשיחי' האדם שמלתך לא סלתה:

ויענך וירעיבך. ויענך בדרך, כענין שכתוב (תהילים ק״ב:כ״ד) ענה בדרך כחי, וירעיבך ממזונות גופניים ששאר האומות אוכלין.

ויאכילך את המן. שהוא לחם שמים לא גופני.

ולא ידעון אבותיך. יתכן לפרש על האבות ממש אברהם יצחק ויעקב, ויאמר הכתוב זכית אתה שנעשו לך נסים מפורסמים מה שלא זכו האבות להן, כי לא היתה השגתם בכח השם המיוחד ממש שבו נעשו נסים מפורסמים ומחודשים ביצירה אלא בכח אל שדי שבו נעשו הנסים הנסתרים שנראה לאדם שהם באין בדרך הטבע, ואמר זה לפי שהמן מן הנסים המפורסמים היה.

לא על הלחם לבדו. על הלחם שהאדם רגיל בו אין חיותו של אדם בו לבדו בלתי הכח המצמיח אותו והוא מזלו וכחו, וכמו שאמרו רז"ל אין לך כל עשב ועשב מלמטה שאין לו מזל מלמעלה מכה אותו ואומר לו גדל, שנאמר (איוב ל״ח:ל״ג) הידעת חקות שמים אם תשים משטרו בארץ, ואותו כח המצמיח יש לו כח אחר ממונה, ואותו כח אחר יש לו כח גבורה מושל עליו שהוא מעמידו ומקיימו, וכן מכח לכח עד הסבה העליונה שהוא כח הכחות כלן וגבוה על כל גבוהים והוא מקור חיים וחיות כל חי, שהרי ישראל כל ארבעים שנה במדבר לא אכלו לחם וחיו, זהו על כל מוצא פי ה' יחיה האדם, כלומר על הכח הנגזר מפי עליון, כלשון (אסתר ז׳:ח׳) הדבר יצא מפי המלך, שפירושו גזר, וכל הכחות האלו האמצעיים קראם הכתוב מוצא פי ה', כלומר כי הם כלם נגזרים ויוצאים מכחו, ובא הכתוב הזה להודיע שאין עקר החיות במזון הבא מסבה אחר סבה כענין הלחם שאנו אוכלים שהאמצעיים רבו בו, אלא שעיקר החיות במזון הכח המתקרב אל הסבה העליונה, כי כל מה שיתקרב מכחו יתברך ויתמעטו האמצעים הוא עיקר החיות, וזהו שאמרו רז"ל (שמות כ״ד:י״א) ויחזו את האלהים ויאכלו וישתו, ר' יוחנן אמר אכילה ודאית שנאמר (משלי ט״ז:ט״ו) באור פני מלך חיים. נתכוין רבי יוחנן לומר כי האור העליון שהוא חיי הנפש ומזונה ותענוגיה היא האכילה הודאית, אבל מזון הגוף הבא מסבה אחר סבה אינה אכילה ודאית. נראה לי כי קרא הכתוב המן מוצא פי ה' כי אע"פ שכל האמצעיים כלן מוצא פי ה' הם וזהו שאמר כל, מ"מ המן היה מוצא פי ה' ממש, ממה שכתוב (שמות ט״ז:ד׳) הנני ממטיר לכם לחם מן השמים, והבן זה. ויהיה באור הכתוב, כי על כל מוצא פי ה' שהם האמצעיים כלן, יחיה האדם, אין צריך לומר על מוצא פי ה' שהוא המן, ואין שם רבויי אמצעיים, והוא מוצא פי ה' ממש, וכאשר רמזתי.

ויענך בדרך כדכתיב ענה בדרך כחי.

וירעבך שלא נתן לך מן אלא דבר יום ביומו וזהו וירעבך שאינו דומה מי שיש לו פת בסלו למי שאין לו פת בסלו. ד״א וירעבך שאם הוריד לך מן בעוד שהיית שבע מן הצידה שהיתה בידך שהוצאת ממצרים לא היית משגיח עליו אפי׳ לטועמו שלא היית מניח לחם שהיית רגיל בו בשביל מן אשר לא ידעת ולא ידעון אבתיך ולכך הרעיבך.

למען הודיעך ולא תשים בטחונך על לחם ומזון כי על כל מוצא פי ה' על כל מצותיו שיצאו מפיו יחיה האדם בעוה"ז ובעו"הב:

ויענך. בדרך כדכתיב ענה בדרך כחי:

וירעיבך. במן, שלא היה נותן לו אלא דבר יום ביומו. והיינו וירעיבך, שאינו דומה מי שיש לו פת בסלו למי שאין לו. וכל זה לנסותך אם תשמור מצותיו, שתהא צריך לו דבר יום ביומו ותירא אותו ותשמור מצותיו. ועוד כי אין אדם ראוי לו כל התורה והמצות אלא א"כ יכול לסבול ענויין ותוכחות להעמיד עצמו מן המאכל ומן המשתה ולהרעיב את עצמו ולכך נסיה אתכ' בכל זה במדבר. וגם האכילך את המן אשר לא ידעו אבותיך ולא היו מאני' למען הודיעך כי לא על הלחם לבדו יחיה האדם ולא תשים בטחונך על הלחם ולא על מזונות שעל כל מוצא פי ה'. כלומ' על מצותיו וחוקיו שיצא מפיו יחיה האדם ובהם תשים בטחונך ורוב עסקיך כי הם יתנו לך חיים בעולם הזה ולעולם הבא. ולכך לא תלך אחר חמדת חלב לחמוד כסף וזהב באיסור. מיטב לך למנוע עצמך ממנו, לשמור המצות כי העינוי מביאך לאחרית טוב כמו שהראה לך הק' במדבר שעינך והרעיבך, ולבסוף נתן לך אחרית טוב שהביאך אל ארץ טובה. אי נמי וזכרת את הדרך שתשים לליבך כמה הטריחך הק', כדי שתשמור מצותיו. ומתוך תבין בלבך שהק' חפץ ורוצה שתשמור מצותיו ותהיה זהיר בהם:

ויענך וירעיבך בכאן יש ספקות: הספק הא' איך אמר ויענך וירעיבך ויאכילך את המן שנראה מזה שהמן הוא עינוי ואינו כן אלא עונג שנא' וטעמו כצפיחית בדבש והיה כטעם לשד השמן: הספק הב' איך אמר ויענך וירעיבך ויאכילך את המן שבזה גינה אותו ובסמך לזה שבחו מאד שאמר אשר לא ידעת ולא ידעון אבותיך: הספק הג' אחר ששיבחו כל כך ואמר בו אשר לא ידעת ולא ידעון אבותיך לומר שהוא יותר טוב מאד מפת שלנו איך אמר למען הודיעך כי לא על הלחם לבדו יחיה האד' שהאומר לא על הלחם לבדו צריך שיצא בדבר שהוא גרוע מלחם כגון שיאמר לא על הלחם לבדו יחיה האדם כי על כל פירות אם יצאו מפי ה' יחיה האדם שהפירות אינם חשובים כלחם אבל על המן איך אמר לא על הלחם לבדו כי על כל מוצא פי ה' וי"מ שהכוונה ויענך וירעיבך קודם שיתן להם המן שנאמר בפרשת בשלח וילכו ג' ימים במדבר ולא מצאו מים וגם כן מי יתן מותנו ביד ה' בשבתנו על סיר הבשר וגו' והשיב הקב"ה הנני ממטיר לכם לחם מן השמים ובזה הפי' הותרו הב' ספקות ראשון ושני אבל כפי כוונת חז"ל העינוי והרעבון הוא במן עצמו אמרו במסכת יומא פ' יום הכפורים כתיב ויענך וירעיבך ויאכילך את המן וכתיב למען ענותך למען השביעך מיבעי ליה רב אמי ורב אסי חד אמר אינו דומה מי שיש לו פת בסלו למי שאין לו פת בסלו וחד אמר אינו דומה מי שרואה ואוכל למי שאינו רואה ואוכל אמר רב יוסף מכאן לסומין שאוכלים ואינן שבעים אמר ר' זירא מאי קראה טוב מראה עינים מהלך נפש אמר אביי הילכך מאן דאית ליה סעודתא לא ניכלה אלא ביממא ומ"ש למען הודיעך נ"ל לפי שהטבעיים אמרו שא"א לזון אלא מי שדומה לניזון ולכן המים אינן זנין אלא במקרה שמעבירים המזון וזה לפי שהם פשוטים והאדם מורכב והלחם שלנו זן לפי שהוא מורכב מד' יסודות כמונו והטעם שהוא מורכב לפי שהוא רחוק מהש"י ונתגלגל מהש"י באמצעיים רבים שהש"י פשוט ואחד בתכלית הפשיטות והאחדות והמלאך שהוא קרוב מהש"י פשוט אבל יש לו קצת הרכבה מצד שהוא עלול מהש"י והקב"ה עילתו ולכן כאלו במלאך קצת חומריות וז"ש הן בקדושיו לא יאמין ובמלאכיו ישים תהלה ומה תהלה יש במלאך אלא זה. אבל אותו החמריות שיש להם אינו גשמי והשמים שהם יותר רחוקים מהש"י הם חמריים גשמיים אבל אינם מורכבים מד' יסודות אלא הם פשוטים והם יסוד ה' שאין בו הפכיות ולכן הם נצחיים ואין בהם הפסד ומיתה ואח"כ נשתלשלו מהם הד' יסודות נפסדים והוים אלו מאלו הצד ההיולי שלהם מאבד צורה ולוקח צורה וההיולי כאלו מורכב מאחר שבו ד' יסודות זה אח"ז ואח"כ המזון מורכב מד' יסודות והמורכבים מהם חמריים מאד וזה לפי שהם רחוקים מהש"י אבל כל הדבר שיתקרב יותר להש"י הוא יותר פשוט והמן פשוט מאד לפי שאינו מורכב מד' יסודות והוא קרוב מאד להש"י והיא בריאה חדשה שהקב"ה אמר יהי מן ויהי מן וזה החידוש למען הודיעך כי לא על הלחם לבדו יחיה האדם שהוא מורכב והמורכב זן למורכב כי על כל דבר שיוצא מה' שהוא פשוט אחר שיצא מפיו יהי מן ויהי מן שלא נתהוה מתנועת הגלגלים כמו היסודות והמזון שמתהוה מצד תנועת הגלגלים גם בזה הפשוט שהוא מן יחיה האדם ומ"ש הנני ממטיר לכם לחם מן השמים פירושו ממקו' גבוה לא שהשמים מולידים אותו וז"ש על כל מוצא פי ה' שאין אמצעי בנתים אלא שיצא מפיו והיה כן בלא אמצעי הכלל העולה שהמזון צריך שיהיה דומה לניזון והמן פשוט ועכ"ז זן וז"ש בפרק הנזכר לחם אבירים אכל איש לחם שמלאכי השרת ניזונים בו דברי ר' עקיבא אמר לו רבי ישמעאל טעית וכי מלאכי השרת אוכלים לחם והלא כבר נאמר לחם לא אכלתי אלא אל תיקרי אבירים אלא אברים שנבלע באיברים פי' מצד שהוא פשוט אין בו מותר. ובכל זה הותרו הג' ספקות אם הראשונה איך אמר ויענך וירעיבך ויאכילך את המן שנראה מזה שאכילת המן הוא עינוי ורעבון ואינו אלא עונג שנאמר כצפיחית בדבש וכטעם לשד השמן הכל יש במן עונג ורעבון עונג מצד חוש הטעם רעבון מצד חוש הראות שהיו כסומים שמשתנה לכמה טעמים ואין רואין בו אלא הלובן ועינו כעין הבדולח או עונג מצד חוש הטעם עינוי ורעבון מצד שאינו בביתם אלא מצפין אולי יבוא ואולי לא יבוא שאינו דומה מי שיש לו פת בסלו למי שאין לו פת בסלו שמי שיש לו פת בסלו אף שלא אכל יום אחד הוא שבע שידע כי לא יחסר לחמו ומי שאין לו פת בסלו אע"פ שאכל הוא רעב: והספק הב' איך גנה אותו במ"ש ויענך וירעיבך ואח"כ שבח אותו במ"ש אשר לא ידעת ג"כ הותר שהעינוי והרעבון הוא מצד שאין רואין אותו והיו כסומין או מצד שאין להם פת בכליהם והשבח הוא שלא ידעון אבותיך שיזון פשוט למורכב ודרך נס זן והוא שבח גדול ומעלה גדולה. ובזה ג"כ הותר הספק הג' אחר ששיבחו כ"כ ואמר אשר לא ידעת ולא ידעון אבותיך לומר שהוא יותר טוב מלחם שלנו איך חזר וגינה אותו כשאמר למען הודיעך כי לא על הלחם לבדו יחיה האדם וגו' שנראה מזה שהוא גרוע כבר הותר במה שאמרנו שהוא שבח לומר לא על הלחם מורכב מד' יסודות יחיה האדם כי על כל מוצא פי ה' שהוא פשוט יחיה האדם וזה שבח גדול במן ונס גדול ובזה נבין קישור יפה שאמר בסמוך לזה שמלתך לא בלתה מעליך פי' הראיה שהמן אינו זן מצד הדמות שיש לו עמכם שידוע שהמן אין לו הדמות עם הבגד ועכ"ז המן זן לבגדיכם וזה דרך נס וכמו שהמן זן לשמלה הפך הטבע כן זן לכם וזהו שאז"ל במדרש שאל ר' אליעזר את ר' שמעון מהיכן היו ישראל לבושים כל מ' שנה אמר ליה ממה שהלבישום מלאכי השרת שנאמר ואלבישך רקמה מהו רקמה רבי סימאי אמר פורפירא א"ל ולא היו בלין א"ל ולא קרית מעולם שמלתך לא בלתה מעליך א"ל והיו הקטנים גדלים עמהם אמר ליה צא ולמד מן החומט הזה שלבושו גדל עמו א"ל ולא היו צריכין תכבוסת א"ל הענן היה שף בהם ומגהצן א"ל ולא היו נשרפין אמר ליה צא ולמד מן הסיטין הללו שאינן מתגהצים אלא באור ולא היו עושים מאכולת אמר ליה במיתתן לא עשו בחייהם לכ"ש אמר ליה ולא היו מסריחין מריח הזיעה כשלא היו מחליפין בגדיהם אמר ליה הבאר הזה מעלה להם מיני דשאים שהיה ריחן נודף מסוף העולם ועד סופו והיו מנענעין בהם שנאמר בנאות דשא ירביצני בא שלמה ופירש וריח שלמותיך כריח לבנון ע"כ פי' סיטין בגדים וא"ת אחר שהמן טוב כל כך מדוע לא נתנו להם בלא עינוי לז"א וידעת כי כאשר ייסר איש את בנו פירוש שאין כוונתו לנקמה כשמכה אותו אלא להטיבו כן ה' מיסרך ועוד שהאב אינו מכה לבנו כל מה שחייב ועוד שהאב אחר שהכה לבנו יש לו רחמים עליו כאלו מתנחם בעבור שהכהו ואלו שלשה יש לשי"ת עמנו:

ויענך וירעבך וגו׳. צריך לדעת מה קשרן של דברים של ויענך וגו׳ עם ויאכילך וגו׳, ולפי משמעות הדברים גנאי המן יגיד שאכילת המן היתה לצד הרעבון, וזה אינו, שמצינו שהתורה הרבתה בשבחי המן, כאמור (במדבר יא:ז) ״והמן״ וגו׳, ואמרו רבותינו זכרונם לברכה (ספרי שם) שכל הכתוב בשבחו מדבר. גם הוא מזון המלאכים (יומא עה:), כאמרו ״לחם אבירים אכל איש״. ונראה שגם כאן שבח המן יגיד, כי המאכלים ישנם בשני סוגים, יש מאכל ששוה לכל, בין בריא בין חולה, לצד היותו נקי מהעפוש וכלו נבלע באברים וקל להתעכל ומבריא האדם, ויש מאכל שאינו ראוי אלא לבריא אבל לחולה יזיקנו ויאבדנו. לזה אמר הכתוב בענין המן ויענך וירעבך ויאכלך וגו׳ פרוש ויענך ענוי הדרך, וירעבך ענוי חסרון המזון, והנה ידוע הוא שהמתענה בדרך יאפסו כחותיו כח המבשל וכח העכול וכשאדם אוכל מאכל קשה קצת להתעכל יזיקנו עד מאד, גם כשירעב האדם ויאכל כדי שביעה יביאנו לידי חלי, ועינינו רואות כי יום שמתענה האדם לעת האכל לא יוכל אכל ככל אות נפשו, ואמר ויאכלך את המן הרי שבח המאכל שהוא דבר הראוי אפלו למענה ולרעב מלבד טעם הנרגש שהיה כצפיחית בדבש.

ויענך וירעיבך. עוד טעם ע״ז המשך הרב כי רצה הקב״ה להרגיל את ישראל בענוי זה שלא יהא מקור פרנסתם נראים בעיניהם. וגם אח״כ המאכלך את המן אשר לא ידעת וגו׳ הכל לתכלית למען הודיעך כי לא על הלחם וגו׳. לפי הפשט תועלת ידיעה זו שתהי׳ כמה עתים שלא תהיה שום תקוה להשיג לחם וא״כ יאבדו כל תקוה לחיות על הארץ. ע״כ הקדים הקב״ה ליתן כח ועצמה להתפרנס מכל מוצא דבר ה׳ וזהו תועלת נפלא בימי הגלות. אמנם עוד נכלל בזה עוד כונה. דקרבנות נקראו לחם כדכתיב את קרבני לחמי לאשי ונתבאר במקומו שהודיע הקב״ה למשה דמוצא פרנסת ישראל בא״י בא ע״י זכות קרבנות שהוא עבודה המשביע לחם. והיה דעת ישראל נוטה שבזמן הגלות ואין לנו קרבנות תאבד מישראל תקוה וזכות מיוחד לפרנסה ח״ו. ע״כ האכילם מן במדבר מ׳ שנה. כדי שידעו דזה לא בא בזכות קרבנות שהרי לא היה שום קרבן ממן. כמו בא״י שבא בכורים משבעת המינין לברך מין את מינו כמבואר בתנחומא פ׳ תצוה. משא״כ במן. ובזה ידעו ישראל כי לא על הקרבנות לבד יחיה האדם כי על כל מוצא פי ה׳ וגו׳ נכלל בזה כמה ענינים כמו לשון כל שסובל כמה דברים היינו שקידת התורה בכלל שמסיר עכ״פ מחלת הרעבון כמש״כ בתחלת סדרא זו ובס׳ שמות ט״ו כ״ז. וביחוד סדר קרבנות וקריאת הפ׳ שתקן משה במדבר ומבואר בשאלתות דר״א פ׳ נצבים שהיה אז כמו בגלות שידוע באגדה דתענית דכ״ז שאמר הקב״ה לא״א דסדר קרבנות יועיל כמו ההקרבה. ובמדבר היה כמו בגלות. גם נכלל במוצא פי ה׳ תפלה כמבואר בתנחומא פ׳ תבא דמשה רבינו ראה בהמ״ק חרב וקרבנות בטלים עמד והתקין ג׳ תפלות. ונכלל עוד ברכת הנהנין וכדאי׳ בברכות רפ״ו כל הנהנה מהעוה״ז בלי ברכה כאלו גוזל הקב״ה וכנ״י שנא׳ גוזל אביו ואמו ואומר אין פשע חבר הוא לאיש משחית חבר הוא לירבעם ב״נ שהשחית את ישראל מאביהם שבשמים. והביאור. משום שע״י ברכות הנהנין מתברך כל מין. והמונע מלברך גוזל השפעה שהקב״ה רוצה להשפיע וכ״י נצרכים לכך. וחבר הוא לירבעם שמנע קרבנות מישראל מקור השפעה אז . וכ״ז נכלל בדבר ה׳. כי על כל מוצא פי ה׳. וכן אמר ה׳ מיד אחר הדברות בס׳ שמות כ׳ כ״ד בכל המקום אשר אזכיר וגו׳ ע״ש בביאורינו. ובשביל כ״ז זן הקב״ה במדבר:

ויענך, וזה הענין עצמו היה במן שתחלה ענה והרעיב אותך כי לא ניתן להם המן תיכף וסבלו רעב להכניע החומר, ואח"כ ויאכלך את המן שהיה לחם רוחני יורד מן השמים ר"ל שגבר בו ענין הרוחני על ענין הגשמי [כמ"ש בפ' והאספסף בארך] ועז"א אשר לאידעת ולא ידעון אבותיך, וזה היה להגביר כח הרוחני, בענין שתחת שבמזון הגשמי תחיה הנפש בגויה ע"י מזון הגוף, שהזך והרוחני הנפרש מן המזון באד הדק העולה מן הלב הוא משכן אל הנפש, היה בהפך בין שעקר המזון היה ענין רוחני כמ"ש לחם אבירים לחם שמה"ש אוכלים אותו, ועיקר המזון נעשה אל הנפש הרוחני וע"י חיות הנפש ירד הגשמי שבמזון והעכור שבו להיות מזון אל הגויה, ועז"א למען הודיעך כי לא על הלחם לבדו יחיה האדם כי על כל מוצא פי ה' ר"ל על המזון הרוחני שנעשה בדבר ה' ע"פ נס יחיה האדם, שהנשמה קבלה החיות בעצם וראשונה וממנה השתלשל אל הגוף וע"ז כפל יחיה האדם ר"ל האדם העיקר כמ"ש בכללים שהשם הנכפל מציין שם אחר חוץ מן הראשון: