אור החיים על דברים פרק ח

כל המצוה וגו׳. צריך לדעת מה מצוה היא זאת, ועוד הלא כבר אמר ״עקב תשמעון ושמרתם ועשיתם״, ומה מקום לחזר לומר ״כל המצוה״? אכן הן האיש משה השכיל בלבבות בני אדם כי רוח אחד יתעם כקטן כגדול, והוא סלם להמעיט בעבודת ה׳ ולצאת מדרך החיים, והוא כי בעשות האדם ממצוות ה׳ שתים או שלש מאשר תבאנה, ומה גם אם יחזיקו באחת מכל מצוות ה׳ בתמידות ובזריזות, יולד בהם הולדה רעה להתעצל בשאר המצוות הבאים לידם, ומה גם אם יהיו בידם כמה וכמה מהמצוות שתמלא נפשם בקצת מהמצוות. ומה מאד פשה נגע זה, ובפרט בלב ההולכים בתורת ה׳ להבזות המצוות הקלות בראותם שהם לומדי תורה ומקימים רב המצוות וכו׳, וזה הוא הסובב יסורי האנשים וימעט כבודם וירבה יגונותם וישפל אדם וישח איש. ואשר לזה בא נביא ה׳ בתוכחותיו ואמר כל המצוה, יחס לכללות התורה למצוה אחת וצוה על כלה לבל יטעה בשגיון הנזכר.

ונתן טעם שאין עליו תשובה, ואמר למען תחיון ובאתם וגו׳. נתכון במאמר תחיון על דרך אמרם זכרונם לברכה (זוהר ח״א קע:) כי באדם יש רמ״ח אברים ושס״ה גידים, וכנגדם בא דבר ה׳ לשמר שס״ה מצות לא תעשה ורמ״ח מצות עשה. והנה ישער אדם בבא על אבר או גיד אחד איזה מחוש או מכאוב, ויצעק לבו באוי ואבוי ממכאובו. האם יקבל מענה לצעקו באמור לו: ״הלא לך רמ״ח אברים ומהם רמ״ז שלמים, ואם חלק מרמ״ח יחלה אין ראוי לקבול על זה״? וזה דמיון שמירת המצות שהם מיחדים כנגד האברים והגידים, וכשאדם עובר ומבטל אחת מהנה יפעיל הכאב בשכנגדו באברים ובגידים. וכשם שאין תשובת בריאות רמ״ז מועלת להעביר הרגש כאב האבר תשלום רמ״ח, כמו כן לא ישלימו רמ״ז מצות עשה לחסרון האחד תשלום רמ״ח. וכמו כן לא ישלים שמירת שס״ד מצות לא תעשה לבטול אחד תשלום שס״ה. והוא מאמר כל המצוה, פרוש בכללותיה שלא יחסר כל שבידך לעשות, תשמרון לעשות, פרוש, בין מצות לא תעשה בין מצות עשה. והטעם למען תחיון, זה תלוי בזה, וכשאתה מחסר אחת מכל המצות אתה מחסר כנגדו חיות אבר אחד.

ואם תאמר ישתנה המשל לנמשל, שהמשל שהוא הרגש אבר אחד לפי שהוא מכאיב לכל אחדות הגוף, מה שאין כן המצוות, לזה בא מאמר הנביא בלשון זה כל המצוה, פרוש שגם מצוות התורה לאחת יחשבו, הגם שרבים במנין, יסוד אחד ובנין אחד להם, ומעתה הם שוים ממש לדמיון הרמוז.

ואמרו ורביתם, פרוש שבאמצעות זה לא יהיה להם מונע מהטובות ויחיו וירבו.

ואמרו ובאתם, כאן העירם הערה גדולה, כי מי לנו גדול במצוות ובעבודת ה׳ כמשה נאמן הקדוש ברוך הוא, וצא ולמד שבאחת עלתה לו ביאת הארץ ונמנע מבא שמה אפלו אחר מיתה. וזה לך האות שצריך לשמר ולעשות כל המצוה בשלמות, וחוץ מדרכנו נתכון במאמר תשמרון לעשות לומר שצריך שיהיה האדם יושב ומצפה מתי תבא לידו המצוה לעשותה.

עוד יתבאר על פי דבריהם זכרונם לברכה שאמרו (מועד קטן כח.) בני חיי ומזוני לאו בזכותא תליא מלתא אלא במזלא, עד כאן. ובא מאמר משה כאן להם בדבר חדוש, שאם ישראל יתעצמו לשמר ולעשות כל המצוות בכללות יבטחו משלשתם יחד, והוא אמרו כל המצוה וגו׳, למען תחיון הרי חיים, ורביתם הרי בנים, ובאתם וירשתם וגו׳ הרי מזוני ארץ ומלואה ובתים מלאים כל טוב וגו׳. ומעתה כל המתעצם בשלמות התורה והמצוות מבטח בבני ובחיי ומזוני, וזה לך האות: אברהם שהמזל היה מגיד עליו שלא יהיה לו בנים, ולצד שהתעצם בשלמות בעבודת ה׳, נשתנה המזל והיו לו בנים.

ויענך וירעבך וגו׳. צריך לדעת מה קשרן של דברים של ויענך וגו׳ עם ויאכילך וגו׳, ולפי משמעות הדברים גנאי המן יגיד שאכילת המן היתה לצד הרעבון, וזה אינו, שמצינו שהתורה הרבתה בשבחי המן, כאמור (במדבר יא:ז) ״והמן״ וגו׳, ואמרו רבותינו זכרונם לברכה (ספרי שם) שכל הכתוב בשבחו מדבר. גם הוא מזון המלאכים (יומא עה:), כאמרו ״לחם אבירים אכל איש״. ונראה שגם כאן שבח המן יגיד, כי המאכלים ישנם בשני סוגים, יש מאכל ששוה לכל, בין בריא בין חולה, לצד היותו נקי מהעפוש וכלו נבלע באברים וקל להתעכל ומבריא האדם, ויש מאכל שאינו ראוי אלא לבריא אבל לחולה יזיקנו ויאבדנו. לזה אמר הכתוב בענין המן ויענך וירעבך ויאכלך וגו׳ פרוש ויענך ענוי הדרך, וירעבך ענוי חסרון המזון, והנה ידוע הוא שהמתענה בדרך יאפסו כחותיו כח המבשל וכח העכול וכשאדם אוכל מאכל קשה קצת להתעכל יזיקנו עד מאד, גם כשירעב האדם ויאכל כדי שביעה יביאנו לידי חלי, ועינינו רואות כי יום שמתענה האדם לעת האכל לא יוכל אכל ככל אות נפשו, ואמר ויאכלך את המן הרי שבח המאכל שהוא דבר הראוי אפלו למענה ולרעב מלבד טעם הנרגש שהיה כצפיחית בדבש.

וידעת עם לבבך וגו׳. כונת הכתוב הוא שישער האדם עם לבו שאין טבע אדם להוכיח וליסר אלא לבנו, כי עליו יקפיד בראותו עשות רע, מה שאין כן ירגיש לבו בראות בן חברו עשות רשע. וזה מטבע המטבע באנוש להרגיש על בנו בעשותו דבר אשר לא יעשה ויקללנו ויכנו, מה שלא יעשה כן למי שאינו מקפיד עליו. כמו כן ה׳ אלהיך מיסרך, פרוש שהגם שהאמות עושים רשע ותועבות לא יקפיד עליהם כמו שמקפיד עליך, להיותו אלהיך שנתיחד שם אלהותו עליך, ולזה מיסרך על כל דבר אשר לא טוב עשות.

ארץ אשר לא במסכנות וגו׳. פרוש, לפי שיש בני אדם שהגם שהם עשירים מתנהגים כמנהג עניים לשתי סבות: א׳, שחושש שמא יתמוטט ויעני, לכן מצמצם לבל יוציא הוצאות מרבות. ב׳, שלא ישביע עצמו כדי שלא יראה שהוא עשיר. לזה אמר אשר לא במסכנות וגו׳, שאין מקום בה לשני המחושים הנזכר, כי שני המחושים יהיו מאמצעות זה עשיר וזה עני ומאמצעות ההתמוטטות, ושניהם אינם בעיר הלזו. ונתן טעם לזה באמרו לא תחסר כל בה, פרוש, בשלמא אם העשר בא מזולת הארץ, זה משתדל ומעשיר וזה אינו משתדל ומעני, אבל כיון שהעשר בארץ היא תלוי והמעשיר מהארץ מעשיר ונתחלקה לכלם בשוה, אם כן כלם עשירים. גם אין לחוש להתמוטטות כל עת היותם בארץ, כי ממנה עשר ונכסים, והוא אמרו כל בה:

והזכיר שני פרטים שהם ברזל ונחשת, שהם שני דברים הצריכים עקרים לתשמישי אדם. והזכיר אחר זה ואכלת וגו׳, פרוש, לפי שאין שלמות לארץ בהיותה משבחת בפרות אם היא חסרת דברים הצריכין לישוב העיר ותשמישי בני אדם, כי יצא השבח להשלים החסר. והלא תמצא כמה עובדי אדמה גנות ופרדסים שיש להם כמה וכמה, ומשתכרין הרבה במה שנותנת האדמה כחה בפרות הארץ ובפרות האילן, ואף על פי כן עומדים בחוסר כי יוציאו הכל בצרכי תשמישיהם ומלבושיהם. לזה אחר שאמר ארץ חטה וגו׳, גמר אומר לא תחסר כל בה, ואין אתם צריכין להוציא משבח פרות הארץ למקום אחר להביא במקומו דברים הצריכים לתשמיש אדם ותשמיש תשמישיו, ובזה ישנם בגדר ״ואכלת ושבעת״.

וזכרת את ה׳ וגו׳. פרוש, שצריך לתת לבו על טובתו כי מה׳ היתה לו, ודבר זה יעירהו תמיד להכיר בוראו והשגחתו עליו, ותחלת תחבולות יצר האדם היא להשכיחו דבר זה ודרך זה יכנס לאבדו. ואולי כי לזה סמך מאמר שאחרי זה והיה אם שכח תשכח, פרוש, אם שכוח דבר זה שה׳ הוא המטיב לך וגו׳ סופך שתשכח את ה׳, וסופך ללכת אחרי אלהים אחרים, ולא במחשבה לבד אלא במעשה, כאמרו ״ועבדתם״, ולא עבודה שאינה מסימת באסור אלא ״והשתחוית להם״, שהיא עבודה מסימת באסור לכל עבודה זרה שבעולם, כאמרם זכרונם לברכה (סנהדרין ס.): המשתחוה למרקוליס חיב הגם שאין עבודתו בכך, הא למדת שהזכירה זו גדר גדול לעבודת ה׳, ומחסרונה ידיחנו השטן ממדרגה למדרגה למטה ממנה.

(יט-כ) אבד תאבדון וגו׳ כגוים וגו׳. צריך לדעת למה כפל לומר ״אבד תאבדון״, עוד למה הצרך לדמות ולומר כגוים וגו׳, עוד למה הצרך לומר לבסוף פעם שניה כן תאבדון ולא סמך למה שאמר בתחלה ״אבד תאבדון״ שעליו חוזר מאמר ״כגוים״ וגו׳.

אכן יתבאר הכתוב על דרך אמרם זכרונם לברכה (ירושלמי חגיגה א,ז) שלא חרבה ירושלים אלא על שבטלו בה דברי תורה, והגם שהיו עובדי עבודה זרה אם היו לומדים תורה לא היתה נחרבת, כאמרם זכרונם לברכה. ומעתה יש מקום להרשיע ולעבד עבודה זרה ולהערים ללמד תורה כדי שתגן עליהם לבל יאבדו. לזה בא המאמר כאן כשבא להתרות על עבודת עבודה זרה שתסובב שיאבדו מן הארץ, אמר העדתי וגו׳, פרוש, הריני מתרה בכם ״כי אבד תאבדון״, ופרוש בתחלה אבדה אחת תאבדון, והוא שתהיו כגוים חסרי התורה שישכחם ה׳ מהם ויהיו כגוים, ואז ״כגוים אשר ה׳ מאביד וגו׳ כן תאבדון״ זו אבדת עצמם. וכפי זה תבת כגוים נמשכת למעלה, לומר דמיון האבדה שיהיו כגוים, ונמשכת למטה, לדמיון אבדת הגוים עצמן מן הארץ. ואמרו עקב וגו׳ פרוש כיון שאין תורה, הא למדת שאם יש להם תורה הגם שיהיו עובדי עבודה זרה תורה תעמד להם. והוא מה שדקדק לומר בקול ה׳, וכבר העירותיך בכמה מקומות שכל מקום שיזכיר ״קול״ ידבר על התורה.

עוד ירצה באמרו כגוים וגו׳, כן תאבדון, כי מלבד אבדתם שאמר למעלה במאמר ״אבד תאבדון״, עוד צרה אחרת להם, אחר שיאבדו הנשארים בהם יהיו כגוים אשר וגו׳ כן יאבדון, פרוש שיכרת מהם נבואה ורוח הקדש שיאבדו, ועל זאת יחרד לב עם ה׳ שאין קללה בעולם כזו. אוי לדורות שטעמו כוס המר הזה מר ממות, והוא רחום ישוב ירחמנו כי יתן את רוחו בנו כימי קדם.

עוד יתבאר על זה הדרך, כי שלשה מיני פרענות רמז להם כאן. האחד – דמיון שארע להם בחרבן הבית, שהרג מהם מה שהרג נבוכדנצר הרשע והגלה הנשארים, והוא מאמר אבד תאבדון. ב׳ – דמיון מה שארע להם בימי מרדכי שבקש המן הרשע להשמיד להרג ולאבד את כל היהודים, והוא מאמר כגוים אשר ה׳ מאביד, פרוש, שגזר עליהם (דברים כ:טז) ״לא תחיה כל נשמה״, כמו כן יהיה ענשם, וכמו כן היתה גזרת המן על ישראל לולי זכות מרדכי ואסתר שעמדו ובטלו הגזרה. ולזה כפל לומר כן תאבדון, לומר שהוא דבר בפני עצמו. ג׳ – גזרות העדר הנבואה מישראל, והוא מאמר עקב לא תשמעון בקול ה׳. הכונה על זה הדרך: ״עקב״ – פרוש, בסוף המוסרים והתוכחות יהיה לכם זאת שלא תשמעו בקול ה׳, וכבר כתבתי שאין יסורים מרים ממרירות המות כדבר זה.