דברים כח, נט

והפלא ה' את מכתך. מפלאות ומבדלות משאר מכות:

ונאמנות. ליסרך לקים שליחותן:

וְיַפְרַשׁ יְיָ יָת מְחָתָךְ וְיָת מָחַת בְּנָיךְ מָחָן רַבְרְבָן וּמְהֵימְנָן וּמַכְתְּשִׁין בִּישִׁין וּמְהֵימְנִין

וִיכַסֵי מֵימְרָא דַיְיָ מִנְכוֹן רוּחַ קוּדְשָׁא כַּד יֵיתוּן מַחְתִין עֲלֵיכוֹן וּמַחְתִין עַל בְּנֵיכוֹן מַחַן רַבְרְבִין וּמְהֵימְנָן דְלָא לְמִשְׁבַּקְכוֹן וּמַרְעִין בִּישִׁין וּמְהֵימְנִין דְמִתְעַתְּקִין עַל גוּשְׁמֵיכוֹן

מכתך. לשון יחיד עם רבים מורכבת וכן ועדותי זו אלמדם:

טעם והפלא. להיות דבר מופלא שלא נראה ולא נשמע כמוהו:

ונאמנים. שלא יסורו:

ונאמנים - ארוכים ומקוימים, כמו: לדור ודור אמונתך, ותקעתיו יתד במקום נאמן.

והפלא באל״ף.

רעים ונאמנים ארוכים ומקוימים כמו ונאמן ביתך וממלכתך עד עולם, וכן ותקעתיו יתד במקום נאמן שתרגם יונתן באתר קיים.

מכות גדולות ונאמנות וחלים רעים ונאמנים. אמרו נאמנים נתכון לומר שהגם שיעשו להם רפואה טבעית שיוסרו בה, אף על פי כן נאמנים בשליחותם, מהם לא יזועו, עד בא דבר ה׳ לסור ממנו.

והפלא ה׳ וגו׳. לפי׳ ת״א וש״מ הוא מלשון מופלאות ממנהג העולם. אבל ברבה איכה א׳ ט׳ איתא מצינו שסילוקן של צדיקים קשה לפני הקב״ה יותר ממאה תוכחות חסר שתים שבמ״ת ומחרבן בהמ״ק בתוכחה כתיב והפלא ה׳ את מכותך ובחרבן בהמ״ק כתיב ותרד פלאים. אבל בסילוקן ש״צ. כתיב לכן כה אמר ה׳ הנני יוסיף להפליא את העם הזה הפלא ופלא וכ״כ למה ואבדה חכמת חכמיו וגו׳ ורוה״ק צווחת ואומרת ראה ה׳ את עניי כי הגדיל אויב והוא פלא. אבל הענין דמפרשי פלא מלשון פלאות עדותיך שפירושו שנעלם המה מלהבין והנה כל יסורים הבאים במדה ה״ז תנחומים שע״פ יהי׳ למוד וידיעה איך להיטיב ולהבין מה שאינו טוב בעיני ה׳. משא״כ כאשר יבואו צ״ח קללות ובלי סדר וחשבון עד שלא יהי׳ מזה עוד למוד ודעת איך להיטיב המעשה. וא״כ הוא קללה גדולה שיהיה נעלם טעם הקללות ותכליתן והיינו דכתיב מכות גדולות ונאמנות באשר א״א לשוב בלי ידיעה מה חטאו שע״ז באו. ומש״ה יהיו נאמנים היינו קימים הרבה וזהו והפלא ה׳ שיהיו נפלאים מתכליתן. והנה בהמ״ק בא לתכלית שתי ידיעות. חדא שמי שהוא תועה בדעתו וכסבור שרוה״ק שורה עליו. ובאמת לא כן הרי משנכנס לבית המקדש מצא לבבו להבין דרכו שהרי שם היה מקור הקדושה. ואם באמת ראוי הוא לרוה״ק היה מתחזק כח הקדושה עליו משא״כ אם תועה מן הדרך הוא מרגיש אוטם הדעת בבוא למקום האמת. וכשחרב בהמ״ק לא היה מקום להודע לאדם חשבונותיו ואיה אפוא מקומו והוא שאמר ישעיה למה תתענו ה׳ מדרכיך תקשיח לבנו מיראתך. אמר כי חרבן בהמ״ק הרע בשני דברים. אחת כי התעה מדרך השכל ואין מי שיעמיד ע״ד נכונה. שנית תקשיח לבנו מיראתך שמי שבאמת הוא קל ורחוק מיראת שמים כשבא למקום קדוש כזה היה משיג יראת המקום. ועתה כאשר צרינו בוססו מקדשיך גרם שכמה ב״א מקשיחים לבם. וע״ע בס׳ בראשית ל״ד כ״ה ביותר ביאור זה המקרא ונמצא דחרבן בהמ״ק גורם פליאה זו העדר ידיעה. עוד היה בהמ״ק סיבה לדעת הדין למי שמסופק בהוראה כדכתיב כי יפלא ממך דבר וגו׳ וכשחרב בהמ״ק הרי נעלם גם ידיעה זו. ונמצא ע״י חרבן בהמ״ק שני פלאים. והנה שתי ידיעות אלו ישנן ע״י חכם בחכמת התורה שהרי התורה מכשרתו להיות צדיק חסיד ישר ונאמן. ואם כן גם מי שאינו ת״ח יכול לדעת ולחקור ממנו אי׳ אפוא מקומו מכש״כ ידיעה בהוראה איך לעשות. אמנם עוד ת״ח מועיל לידיעה בהליכות עולם כדתנן ונהנין ממנו עצה ותושי׳ וכשמת נעשה ג׳ פלאים היינו העדר ידיעה לעבר. והעדר ידיעה איך לעשות בהוראה והעדר ידיעה בעצה והיינו ג׳ פליאות. וכל זה מרומז בהאי קרא טומאתה בשוליה לא זכרה אחריתה ותרד פלאים אין מנחם לה ראה ה׳ את עניי כי הגדיל אויב. פירושו טומאתה היינו עונשה בשוליה באחרית הימים ע״כ נא זכרה אחריתה תכלית המכות להבין על מה באו עוד ותרד פלאים היינו חרבן בהמ״ק שהיה פלאים שנים. עוד יותר מזה ראה ה׳ את עניי כי הגדיל אויב. פי׳ כדאיתא בסוכה דנ״ג על המקרא כי הגדיל לעשות ובת״ח יותר מכולם שהמה מוטעים יותר מע״ה כמש״כ לעיל ד׳ ט׳. וזהו פי׳ מקרא בקינות ראה ה׳ את עניי כי הגדיל אויב דת״ח איבדו חכמתם ונעשו ג׳ פלאות: