דברים כח, מז

מרב כל. בעוד שהיה לך כל טוב:

חֳלָף דִי לָא פְלַחְתָּא קֳדָם יְיָ אֱלָהָךְ בְּחֶדְוָא וּבְשַׁפִּירוּת לִבָּא מִסְגֵי כֹּלָא

חוֹלַף דְלָא פְלַחְתּוּן קֳדָם יְיָ אֱלָהָכוֹן בְּחֶדְוָוא וּבִשְׁפִּירוּת לִבָּא מִסוֹגְעֵי כָּל טוּבָא

מרב כל. אשר תתאוה או כל צורך:

תחת אשר לא עבדת את ה' אלהיך בשמחה. יאשימנו הכתוב בעבדו השי"ת ולא היתה העבודה בשמחה, לפי שחייב האדם על השמחה בהתעסקו במצות, והשמחה במעשה המצוה מצוה בפני עצמו, מלבד השכר שיש לו על המצוה יש לו שכר על השמחה, ועל כן יעניש בכאן למי שעובד עבודת המצוה כשלא עשאה בשמחה, ולכך צריך שיעשה אדם המצות בשמחה ובכוונה שלמה, וכן אמרו במדרש רות אלו היה יודע ראובן שהקב"ה מכתיב עליו (בראשית ל״ז:כ״א) וישמע ראובן ויצלהו מידם, בכתפו היה מוליכו לאביו, ואלו היה יודע אהרן שהקב"ה מכתיב עליו (שמות ד׳:י״ד) וראך ושמח בלבו, בתופים ובמחולות היה יוצא לקראתו, ואלו היה יודע בועז שהקב"ה מכתיב עליו (רות ב׳:י״ד) ותאכל ותשבע ותותר, עגלים פטומים היה מאכילה.

תחת אשר לא עבדת וגו׳. ענש זה והבא אחריו עד אמרו ״אם לא תשמר״ הוא כנגד בטול מצוות עשה שרשם בפסוק (דברים כח:נח) ״אם לא תשמר לעשות״ וגו׳; ואמר תחת אשר לא עבדת את ה׳, פרוש, לעשות מצוות אשר צוך לעשות בשמחה, לזה ״ועבדת את אויביך ברעב ובצמא״ וגו׳, אתה פרקת על המצוה מעליך – יתן אויביך על ברזל על צוארך. וענשים אלו הם מכונים כנגד פריקת על מצוות עשה. אתה שלא רצית לטרח להבין ולהשכיל סדר מעשה המצוות, ישא ה׳ עליך גוי אשר לא תשמע לשונו וגו׳, וכן כלן.

וגמר אומר אם לא תשמר לעשות, להודיע כי על קיום מצוות עשה הוא מעניש, וכלל כל מצוות עשה במצות היראה, כי היא מצות עשה כמו שכתב רמב״ם בתחלת ספר המדע (הלכות יסודי התורה פרק ב), וזה לשונו: השם הנכבד וכו׳ מצוה ליראה וכו׳. וטעם שלא אמר ״אם לא תעשו״, כתבתי למעלה (דברים כז:כו) טעם שלא יחיב לעשות בדרך כלל אלא לשמר לעשות כשיבא לידו וכשישיג לעשות.

או אפשר שפסוק זה בא לומר על דרך אמרו (ויקרא כו:כג) ״ואם באלה לא תוסרו לי״, פרוש, שאם אחר כל האמור לא ישמר לעשות וגו׳ ליראה ה׳ הנכבד והנורא, שאחר שהביא עליו כל הקללות יהיה בעיניו נורא מאד כי ראה אשר יסרו. ודקדק לומר תשמר לעשות כנגד מצוות לא תעשה ומצוות עשה, והודיע שיפליא ה׳ עוד בו מכות גדולות וכל האמור בענין.

וגמר אומר ונשארתם במתי מעט וגו׳ תחת אשר וגו׳ כי לא שמעת בקול ה׳ אלהיך – זה כנגד מה שלא עשה תשובה על בטול תלמוד תורה. והיה כאשר שש וגו׳ – לבל יאמר אדם אחר שידענו כי ה׳ אלהינו מדותיו כלן מדות החסד והרחמים, מדותיו ימנעוהו מהאריך עוד בצרות וירף ידו. לזה הודיע כי שמחה היא לו כאשר שש וגו׳, וכפי זה אין הטבע קץ מהשמחות. וכיוצא בזה אמר הכתוב (משלי יא:י) ״באבד רשעים רנה״. וכן דרשו רבותינו זכרונם לברכה (סנהדרין לט:) בפסוק (מלכים א כב:לו) ״ותעבר הרנה״, שהיה באבד אחאב בן עמרי רנה לפני ה׳. ויונתן תרגם ״ישיש ה׳״ – יחדי מימרא דה׳ עליכון עממין נוכראין וכו׳, ודקדק ״ישיש״ פועל יוצא לאחרים. אף על פי כן פשט הכתוב אינה נעקרת ממקומה וכמו שתרגם אונקלוס, אלא שיונתן בן עוזיאל דרש הכתוב.

וראיתי להעיר, למה לא נאמרו נחמות בקללות האלו כסדר האמור בקללות שבפרשת בחקותי (ויקרא כו:מב-מד). גם יש להעיר למה כפל הקללות ולא הספיק קללות שאמר בפרשת בחקותי?

ונראה כי הצרך לכפול הקללות, לפי שקללות שבפרשת בחקתי נאמרו לכללות ישראל, שכן נאמרו כלם בלשון רבים מתחלתם ועד סופם, ויש מקום לומר שאם חלק מישראל ייטיבו מעשיהם אין ה׳ מקפיד על חלק המרשיע. לזה באו קללות האמורים בפרשה זו ונאמרו כלן בלשון יחיד, ונתכון לדבר בין בערך יחיד ממש בין בערך חלק מישראל, הגם שיהיו רבים בערך כללות ישראל יתיחס להם יחיד. ולזה תמצא שאמר והיו שמיך אשר על ראשך וגו׳, ישא ה׳ עליך גוי מרחוק, זה כנגד חלק מישראל, הגם שהם רבים יאמר להם לשון יחיד מטעם שכתבנו. ואמר גם כן ״אשה תארש״ וגו׳, ״בית תבנה״ וגו׳, סתמו ביחיד ממש.

ומעתה הרוחנו למה לא נאמרה נחמה בהם, כי לא נאמרה נחמה אלא בקללה שהם לכללות ישראל, כי לא יעזבם לכלותם ושיזכור להם ברית אבותם גם יזכור הארץ, מה שאין כן היחידים מהם כי ירשיעו – אש תאכלם עד עולם. והלא תמצא שצוה ה׳ לאבד עיר מישראל ולשומה תל עולם והיא עיר הנדחת (דברים יג:יד-יט), ואין צריך לומר אדם כי ירשיע להמיתו בבית דין, ומה נחמה יש לזה אחר אבדו. וכן תמצא בפרשת נצבים כשהזכיר ה׳ רשעת משפחה אחת ושבט אמר (דברים כט:יט) ״ומחה ה׳ את שמו״ וגו׳ ולא הזכיר נחמתו, וכמו כן בקללות האמורים בפרשה זו להיותם ליחידים מישראל.

ואל יקשה בעיניך מה שדבר הכתוב שתים או שלש תיבות בפרשה זו בלשון רבים, כאמרו ונשארתם מתי מספר, להאביד אתכם, והתמכרתם, כי אחר שקדם לדבר בלשון יחיד לא הקפיד לגמר אומר בלשון רבים, כי הדברים מובנים שעל רבים שביחידים הוא אומר, והעד ״לאיביך״ לשון יחיד.

ואם תאמר: היה לו לומר קללות שבבחקותי בלשון יחיד ולא היה צריך לכפול קללות אלו, שהייתי אומר שלא יעניש הכתוב כל העונש החמור אלא ליחידים אבל לכללות ישראל לא, או הגם שנאמר שחטאם גדול ונלמד מעונש היחידים אין לנו הבטחת הנחמה שיזכור ה׳ את ברית האבות, תלמוד לומר קללות שבבחקותי לומר שגם הכללות יענשו כזה, וכי יש להם נחמה לבל יפר ה׳ ברית אבותינו ושב את שבותנו.

נמצינו אומרים שיעניש ה׳ על בטול תלמוד תורה, ועל העובר על מצוות לא תעשה ועל המבטל מצוות עשה. והגם שאמרו בגמרא (מנחות מא.) שאין מענישים על עשה אלא בעדן ריתחא, יש מצוות עשה שחיבין עליהם, כגון מילה ופסח. גם המסכים בדעתו לכפור במצוות עשה לבל עשות אותם – את זה יקלל ה׳ ויכינהו לפרענות ככל הכתוב.

תחת וגו׳. חוזר לאותו חלק שנשאר בא״י ולא הלכו בגולה עם מלכם. אשר המה היו בכחם להיות שמח וטוב לב בא״י:

ט עשה מ"ם מרוב כמו בי"ת כמו מ"ם מסיני בא כאלו אמר ברוב כל שפירושו בעוד רוב כל כלומר בעוד שהיה לך כל טוב: