דברים כב, ד

הקם תקים. זו טעינה להטעין משאוי שנפל מעליו:

עמו. עם בעליו, אבל אם הלך וישב לו, ואמר לו הואיל ועליך מצוה אם רצית לטעון טעון, פטור:

לָא תֶחֱזֵי יָת חֲמָרָא דְאָחוּךְ אוֹ תוֹרֵהּ רָמָן בְּאָרְחָא וְתִתְכְּבֵשׁ מִנְהוֹן אֲקָמָא תְקִים עִמֵהּ

לָא תֶחְמוּן יַת חֲמָרָא דַאֲחוּכוֹן אוֹ תוֹרֵי רְמָאָן בְּאוֹרְחָא וְתִכְבְּשׁוּן עֵינֵיכוֹן מִנְהוֹן מֵיקַם תְּקוּמוּן עִמֵּיהּ

מִישְׁבַּק תִּשְׁבּוֹק יַת מַה דִּבְלִבָּךְ עֲלוֹי וּמִפְרַק תִּפְרוֹק עִמֵּיהּ וּמִטְעַן תִּטְעֲנִי עִמֵּיהּ:

והוסיף במצות הטעינה להזהיר עליה במצות לא תעשה כי בתורה אמר (שמות כג ה) עזב תעזב עמו מצות עשה. ועוד הוסיף נופלים בדרך כי שם אמר רובץ תחת משאו ולא הזכיר שם רק החמור שדרכו לטעון משוי גדול וירבץ תחתיו. ואמר בכאן אחיך ושם אויבך ושונאך לאמר תעשה עמו כן וזכור האחוה ותשכח השנאה:

נופלים. כמו רובץ. ומלת נופלים כלל:

הקם תקים עמו. ולא לבדך כמו עזוב תעזוב עמו:

והתעלמת לומר שפעמים אתה מתעלם כגון זקן ואינו לפי כבודו:

לא תראה את חמור אחיך. בפרשת משפטים (שמות כ״ג:ה׳) הזכיר כי תראה חמור שונאך, וכאן חמור אחיך, ללמדך שאם היה שונאך שיחזור אחיך לענין העזר שתקום עמו ושתשכח השנאה ותזכור האהבה.

או שורו נפלים שנאו בשביל והתעלמת פעמים שאתה מתעלם.

הקם תקים עמו. לפי סוגית הג׳ בב״מ דל״א טעם מצות פריקה וטעינה משום צער בע״ח. אפי׳ טעינה איכא צערה דבהמה כדאי׳ התם אלא פריקה איכא צער טובא. ולמ״ד צער בע״ח לאו דאורייתא. הי׳ נראה טעם המצוה משום חסרון כיס דומיא דאבידה. ואפי׳ טעינה איכא חסרון כיס כדאי׳ התם דאדהכי והכי בטל שוקא או אתי גנבי כו׳ אבל הרמב״ם כ׳ הטעם משום דבעל החמור עומד נבהל ויש לחוש שמא ישהא על ממונו ויבא לידי סכנה. ונימוקו עמו שהרי בפי׳ תני׳ בהמת ישראל ומשא גוי וכן להיפך אזלינן בתר בהמה ומפרש בגמ׳ משום דסתמא דמילתא אינש בתר חמרא אזיל. ואי איתא שהטעם משום חסרון כיס. הרי יש לחוש משום משא ישראל ג״כ. אלא עיקר הטעם משום שמירת נפש ההולך בתר המשא. והוא עומד נבהל על החמור והמשא ואיכא משום סכנה. וה״ה אם ישראל מוליך עגלה טעונה משוי ונפל. איכא משום הקם תקים (והיינו כמו טעינה בשכר). והכי נהוג :

[נא] לא תראה והוכפל בפ' משפטים בלשון כי תראה שיהיה בעשה ול"ת כמ"ש במכלתא (שם סי' ר), ושם אמר חמור שונאך ופה אמר חמור אחיך, כי אסור לשנאותו רק היצה"ר הטיל שנאה ביניהם כן פרשתי למעלה (סי' מג) ובמכלתא (שם סי' ר"א) ושם עוד פי' לזה:

[נב] נופלים בדרך. הם שני תנאים שיהיו נופלים ועי"כ נפרק המשא מעליה לא אם הם עומדים, וכן שיהיה בדרך לא ברפת כמ"ש בב"מ (דף לב). ומ"ש והתעלמת וכו' התבאר במכלתא משפטים (סי' ר"ז) ולמעלה (סי' מ"ה):

[נג] הקם תקים עמו, הוא הרמת המשא עליו, ועזב תעזב שנאמר בפ' משפטים הוא פירוק המשא, ששם אמר רובץ תחת משאו, ופה אמר נופלים בדרך שכבר הופרק המשא והם נופלים עדיין וצריך להקימם ולטעון המשא, וזה דעת ריב"ב כמ"ש במכלתא משפטים (סי' רח) כי ר' יאשיה שם ס"ל ששניהם מדברים בפריקה, וממ"ש הקם תקים כפל המקור עם הפעל מורה אפי' כ"פ (כנ"ל סי' מו), וממ"ש עמו מבואר שגם הוא צריך לעזר, אבל אם הוא חולה שא"א לקיים עמו הלא כתוב הקם תקים בכל אופן:

ה רצל"ת למה משנה הל' שכאן כתיב הקם תקים ובפרשת משפטי' כתיב עזוב תעזוב. ומתרץ דשם מדבר בפריקה לפרק המשא אבל זו טעינה: