בראשית ח, כא

מנעריו. מנעריו כתיב משננער לצאת ממעי אמו נתן בו יצר הרע:

לא אסף. ולא אסף. כפל הדבר לשבועה, הוא שכתוב (ישעיהו נד ט) אשר נשבעתי מעבר מי נח, ולא מצינו בה שבועה אלא זו שכפל דבריו והיא שבועה, וכן דרשו חכמים במסכת שבועות (לו א):

וְקַבִּיל יְיָ בְּרַעֲוָא יָת קוּרְבָּנֵהּ וַאֲמַר יְיָ בְּמֵימְרֵהּ לָא אוֹסֵף לְמֵילַט עוֹד יָת אַרְעָא בְּדִיל חוֹבֵי אֱנָשָׁא אֲרֵי יִצְרָא לִבָּא דֶּאֱנָשָׁא בִּישׁ מִזְעִירֵהּ וְלָא אוֹסֵף עוֹד לְמִמְחֵי יָת כָּל דְּחַי כְּמָא דִעַבָדִית

וְקַבֵּל יְיָ בְּרַעֲוָא קוּרְבָנֵיהּ וַאֲמַר יְיָ בְּמֵימְרֵיהּ לָא אוֹסִיף לְמֵילִיט תּוּב יַת אַרְעָא בְּגִין חוֹבֵי בְּנֵי אֱנָשָׁא אֲרוּם יִצְרָא דְלִבָּא דְאֵינָשָׁא בִּישׁ מִטַלְיוּתֵיהּ וְלָא אוֹסִיף תּוּב לְמִמְחֵי יַת כָּל דְחַי הֵיכְמָא דְעוֹבָדִית

ויאמר ה' אל לבו לא גלה הדבר לנביא בזמן ההוא רק ביום צוותו את משה בכתיבת התורה גלה אליו כי כאשר הקריב נח קרבנו עלה לפניו לרצון וגזר שלא יוסיף להכות את כל חי וכבר כתבתי בזה (רמב"ן על בראשית ו׳:ו׳) סוד נרמז לרבותינו ז"ל וטעם בעבור האדם כי בעבורו נענשו ואם אדם לא חטא היו הם ניצולין אף על פי שהשחיתו גם הם דרכם:

כי יצר לב האדם רע מנעוריו מלמד עליהם זכות שיצירתם בתולדת רעה בימי הנעורים ולא בימי הזקנה ואם כן אין להכות את כל חי מפני שני הטעמים האלה וטעם המ"ם כי מתחלת הנעורים הוא בהם כמו שאמרו (ב"ר לד י) משננער לצאת ממעי אמו נתן בו יצר הרע או יאמר כי מן הנעורים כלומר מחמתם תהיה רעת היצר באדם שהם יחטיאו אותו ויש אומרים שהוא כמו בנעוריו וכמוהו מטרם שום אבן אל אבן בהיכל ה' (חגי ב טו) וכן זאת הארץ אשר תפילו מנחלה לשבטי ישראל (יחזקאל מח כט):

וירח. על משקל וינח בכל גבול מצרים. ונפתח הרי"ש בעבור החי"ת שהיא מהגרון כמשפט לשון הקדש. וחלילה חלילה להיות השם מריח ולא אוכל. כי כן כתוב אשר חלב זבחימו יאכלו. רק הטעם שקבל העולה וישרה לפניו כאדם שמריח ריח טוב והוא ערב:

הניחח. מלשון מנוחה והחי"ת כפול כהכפל פ"א ונאפופיה. והטעם שהניח הריח מהזעף או שיניח כח עליון:

אל לבו. כמו עם לבו ואחרי כן גלה סודו לנח כי נביא היה:

וטעם לא אוסיף לקלל עוד. כאשר קללה ע"י אדם כי כן כתוב ארורה האדמה:

יצר. היא התולדה אשר נוצרה לו:

ולא אוסיף עוד. על המבול.

ומלת עוד לעולם. או פעם שנית. וכן ויבך על צואריו עוד:

את ריח הניחח. שהי' אז ראוי להקרבה:

ויאמר ה' אל לבו. שלא גלה לנח ולבניו עד שקבלו מצותיו והקים ברית:

כי יצר לב האדם רע. כי בהיות המזגים מכאן ואילך פחותים מאשר היו קודם המבול לא יאיר בהם הכח השכלי מנעוריה' כבראשונה באופן שיתקומם למתאוה המתגבר עליו מנעוריו:

וירח ב' במסורה הכא ואידך וירח את ריח בגדיו. וזה שדרשו רז"ל אפי' פושעי ישראל עתידין שיתנו ריח וזה הוא וירח את ריח בגדיו א"ת בגדיו אלא בוגדיו וירח ה' את ריח הניחוח שעתידין ליתן ריח ניחוח. ד"א רמז שנכנס עמו ריח ג"ע כשהריח ריח בגדיו אז וירח ה':

מנעריו ג' במסורה הכא ואידך איש מלחמה מנעוריו. שאנן מואב מנעוריו. שמנעוריו צריך אדם להלחם עם יצה"ר ואם יגבר עליו ונצחו שאנן מואב מנעוריו ושוקט הוא על שמריו:

מנעוריו אמרו רז"ל מנעוריו משננער לצאת ממעי אמו. וידוע שאין האדם מתחייב במצות שהן מצד היצר טוב, עד י"ג שנה, וזהו שדרשו רז"ל יצה"ר גדול מיצר הטוב י"ג שנה. וכן אמר שלמה ע"ה (קהלת ד׳:י״ד) כי מבית הסורים יצא למלוך, כי משעה שהוא יוצא מבית הרחם ששם אסור ומוסגר כאדם המוסגר בבית האסורים מיד הוא רוצה למלוך והוא מבקש פי הדד ונמשך אחר התאוות, ומפני שהמלה חסרה אל"ף פירשוהו מל' תרגום, כי תרגום ויבאש וסרי.

ויאמר ה׳ אל לבו. בתחלה נתעצב אל לבו, מעכשיו שקבל הקרבנות אמר אל לבו לא אוסיף, לפי הפשט חד קאי אהאדמה ואידך קאי אבעלי חיים. וראיה לדבר שכנגדו מצינו בברית הבטחון ולא יכרת כל בשר ולא יהיה עוד מבול לשחת.

כי יצר לב האדם רע מנעריו מחמת נעוריו וילדותו הוא חוטא ויצר לבו רע ואין לי מעתה להנקם ממנו כאשר עשיתי.

לא אוסיף לקלל עוד את האדמה. שאשחית את עשב הארץ והבהמות והחיות רק החוטאין אביא עליהן דבר או חרב והעולם ינהג את מנהג כמו שהוא אומר זרע וקציר וגו':

וירח ה׳ וגו׳. כונת ההודעה לומר שהגם שהקרבן שהקריב נח מנכסיו הם נכסי שמים אשר ברא ה׳ בעולמו, אף על פי כן נתרצה בהם, ובאמצעות הקרבתם נדב להיטיב ונשבע שלא יכרית עוד כל בשר מבלי שאלת דבר ממנו, אלא כביכול מעצמו נתרצה כאלו מה שקבל הוא של המקריב ואינו שלו. ועל פי דרך זה היה מפרש מורי ורבי אדוני זקני זצ״ל מאמר אחד (עירובין סה:) וזה לשונם: כל המתפתה מיינו יש בו מדעת קונו, שנאמר: ״וירח ה׳ את ריח הניחח״, עד כאן. פרש הוא ז״ל: כל המתפתה מיין שלו כי יגיש אליו אורח כוס של יין מיינו של בעל הבית, ובאמצעותו יעשה לו מבקשו ממנו מעצמו, יש בו מדעת קונו, כי כן עשה ה׳ כמו שפרשתי בסמוך. ודקדק לומר ״מתפתה״ לומר שנתפתה באמצעות המוגש אליו מבלי שיצטרך אליו דבר. וכפי זה באה הודעת הכתוב דבר זה למי שירצה ללכת בדרכי קונו, גם להכרתו אצלנו שיש בו מדעת קונו. והגם שמצינו בכמה מקומות שאמר הכתוב ״ריח ניחוח״, לא מצינו שנתנדב לעשות טובה מעצמו כזה אלא שיתרצה בו או ימחול לו חטאו.

ויאמר ה׳ וגו׳ לא אוסיף וגו׳. צריך לדעת למה כפל לומר לא אוסיף ולא אוסיף. ורש״י זכרונו לברכה פרש כפל הדבר לשבועה וכו׳, וכן דרשו במסכת שבועות (לו:) עד כאן. וקשה כי דברי רבותינו זכרונם לברכה לא כך הם, וזה לשונם: אמר רבי אלעזר ״לאו לאו״ שבועה וכו׳, אמר רבא והוא דאמר ״לאו לאו״ תרי זמני, דכתיב ״ולא יכרת עוד כל בשר עוד ממי המבול ולא יהיה״ וגו׳, וכתיב (בראשית ט:טו) ״ולא יהיה עוד המים למבול״ עד כאן. והם ב׳ כתובים הבאים בדברי ה׳ לנח בסמוך, ולא הוכיח מפסוק זה כדברי רש״י.

וטעם הש״ס שלא הוכיחו השבועה מכפל ״לא אוסיף״ ו״לא אוסיף״ האמורים בפסוק ראשון שאמר ה׳ אל לבו, יש טעם נכון בדבר, כי לא נאמרו שניהם בפרט אחד שיהיה נחשב כפול, כי ״לא אוסיף״ ראשונה היה על פרטי האדמה, ולהיות שלקתה ב׳ או ג׳ פעמים לסבת בני אדם: חטא אדם לקתה אדמה, חטא קין לקתה אדמה מבלי תת כחה, חטאו דור המבול לקתה האדמה. לזה בתחלת רצונו יתברך אמר ״לא אוסיף לקלל עוד את האדמה בעבור האדם״ ואפלו לחלק אחד מהאדמה ולא פרט מפרטיה. ועוד רצה ה׳ בנחת רוח שהיתה אז לפניו ואמר ״ולא אסיף עוד להכות את כל חי״ כאשר עשה גם מבלי השחתת הארץ כלל. וכפי זה איה מקום הכפל לומר שהיא השבועה? לזה דרש רבא משני פסוקים והם ״לא יכרת כל בשר... ולא יהיה עוד מבול״ ו״לא יהיה עוד המים למבול״ (בראשית ט:יא). ועין כונת הכתוב ודרשתם זכרונם לברכה במקומו בעזרת השם. ומעתה עלו דברי רש״י בצריך עיון. ואולי שהיתה לו גרסא אחרת בש״ס וכמו שכתב הרא״ש שם בשבועות. ועין מה שפרשתי בפסוק ״ולא יכרת״ וגו׳.

ונשאר לנו לתת טעם למה שנה הכתוב במאמריו, פעם הקדים ״לקלל״ קודם אמרו תבת ״עוד״, ופעם הקדים תבת ״עוד״ לתבת ״לקלל״, ולא השוה שעור דבריו. הטעם הוא להיות כי הקללות שנתקללה האדמה ישנם לשעבר ולהבא שלא יצתה מהם, מה שאין כן קללת כל חי – המתים כבר מתו והיו כלא היו, והחיים אין הכר בהם למה שעבר. לזה דיק ה׳ בדבריו ואמר לא אוסיף לקלל עוד האדמה יותר קללה על קללתה שהיא בה. וסמך תבת ״עוד״ אחר שאמר ״לקלל״ לומר לא אוסיף קללה ביותר ממה שהיא. וזה יגיד כי עודנה בקללה ראשונה, אבל בהכאת כל בשר הקדים ״עוד״ להכאה כי אין בתוספת הכאה זו חלק מהראשונה, ודוק.

כי יצר לב וגו׳. פרוש על דרך אמרם זכרונם לברכה במסכת בבא קמא (לט:) שור האצטדין שנגח פטור, דכתיב (שמות כא:כח) ״כי יגח״ ולא שיגיחוהו, עד כאן. והן האדם מנעוריו, קודם שיבחין למאוס ברע ולבחור בטוב, יקדמנו הרע משננער ממעי אמו, והרע מדריכו בבחינתו. והיה כי יגדל כבר הטביע בו הרע כמו שהטביעו הנגיחה בשור האצטדין. וטעם זה יועיל לבל דנו בהכרת, אבל על כל פנים ענוש יענש על אשר איננו שומע בקול האלהים, וישתנה משור המתלמד כי הוא מותר האדם מן הבהמה למאוס ברע בהכירו ולבחור בטוב. והועיל טענת ״רע מנעוריו״ שלא יתכעס ה׳ עליו כל כך, שנראה שהפליא לעשות כי יש לו סבה להרשיע לצד למודו מנעוריו:

לא אוסיף לקלל עוד את האדמה בעבור האדם. וכן נאמר לאדם (בראשית ג יז) ארורה האדמה בעבורך. ומכאן ראיה שהאדמה היתה סבה אל חטא האדם כי נתנה בו חומר גס ועב הנוטה ביותר אל החומריות כמ״ש (ויקרא יח כה) ותטמא הארץ ואפקוד עונה עליה, וזה נאמר דווקא על ז' אומות אשר ישבו בארץ הקדושה לפנים, יען כי אע״פ שצבר הקב״ה עפרו מכל ד' רוחות העולם ונמצא שכל הארצות יש להם חלק בחטא האדם כי כולם נתנו בו חומר עב וגס, מ״מ כל שאר הארצות קבלו דינם ונטהרו במי המבול שג' טפחים של מחרישה נתקלקלו ובזה נתרכך חומר הארץ וניטל קשיותו ומאז אין חומר הארץ רע כבתחלה, הן מצד העונש שנטהרה במי המבול כדרך כל טבילה שהיא טהרה וסילוק הזוהמא והטומאה, הן מצד הטבע שנתרככה כל הארץ במי המבול ומאז אין חומר הארץ קשה כל כך כאשר היתה לפנים. אבל בא״י נאמר ביחזקאל (כב כד) ארץ לא מטוהרה היא ולא גושמה ביום זעם. מאחר שלא נטהרה במי המבול א״כ עוד טומאתה בה וכשיושבי הארץ ההיא חוטאים יש לתלות החטא בארץ, לכך נאמר דווקא בארצות ז' אומות ותטמא הארץ ואפקוד עונה עליה וגו' כי בזה מיושב מה שיש להקשות הרי הכתוב אומר כמעשה ארץ מצרים וגו' וכמעשה ארץ כנען וגו' הושוו זה לזה וא״כ למה לא תקיא הארץ את יושביה ארץ מצרים כאשר קאה ארץ כנען את הגוי, אלא לפי שארץ מצרים גושמה ביום זעם ואין לתלות עוד פשעם בארץ א״כ למה תקיא כי די בזה אם הגוי החוטא יקבלו עונשם על ארצם, אבל א״י לא גושמה עדיין יש לתלות בארץ, לכך נאמר (דברים כט כא) וראו את מכות הארץ וגו'. כמו שיתבאר במקומו בע״ה לכך נאמר אחר מבול זה, לא אוסיף עוד לקלל את האדמה בעבור האדם. כי מכאן ולהלן אין לתלות פשע האדם בארץ כ״א ביצרו הרע המושך כחו מן הנחש ומן סמאל רוכבו, זה שנתן טעם לדבר כי יצר לב האדם רע מנעוריו שעיקר חטאו יהיה תלוי ביצרו ולא בחומר הארץ.

והמופת על זה, כי בדור המבול כתיב וכל יצר מחשבות לבו רק רע כל היום ר״ל הולך וגרע מיום ליום וחטא זה תלוי ודאי בחומר הארץ לא מצד כח השכלי שבאדם כי בישישים חכמה ואורך ימים תבונה (איוב יב יב) ואיך לא ינחם האדם על רעתו בבואו בשנים אמנם אם החומר לבד סבתו אתי שפיר, כי החומר מצד בהמיותו גם כי יזקין לא תסור ממנו אולתו. אבל אחר המבול שנטהר חומר הארץ מאז אין לתלות החטא כי אם ביצר הרע המתגבר ביותר בימי נערותו אבל כי יזקין יפקח עין שכלו ולא ישוב לכסלה לכך לא נאמר כל היום כי אם מנעוריו לבד אמנם כי יבא לי״ג שנה ובא גם רעהו וחקרו והוא היצ״ט והוא סיבת קיומם.

אל לבו. כנוי להמזלות של הברואים שמהם תוצאות חיי הברואים כמו הלב ולב העולם כנוי לב הקב״ה כ״י במש״כ לעיל בפסוק ויתעצב אל לבו:

לא אסף לקלל עוד וגו׳. המשך הדברים וגם טעם כי יצר וגו׳ הוא הענין שכתבנו לעיל ו׳ י״א דזנות משחית תבואת הארץ ומביא רעב וזה הי׳ לפני המבול והרעב הביא חמס והחמס הביא המבול. ואמר ה׳ כי לא אוסיף לקלל עוד וגו׳ ותיבת עוד נראה מיותר ופירשו חז״ל שלהי סנהדרין על כיב״ז לא תבנה עוד לכמו שהי׳ וע׳ מש״כ בס׳ דברים י״ז י״ז. וכן כאן הפי׳ דאע״ג דודאי המדה כך הוא לדורות לקלל את האדמה בעבור האדם. אבל לא אוסיף לקלל עוד כמו שהי׳ רעב של כלי׳ בכל העולם. כי משפטי ה׳ תכליתן להגיע למוסר וטובת האדם. אבל לא כן הדבר:

כי יצר וגו׳. ויבואו מזה אך לידי גזל וחמס:

ולא אוסיף עוד וגו׳. וזה לא יהי׳ בשום פנים הכאה של כלי׳ כמו שהיה וא״כ א״א לקלל בזה האופן שהי׳ כי אם במקום א׳ שיוכל להביא מזה מוסר למדינה אחרת אבל להיות קללת הארץ באופן שהיה אי אפשר וא״כ יש לראות עצה אחרת שלא יגיעו לזנות בכל הארץ כמו שהי׳. וזהו דבר ה׳ עוד.

וירח ה' את ריח הניחוח. ענין הקרבן הוא ששורף את גוף הבע"ח לעפר והחלקים הרוחניים עולים למעלה ע"י האש המפריד בין הדבקים. ומזה ילמד להכניע כחות חמרו ולבטלם ולשרפם ע"י רשפי אש שלהבת אהבת ה', שמעלה רוחניות נפשו ע"י מחשבתו וכוונתו הטובה לה' וה' מצרף מחשבתו הטובה למעשה, וזה ריח הקרבן ר"ל רוחניות שבו, ופי' וירח ה' שה' מקבל הרוחניות העולה מהקרבן, והוא נחת רוח לפניו כאילו נח עצמו הקריב א"ע לקרבן, וע"ז אמר במדרש הריח ריח של א"א עולה מכבשן האש, הריח ריח של חמו"ע, ר"ל כי רושם של השורש נשאר בענפים שעי"כ היו מבניו צדיקים שמסרו נפשם על קדוש השם, כמו שהשרש הוא נח מסר נפשו במחשבה לעלות על מוקדה לשם ה', ועי"כ ויאמר ה' אל לבו לא אוסיף לקלל עוד את האדמה בעבור האדם, שיש הבדל בין בעבור ובין בגלל, שבגלל מציין הסבה הקודמת ובעבור מציין הסבה המאוחרת, ור"ל שמה שקלל את האדמה לא היה בגלל האדם, היינו לעונש בגלל חטאו, רק בעבור האדם, היינו לתועלת האדם ולטובתו, ששני פעמים קלל ה' את האדמה, הראשון מה שקלל את האדם אחרי אכלו מעץ הדעת שאמר ארורה האדמה בעבורך, שהיה ג"כ לטובתו, שע"י שאכל מעץ הדעת ונתערב החומר עם הנפש וגברו בו התאוות ותכונות הרעות, קלל את האדמה שהיתה מוציאה מזונותיו בלא פסולת ובלא קליפה, ועי"כ מצא מזונותיו בלא טורח ועמל, וע"י המנוחה ורוב שלוה ילך אחרי יצרו הרע, וקללה לטובתו כדי שיעמול על מזונותיו ולא יהיה לבו פנוי לחטוא, אבל עדיין גבר החומר על הנפש, כי האדמה בימי עלומיה היה כחה גדול מאד, והחומריית היה חזק והיה עשוי לאורך ימים, שע"כ היו אז הברואים חזקי הגוף וענקים וגבורי כח, כמו שמוצאים עד היום בעמקי האדמה עצמות הנפילים והענקים ובע"ח משונים בגדלם שנמחו בעת המבול ולא נשארו דוגמתם אחרי כן, וכן יעידו ע"ז הארכת ימיהם, ומה שספרו חז"ל במדרש שהיו עוקרים ארזים ואריות והנמרים היו בעיניהם כנמלים, וע"י תגבורת החומר נחלשה הצורה, וגבר העפר על הרוחני, ולכן עשה זה לטובתו וקלל את האדמה בעת המבול שנשחתה גם הארץ, והחליש את הטבע שמאז נעשה שינוי בהאויר ובמזונות וביסוד העפר עד שמאז לא נולדו ענקים כאלה ונתקצרו הימים, ובזה תגבר הנפש והגוף יכנע לפניה ולא יתגבר על הרוחניות בגבורתו, וזה נודע מענין קרבן נח שהכניע את הגוף ומסר אותו לקרבן במחשבתו שיעלה כליל על מזבח אהבת ה' וריח הרוחניות עלה לרצון עד שידע ה' שמעתה לא יצטרך עוד לקלל את האדמה לטובת האדם הרוחניות שהוא נשמתו. כי כבר הוחלש כח האדמה והחומריות. כי יצר לב האדם רע מנעוריו. שמעתה מה שיצר לב האדם רע לא יהיה בסבת האדמה, רק הסבה לזה הוא מנעוריו מצד נעוריו. ר"ל שאם היה האדם נולד שלם בשכלו תיכף בהולדו כמו שנולד אדם הראשון לא היה בא לידי חטא, כי הנפש לפי תכונתה נבראה לצייר בלבו ציורים טובים, כמו ציורי הענוה והבושת ויראת ה' ואהבתו, ועשות צדקה וחסד ורחמים וכדומה, והיה ראוי שציוריה הטובים יגברו על ציורי הכח המתעורר והמתאוה אשר יעלה על לבו ציורים רעים לכל חטאת, אבל הסבה מה שציורי הלב לרעה גוברים על הציורים הטובים, הוא מפני שהאדם בהולדו עיר פרא יולד, וציורי התאוה באים בו מנעוריו, שמאז יולד יצטיירו בלבו ציורים רעים קנאה וגאוה ונקמה וחמדה וכדומה והם נעשו אזרחיים בנפשו, ועת יגדל ויתחיל השכל להתעורר וכחות הנפשיות יציירו בו ציורים אחרים טובים, כבר ימצאו שנפשו מלאה מציורים הרעים שקדמו ברעיוניו ונעשו בו טבע שני, כמ"ש בדרושי אה"ש דרוש ב', וא"כ נעוריו הוא הסבה מה שיצר לב האדם רע. ר"ל מה שהציורים העולים על הלב הם לרעה ולא לטובה, ולכן לא יוסיף לקלל את האדמה כי כבר נתמעט כחה ועכירותה ע"י קללות הקודמות ולא היא הגורמת יצרו הרע, וכן לא אוסיף להכות כל חי כאלו כחות החיים שבאדם [המקובצים מכחות כל בע"ח שקדמו להם בבריאה כמדרגת הפשוטים אל המורכב מהם] הם גרמו לו מה שכחות נפשו נוטים לרע, כי כבר נכנעו כחות החיים ועלו לרצון על מזבחי:

ד דאין לומר דלא אוסיף חד לקללת האדמה להשחית ג' טפחים של מחרישה וחד להכות כל חי, דהיה לו לכלול בחד לא אוסיף והוה ליה למימר לא אוסיף עוד לקלל את האדמה ולהכות את כל חי, אלא כפל לא אוסיף לשבועה כן נראה לי, ודלא כהרא"ם שפירש לא אוסיף לקלל משמע להשחית ג' טפחים של מחרישה, וגם משמע להכות כל חי, אלא כופלו לשבועה:

ה כתב הרא"ם ואם תאמר ולמה לא הביא לראיה על כפל לשבועה מקרא (לקמן ט' י"א) דוהקמותי את בריתי, דהכא משמע דכבר כרת ברית ורוצה לקיימו, אבל הוכרחו להביא מדברי קבלה דאשר נשבעתי וכו' וצריך עיון, ושמא יש לומר דמלשון הברית לא משתמע שהוא לשון שבועה אלא הבטחה בעלמא, משום הכי הוכרחו להביא ראיה מקרא דאשר נשבעתי, וק"ל נ"ל: