בראשית ח, כב

עוד כל ימי הארץ וגו' לא ישבתו. שש עתים הללו שני חדשים לכל אחד ואחד, כמו ששנינו חצי תשרי ומרחשון וחצי כסלו זרע, חצי כסלו וטבת וחצי שבט קור וכו':

קור. קשה מחורף:

חורף. עת זרע שעורים וקטניות החריפין להתבשל מהר הוא חצי שבט ואדר וחצי ניסן:

קציר. חצי ניסן ואייר וחצי סיון:

קיץ. חצי סיון תמוז וחצי אב, הוא זמן לקיטת תאנים וזמן שמיבשים אותן בשדות, ושמו קיץ כמו (שמואל ב טז ב) והלחם והקיץ לאכול הנערים:

חום. הוא סוף ימות החמה חצי אב ואלול וחצי תשרי, שהעולם חם ביותר, כמו ששנינו במסכת יומא (כט א) שלהי קייטא קשי מקייטא:

ויום ולילה לא ישבתו. מכלל ששבתו כל ימות המבול, שלא שמשו המזלות ולא נכר בין יום ובין לילה:

לא ישבתו. לא יפסקו כל אלה מלהתנהג כסדרן:

עוֹד כָּל יוֹמֵי אַרְעָא זְרוֹעָא וַחֲצָדָא וְקוֹרָא וְחוֹמָא וְקַיְטָא וְסִתְוָא וִימָם וְלֵילְיָא לָא יִבְטְּלוּן

עוֹד כָּל יוֹמֵי אַרְעָא דְרוֹעָא בִּתְקוּפַת תִּשְׁרֵי וַחֲצָדָא בִּתְקוּפַת נִיסָן וְקוֹרָא בִּתְקוּפַת טֵבַת וְחוֹמָא בִּתְקוּפַת תַּמוּז וְקַיְטָא וְסִתְוָא וִימָמֵי וְלֵילֵי לָא יִתְבַּטְלוּן

עוֹד כָּל יוֹמֵי אַרְעָא מִן כְּדוֹן זַרְעִין וְחַצְדִין וְצִינְתָא וְשׁוֹרְבָא וִימָם וְלֵילָא לָא פַּסְקִין:

עוד כל ימי הארץ וגו'. לאות כי יש לה קץ קצוב ומה נכבד דרש סביב שמנה עשרה אלף. רק לא ידענו אחד מני אלף:

זרע וקציר. חלק השנה לשנים ואחר כן לארבע'.קור. כנגד החום. וקיץ. כנגד החורף והם כנגד ארבע תקופות בשנה וכלם יום ולילה יחלקו כי מה שחסר מזה נוסף בזה ואחר כן ישוב העודף ויחסר ויוסיף על החסר עד היותם בשוה:

עוד כל ימי הארץ זרע וקציר וקור וחום וקיץ וחורף ויום ולילה לא ישבותו. לא ישבותו מלהתמיד על אותו האופן בלתי טבעי שהגבלתי להם אחר המבול. וזה שילך השמש על גלגל נוטה מקו משוה היום ובנטיתו תהיה סבת השתנות כל אלה הזמנים כי קודם המבול היה מהלך השמש תמיד בקו משוה היום ובזה היה אז תמיד עת האביב ובו היה תקון כללי ליסודות ולצמחים ולבעלי חיים ולאורך ימיהם. ואמר שיהיה זה כל ימי הארץ עד אשר יתקן האל יתברך את הקלקול שנעשה בה במבול כאמרו הארץ החדשה אשר אני עושה כי אז ישיב מהלך השמש אל קו משוה היום כמאז ויהיה תקון כללי ליסודות ולצמחים ולבעלי חיים ולאורך ימיהם כמו שהיה קודם המבול כאמרו כי הנער בן מאה שנה ימות והחוטא בן מאה שנה יקולל וזה רצה באמרו מוצאי בקר וערב תרנין:

עוד כל ימי הארץ. אקרא דלעיל קאי דלא אוסיף להכות את כל חי וגו' עד הנה דרכי להאריך עד שבעתים או עד שבעים ושבעה כדאשכח גבי קין כי עוד כל ימי הארץ וגו':

וקציר ב' במסורה הכא ואידך בפרשת ויגש ועיין שם:

עוד כל ימי הארץ. לשון זה יורה שיש לעולם תכלית זמן קצוב. ואע"פ שהוא חסר וא"ו, עד כתיב, ויכלול ההפך, הקריאה עקר. זרע וקציר, אלו נולדים ואלו מתים, וע"י מה ע"י קור וחום. וטעם הכתוב יבאר ששה ענינים שהם סדרי עולם, שאינן שובתין ביום ובלילה.

עד כל ימי הארץ ברית אינה כרותה אלא עד שמים כעשן נמלחו והארץ כבגד תבלה.

זרע וקציר וקר וחם פרש״י חצי כסלו טבת וחצי שבט חורף וכו׳ בב״מ. חז״ק דאמרינן בב״מ פרק המקבל חצי תשרי מרחשון וחצי כסלו זרע, חצי כסלו טבת וחצי שבט חורף, חצי שבט אדר וחצי ניסן קור חצי ניסן אייר וחצי סיון קציר חצי סיון תמוז וחצי אב קיץ חצי אב אלול וחצי תשרי חום.

[לא ישבתו לא יפסיקו].

עוד כל ימי הארץ זרע וקציר הוצרך לומר כך בעבור שבשנת המבול נתבטלו זרע וקציר וכל שאר הדברים הטבעיים. ויתכן לפרש שכיון עוד לפי שאחר שגלה להם הקב"ה שלא יוסיף להביא מבול לא ייראו מה' כל הארץ ויחטאו לפניו לז"א עדיין יש לי דברים במה שאפרע מכם עוד כל ימי הארץ זרע וקציר שאם תהיו רעים וחטאים ועצר את השמים ולא יתן מטר בעתו יורה ומלקוש לזרוע ולקצור ויבוא קור גדול לצער אתכם בו ולהשחית שרשי התבואה מתחת לארץ ופרי העץ וחום גדול לעשות שדפון בתבואה אחר שהצמיחה וגם להביא קדחות עפושיות וכל שאר מיני קדחות וחלאים רעים ונאמנים בחום שורף וקיץ וחורף חזקים ויהיה קיץ בזמן החורף ויבוא החורף בזמן הקיץ כי הפרקים הפך טבעם סבה לחלאים רעים כמו שכתבו חכמי הרפואה. וגם יום ולילה ימים רעים ולילות מזיקין לא ישבותו כי לא ינוח שבט הרשע עליהם והרבה שלוחים למקום להועיל ולהזיק לכן אחרי ה' אלהיכ' תלכו. עוד יש ספקות בזאת הפרשה: הספק הא' מה צורך שיאמר הקב"ה לנח כשיצא מן התיבה לא אוסיף לקלל עוד את האדמה לא אוסיף להכות את כל חי: הספק הב' למה אמר לנח כשיצא מן התיבה ואך את דמכם לנפשותיכם אדרוש ולא אמר לו זה קודם שיכנס לתיבה שזאת המצוה שלא יהרגו אלו לאלו כוללת לכל הזמנים: הספק הג' מה צורך לומר לו ולבניו ומוראכם וחתכם יהיה על כל חית הארץ וגומר אחר שאמר לאדם הראשון ורדו בדגת הים ובעוף השמים ובכל חיה. ועוד למה לא אמר לנח כן קודם שיבוא אל התיבה ואמר לו כשיצא מן התיבה שיותר ראוי שיאמר לו כן קודם שיכנס לתיבה לפי שנח הכניס עמו לתיבה כל חיות רעות שבעולם וכדי שלא יזיקו לו היה ראוי שיאמר אז ומוראכם וחתכם וגו' יותר משיאמר לו כן אחר שיצאו מן התיבה. והיתר הספק השני הוא שלפי שאמר השם יתברך לנח ובניו שיהיו כל בעלי חיים טרף לשיניהם בשאמר כל רמש אשר הוא חי לכם יהיה לאכלה מה שלא הרשה לאדם הוצרך להטביעם במורא האדם עליהם כי כשירדפו בני האדם אחריהם להרגם יהרגו הם לאדם לזה הוצרך לומר ומוראכם וחתכם יהיה על כל חית הארץ. ודעתי בהיתר כל אלו הספקות בשנעשה ספק אחר והוא שהקב"ה אמר לנח צא מן התיבה אתה ואשתך ובניך ונשי בניך אתך. והכוונה שיפרו וירבו ולזה אמר אתה ואשתך ואמר גם כן ובניך ונשי בניך ולא אמר אתה ובניך ואשתך ונשי בניך כמו שאמר כשנכנסו לתיבה שאמר שם ובאת אל התיבה אתה ובניך ואשתך ונשי בניך וכן אמרו חז"ל האנשים לבד והנשים לבד מכאן שנאסרו בתשמיש המטה וזה היה כשבאו אל התיבה אבל כשיצאו התיר להם הקב"ה תשמיש המטה שרצון הקב"ה שיפרו וירבו וכן אמרו ז"ל כאן התיר להם הקב"ה תשמיש המטה ונח לא עשה כן אלא יצא עם בניו ולא עם אשתו וכן בניו לא יצאו עם נשותיהם אלא עם אביהם שנאמר ויצא נח ובניו ואשתו ונשי בניו אתו. ויש להקשות למה לא עשה כן. והתשובה לשלשה סבות האחד לפי שאחר כך יבוא עוד מבול ויטבע כל זרעו בו לכן רצה נח ובניו להתבטל מפריה ורביה. הסבה השנית לפי שחיות רעות יטרפו לזרעו והטעם שהקב"ה אמר לאדם הראשון שיהיו שולטים הוא וזרעו בכל הבהמות כמו שאמר וירדו בדגת הים ובעוף השמים ובבהמה וגו' וזה היה כל זמן שלא יחטאו אבל אחר שחטאו ובא המבול נתבטל מבני אדם זה השלטנות ואין חיה רעה טורפת לאדם עד שנדמה לו כבהמה והחוטא נמשל כבהמות נדמו ואין ערוד ממית אלא החטא ממית ולזה רצה נח ובניו להתבטל מפריה ורביה שחשב שחיות רעות יהיו טורפים לזרעו. הסבה הג' שרצו נח ובניו להתבטל מפריה ורביה הוא לפי שזרעו יהרגו אלו לאלו כמו שעשה קין להבל. ולכן הוצרך הקב"ה לומר לו שלשה דברים לפי שרצה שיהיו פרים ורבים כי לא תוהו בראה לשבת יצרה. לסבה הא' שרצו לבטל פריה ורביה ליראה ממבול אחר אמר לנח לא אוסיף לקלל את האדמה ולא אוסיף להכות את כל חי. לסבה השנית שרצו להתבטל מפריה ורביה ליראת חיות רעות אמר לנח ובניו ומוראכם וחתכם יהיה על כל חית הארץ וגו' שתהיו שולטים עליהם לצוד אותם ולהשתעבד בהם ולעשות בהם מלאכתכם. ולא עוד אלא שיהיה לכם כל כך ממשלה עליהם עד שאתם הורגים בהם ואוכלים מהם ולא יהרגו לכם וזהו שאמר כל רמש אשר הוא חי לכם יהיה לאכלה כירק עשב נתתי לכם את כל ולכן סמך לזה ויברך אלהים את נח ואת בניו ויאמר להם פרו ורבו ומלאו את הארץ כלו' ולא תניחו בעבור פחד ב"ח לפרות ולרבות. לסבה הג' שיהרגו האנשים אלו לאלו ולכן רצה נח להתבטל מפריה ורביה אמר ואך את דמכם לנפשותיכם אדרוש וכפל מאד בזאת השלישית ואמר הרבה דברים אחד אמר ואך את דמכם לנפשותיכם אדרוש. ב' מיד כל חיה אדרשנו. ג' ומיד האדם מיד איש אחיו אדרוש את נפש האדם. ד' שופך דם האדם באדם דמו ישפך. ויש להקשות למה כפל כל כך ועוד מה זה שאמר מיד כל חיה אדרשנו שנראה שהכוונה שאם חיה יטרוף לאדם שהקב"ה יהרוג אותו ויש להקשות הנה אין שכל לבהמה ולחיה שהתורה לא ניתנה לבהמות אלא לאנשים שהם בעלי שכל ואין לבהמות וחיות שכר ועונש. והרמב"ן כתב מיד כל חיה אדרשנו. תמה אני אם הדרישה כמשמעה מיד החיה כמו מיד האדם להיות עונש בדבר אין בחיה דעת שתענש או שתקבל שכר ואולי יהיה כן בענין דם האדם לבדו שכל החיה שתטרוף אותו תטרף כי גזירת מלך הוא וזהו טעם סקול יסקל השור ולא יאכל את בשרו ואיננו להעניש את בעליו בממון כי אפילו שור המדבר חייב מיתה וכו'. ויתכן שיהיה טעם מיד כל חיה שתהיה הנקמה בשופך הדם מיד כל חיה יאמר אך את דמכם אדרוש ואנקום אותו ביד כל חיה כי אשלח ברוצח כל חית הארץ ע"כ. והנכון בעיני שהכוונה באלו הפסוקים שהנהרג נהרג באחד מארבעה פנים. האחת שהוא הורג את עצמו. השנית על ידי חיה כגון ששסה בו את הכלב וכיוצא בו. השלישית שהרגו על ידי שליח. הרביעית שראובן עצמו הרג לשמעון ולכן חזר על ארבעתן. כנגד הראשונה אמר ואך את דמכם לנפשותיכם אדרוש. פירוש אם אתם הורגים לעצמכם אדרוש וכן אמרו ז"ל את דמכם לנפשותיכ' אדרוש להביא החונק את עצמו יכול אפילו כשאול תלמוד לומר אך. כנגד השנית אמר מיד כל חיה אדרשנו פירוש אם הרגו בששסה בו את כלבו גם כן אדרשנו. כנגד השלישית אמר ומיד האדם מיד איש אחיו פירוש שהרגו על יד שליח אדרוש את נפש האדם. כנגד הרביעית אמר שופך דם האדם באדם דמו ישפך פירוש שהרגו הוא עצמו בידיו על ידי חרב וכיוצא בו אדרוש את נפש האדם ובזה הותרו כל הספקות. אבל המתרגם פירש זה הפסוק באופן אחר שתרגם דישוד דמא דאנשא בסהדין על מימר דייניא דמיה יתשד פירש באדם בעדים ופירש עוד באדם על ידי בית דין. ונראה שדעתו שבא הכתוב הזה לתת סיוע לרוצח שלא יהרגו אותו הסנהדרין באמתלאות אלא בעדים גמורים וכן בבית דין של כ"ג שהם חכמים גדולים וראיה לזה הפירוש שהוא אמיתי בפסוק הזה לפי שנתן טעם לשדם הרוצח ישפך בעבור שהרג לצלם אלהים וזה אינו טעם כלל שגם הרוצח צלם אלהים ואינו בהמה בשלמא אם לא היה הרוצח צלם אלהים ניחא שנתן טעם למה תהרגו לרוצח לפי שזה שאינו צלם אלהים הרג לצלם אלהים אבל אינו כן שגם הרוצח צלם אלהים וראוי לעיין עליו שלא ימות אלא על פי עדים כשרים והנהרג כבר נהרג ולא נשיב נפשו לגופו בעבור שנהרוג לרוצח וראוי להשתדל מאוד על החי ולעיין עליו שלא ימות אלא כשהוא אמת הגמור שהרגו במזיד וכן ראינו שהתורה עוזרת מאד לרוצח שצריך התראה ושיקבל עליו התראה וכן כיוצא בזה דברים רבים לסיוע הרוצח לזה נאמר שכוונת הפסוק לסייע לרוצח שלא נהרוג אותו אלא בעדים גמורים וכן בבית דין ע"י חקירות ודרישות וזה נראה דעת אונקלוס ואם לא נתכוון לזה הפירוש פירוש חשוב הוא בפסוק עצמו. ולפי שהסבה העקרית לשימנעו נח ובניו מפריה ורביה הוא המבול לכן האריך מאד בבטחון שלא יביא מבול עוד והקים ברית עליו ונתן להם אות הקשת. ואם תאמר הכתוב אמר ויאמר ה' אל לבו לא אוסיף לקלל עוד את האדמה וגו' ומשמע מלשון אל לבו שלא גלה לנביא וכן פירש הרמב"ן שכתב לא גלה הדבר לנביא בזמן ההוא רק ביום צוותו את משה בכתיבת התורה גילה אליו. תשובה נוכל לפרש פי' אחר בויאמר ה' אל לבו והוא שהדברים שהאדם אומר או עושה בלי עיון כשאחר כך מעיין בהם לפעמי' מתחרט מהם אבל כשאחר העיון אמר או עשה אינו מתחרט שכבר עיין כל הצורך בו וזהו שאמר אל לבו ואע"פ שאינו נופל זה בש"י דברה תורה כלשון בני אדם ורצה להורות לנו שמה שאמר לא אוסיף ולא אוסיף יהיה ודאי ולא יבטל זה הקב"ה לשום סבה מן הסבות קלות וחמורות וא"כ לפי זה הפירוש נוכל לומר שהקב"ה אמר לנח לא אוסיף ולא אוסיף ואם תמצא לומר שלא אמר הקב"ה זה לנח. מה שאמר ומוראכם וחתכם וגו' ואך את דמכם וגו' ודאי אמרו הקב"ה לנח והפירוש שפירשתי בהם יהיה נכון או הכוונה שמה שאמר לנח הוא לא אוסיף לקלל ומה שהסתיר ממנו הוא שלא עשה כן לסבת ריח ניחוח שהסבה לא גילה וזהו אל לבו. ואמר עוד שבודאי הקב"ה אמר לנח לא אוסיף לקלל עוד את האדמה בעבור האדם שהרי הכתוב אומר כן בפירוש שנאמר ואני הנני מקים את בריתי אתכם ואת כל נפש החיה ולא יכרת כל בשר עוד ממי המבול ויאמר אלהים זאת אות הברית אשר אני נותן ביני וביניכם את קשתי נתתי בענן והיתה לאות ברית ביני ובין הארץ וזכרתי את בריתי ולא יהיה עוד מבול לשחת כל בשר וזהו עצמו מה שאמר אל לבו לא אוסיף לקלל עוד את האדמה בעבור האדם. ואני תמה מאד על הרמב"ן וכי לא ראה אלו הפסוקים שהם בפרשה עצמה. ונראה שכוונתו שמה שגלה לנח הוא שלא יביא עוד מבול אבל עדיין יביא מין אחר מהשחתה לשחת כל בשר והוא שימטיר על כל העולם גפרית ומלח שריפה כל ארצה או דבר או חרב שיהרגו אלו לאלו ולא יהיה שריד וזה אינו נכון כי מה יועיל לנח שלא ישחית העולם במבול ויהיה נשפט אתם בדבר ובדם עד בלתי השאיר לו כל. ומה שאמר לו הקב"ה כן בצאתו מן התיבה הוא לנחמו מאבלו באבדן מולדתו ועולם חרב והיו בניו שוממין ומה נחמה היא זו שימותו כל בניו וכל בנותיו במיתה משונה וישכל מכולם יום אחד ועוד שאמר ולא אוסיף עוד להכות את כל חי שמורה שלא יכם עוד שום הכאה שיהיה כוללת לכל העולם. ועוד שהטעם שנתן הקב"ה באמרו לא אוסיף לקלל את האדמה בעבור האדם הוא כולל לכל מיני משחית ולכל מיני פורענות והוא כי יצר לב האדם רע מנעוריו אמר שאין ראוי להשחית כל העולם אחר שיש להם יצר הרע משננער מבטן אמו שמיד מבקש לינק וענייני יצר הרע ולא בא יצר הטוב עד שלש עשרה שנה ואם כן העונות שהאדם עושה הם כטבעיים לו וזהו התנצלות דוד עליו השלום שאמר הן בעון חוללתי ובחטא יחמתני אמי. ואחר שהסבה כוללת המסובב כולל אם כן מה שאמר ה' אל לבו אמר לנח ובניו וכן כתב רבי אברהם ן' עזרא שכתב אל לבו עם לבו ואחר כך גלה לסודו לנח כי נביא היה עד כאן. ובזה יובן פסוק ואתם פרו ורבו שכתב רש"י שהוא מצוה וכן כתב הרמב"ן ואין לשון ואתם עולה יפה לפי זה הפירוש. ונראה שהכוונה לפי שנח ובניו היו שוממין אחר המבול בראותם עולם מלא ועתה נחרב כולו ויקוצו בחייהם בראותם אבדן מולדתם ולא יולידו עוד תולדות כי מה בצע כי ירבה זרעם ותהי אחריתם להכרית בבוא מבול עוד לכן דבר ה' על לבו לנחמו ובירך אותו והשליטו על כל חי ויהיו אוכל למו ולזה אמר הנה ברכתי אתכם והפריתי אתכם והרביתי אתכם ונתתי לכם מנות ומגדנות מכל רמש אשר חי ולא תיראו מהם ומוראכם וחתכם יהיה על כל חית הארץ ועופות ודגים בידכם נתנו ומעתה אחר שעשיתי את שלי גם אתם עשו שלכם ולא תקוצו ביישובו של עולם אבל התחזקו לפרות ולרבות כאשר צויתי לאביכם והשתדלו בריבוי תולדות וזהו לשון ואתם לומר כמו שאני עשיתי שלי גם אתם עשו שלכם פרו ורבו כמו שצויתי לאדם הראשון ולפי שזה הפסוק רומז למצות פריה ורביה אע"פ שאין עיקרו למצוה אמרו ז"ל בפרק ארבע מיתות שבא למצות פריה ורביה:

עוד כל ימי הארץ וגו׳. דזנות בא מבטלה הבא משפע ברכה ורוב בריאת הגוף אבל מעתה יהי כל ימי הארץ זרע וקציר וגו׳ וכ״ז מביא לידי עבודה ולידי חולאים ע״י שינוי אוירים. ובזה יגיע אשר.

יום ולילה לא ישבותו. וממילא לא יחטא כל האדם:

עוד כל ימי הארץ. הנה התברר לחוקרי הטבע שכדור הארץ שינה מקומו בזמן מן הזמנים, באשר החופרים במעמקי האדמה בארצות הקרות מצאו עמוק עמוק באדמה עצמות פילים וקופים ויתר ברואים שלא יחיו רק באזור החם, וע"כ שהיה עת שעמד האקלים ההוא קרוב לקו המשוה, וזה עדות שבימי המבול התמוטט כדור הארץ מדרום לצפון והמדינה שעמדה עד העת ההיא תחת קו המשוה באה רחוקה מן המשוה לצפון ונעשה שם אזור הקר, והשנהבים והקופים שחיו באקלים ההוא מצאו שם קבר. וזה אחד מן ההשחתות שהיה לארץ, שהארץ החמה שגרו עליה כל בני האדם אשר השחיתו את דרכם נעתקה מנגד השמש, ותחת מגד תבואות שמש נהיה שם קרח וקפאון ושממות עולם. זאת שנית בארו חכמינו כי קודם המבול לא נטה השמש במעגלו השנתיי כ"ג מעלות מן המשוה לצפון ולדרום כמו שהוא עתה, רק מסלול השנתיי היה אז ג"כ על קו המשוה או סמוך לו, וע"כ חיו בני אדם חיים ארוכים, כי לא ידעו מנגעי התקופות ושנוי העתים שזה סבה לשנוי האויר ונגעי בני אדם ומחלותם, והעתק הזה שנעשה בכדור הארץ במצבו נגד השמש שנה את האויר והפירות והחליש תוקף האדמה וכחה בהשקף על חיי האדם ובע"ח אשר עליה, וכמ"ש במד' שקודם המבול לא היה חלי בעולם, וספרו מגבורות בני אדם וכחם, וששלחו כצאן עויליהם וילדיהם ירקדון כבני צאן בהולדם, ושהגשם לא ירד רק א' למ' שנה, והיו זורעים בעת ההיא והי' די למ' שנה, וכ"ז נשתנה אחר המבול לרוע, וכ"ז נולד משנוי מצב הארץ נגד השמש. וזה הודיע ה' לנח השינויים שיהיו מעתה, ואמר עוד כל ימי הארץ זרע וקציר, שכבר התבאר אצלי שיש הבדל בין ימים סתם שהם מכ"ד שעות ובין ימי הארץ שהם שנים. שכל שנה הוא יום אחד מימי הארץ, כי סיבוב השמש בכל יום ממזרח למערב בכ"ד שעות הוא יום סתמי, וסבוב השמש בכל שנה ממערב למזרח הוא יום מימי הארץ [כמ"ש בחבורי התורה והמצוה (בהר סב) שלכן נקרא שנת השמטה שבת שהוא יום השביעי שבת לה' בימי הארץ], ולכן יאמר לפעמים שם ימים על השנה כמו ימים תהיה גאולתו, ועתה יש בכל יום מימי הארץ זרע וקציר, ר"ל שבכל שנה זורעים וקוצרים. וקודם המבול לא היה זרע וקציר בכל שנה רק אחד לארבעים שנה, ועתה בכל ימי הארץ היינו בכל שנה ושנה יהיה זרע וקציר. עוד שנוי ב', שעד עתה לא הי' שנוי התקופות כי השמש הלך תמיד על קו המשוה ולא היה לא קור וחום ולא קיץ וחורף, שעתה שנטה השמש במסלולו במהלכו השנתיי ללכת על עגולת המזלות נוטה מן המשוה כ"ג מעלות וחצי, יהיה קור וחום, קיץ וחורף, ושנוי האויר והמזג בעת התקופות יחליש את הגופים ויכניעם בל יוסיפו להשחית כמו קודם המבול, וע"ז אמר במדרש שמ"ש קור וחום הוא מיני חלאים שפי' שממנו יצמחו החלאים וחלישת הגוף. עוד שנוי ג' שיום ולילה לא ישבתו. שהארץ לא תתן פירותיה בנקל כמו קודם המבול, ויהיו בני האדם מוכרחים לעבוד את האדמה תמיד להוציא לחמם לא ישבתו ממלאכה, ועי"כ לא יתגברו עליהם ציורי התאוות אשר הם זונים אחריהם, ומזה אמרו חז"ל דב"נ אסור לו לשבות, כי רק לבני ישראל התיר וצוה לשבות בשבת אבל ב"נ נשאר באיסורו כמקדם:

ו צריך לומר חורף, (הרא"ם):

ז הכי גרסינן חצי סיון תמוז וחצי אב, והוא כו', כך צריך להיות:

ח ולפי שכל הקיץ הבריות עדיין קרים הם מחמת קור החורף אלא שבסוף הקיץ נתחממו, ונמצא שסוף הקיץ קשה מעיקרו של קיץ וכן הקור קשה מחורף גם כן על זה הדרך, דהא בפרק המקבל (ב"מ ק"ו: ברש"י ד"ה קציר) משמע שהחורף הוא חזקו וחרפו של סתיו וימי צינה, ואיך כתב הכא שקור קשה מחורף, אלא שמפרש גם כן על זה הדרך, וכן משמע מדברי הרא"ם:

ט ואף דקאי על כל הו' עתים, משום דמלתא דפשיטא הוא דכל אותן שש עתים תלויין בארץ דגם הקור והחום סיבת מציאותם מתהפכות מהנצוץ ההוא בזמן הקיץ יותר מבחורף, ובהיות הארץ מכוסה במים אין שם הפוך הנצוץ, והרי המים היו על כל פני הארץ, אלא נקט אפילו יום ולילה שאינן תלויין בארץ, (וראיה מיום א' וב' מו' ימי בראשית ששמשו המאורות הראשונים אף שהיה הארץ מכוסה במים), לא הוי לפי שלא שמשו וכו':

י כתב הרא"ם ואם כן איך יוכל לראות באחד בתשרי אם חרבו המים שהוא תוך י"ב חודש, ועוד מהיכן ידע מספר ימים שאמר ויהי מקץ מ' יום וגו', ועוד וישלח את היונה וגו' איך פרחה בלתי אור ואיך ראתה אם יש מקום לנוח, ומה תועלת התיבה בחלון אם לא היה אור וכו', והניח הדבר בקושיא, ולי נראה דמה שכתוב שלא שמשו המזלות היינו שלא היתה תנועת הגלגלים, אלא במקום שהיה השמש עומד שם היה אור כל י"ב חדש, ולא היו יום ולילה כשאר ימים שהוא י"ב שעות יום וי"ב שעות לילה, אלא חצי הכדור היה אור וחצי כדור היה חושך כל י"ב חדש, כמו שהיה בתחילת הבריאה קודם שנתלו המאורות בגלגלים, ונח כשנכנס בתיבה מפני מי המבול היה השמש על הארץ כדכתיב (לעיל ז' י"ג) בעצם היום הזה וגו', וכן דייק לישנא שאמרו שלא שמשו המזלות ולא אמרו שלא האירו המאורות, אלא ודאי המאורות האירו, אך יום ולילה לא היו כשאר ימים, וזה שנקט רש"י ולא ניכר בין יום ובין לילה כלומר במקום אחד היה כולו יום ובמקום אחד היה כולו חשך, ומפני שהשמש היה על הארץ חרבו פני האדמה מחום השמש, אף שהיה בתוך י"ב חדש, ובזה יתורצו כל קושיות הרא"ם, אך מה שהקשה מאין ידע מספר הימים וכו', אפשר שהיה משער הימים על ידי שיעור הזמן, כמו שכתב בעל העקידה בפרשת בראשית, או על ידי כלי שיעור שקורין בלשון אשכנז (זינין זייגר), שהיה לו כיון שהחמה היתה זורחת בחלון התיבה, כי לא לחנם עשאו כי לא היה נח יושב בחושך למ"ד דצהר היינו חלון, או על ידי בעלי החיים כמו דאמרינן (ברכות ג'.) משמורה ראשונה חמור נוער וכו', או על ידי עורבים ותרנגולים כמו דאמרינן (ברכות ס':) הנותן לשכוי בינה להבחין בין יום ובין לילה, או על ידי סגולת אבן טוב, (כן משמע בבראשית רבה ע"ש ג"א), או דבר אחר וכמו שאמר גבי משה רבינו עליו השלום מנין היה יודע אימת יום ואימת לילה וכו', ודוק, וה' יראני נפלאות מתורתו:

כ שלא תפרש ישבותו לשון שביתה ומנוחה, משום דלא שייך לשון מנוחה אלא על הפועל שעושה דבר, בו שייך לשון מנוחה ששבת ממלאכה זו, אבל הפעולה עצמה כגון הכא על עתים אין שייך לומר שבתו, אלא פירושו לשון הפסקה: