בראשית מג, ח

ונחיה. נצנצה בו רוח הקדש, על ידי הליכה זו תחי רוחך שנאמר (מה כז) ותחי רוח יעקב אביהם:

ולא נמות. ברעב בנימין ספק יתפש ספק לא יתפש, ואנו כלנו מתים ברעב אם לא נלך, מוטב שתניח את הספק ותתפוש את הודאי:

וַאֲמַר יְהוּדָה לְיִשְׂרָאֵל אֲבוּהִי שְׁלַח עוּלֵימָא עִמִּי וְנֵקוּם וְנֵזֵיל וְנֵיחֵי וְלָא נְמוּת אַף אֲנַחְנָא אַף אַתְּ אַף טַפְלָנָא

וַאֲמַר יְהוּדָה לְיִשְרָאֵל אָבוֹי שָׁדַר טַלְיָא עִמִי וְנֵיקוֹם וְנֵיזֵיל וְנֵיחֵי וְלָא נְמוּת אוּף אֲנַן אוּף אַנְתְּ אוּף טַפְלָנָא

גם אנחנו. דרך לשון הקדש להוסיף גם ראשון. כמו משל בנו גם אתה:

ונחיה. במזון:

ולא נמות. על יד האיש אדוני הארץ שאמר לנו ויאמנו דבריכם ולא תמותו:

ונחיה ולא נמות. פירוש נחיה חיים בלא צער, ואמרו ולא נמות פרוש, ולפחות לא נמות הגם שיחיו חיי צער.

או ירצה באמרו ולא נמות לדיק בא, אבל אם לא ילכו לא תאמר שיחסר להם חיות המספיק לבד, אלא אפלו חיי צער לא יחיו, אלא הם מעותדים למות.

או ירצה, שאם לא ילכו, עתידים למות בעולם העליון, כי יאמר ה׳ להם: למה לא טרחו לחיי נפשם?

גם אנחנו. אמרו גם פרוש, מלבד בנימין שאתה ירא עליו בהליכה זו יחיה וגם המה, וזולת זה הנה הוא והם מתים ודאי, ואינו מן הראוי שימותו כולם וגם בנימין משום ספק בנימין. לו יהי שספק סכנת בנימין מוכרע כאמור בטענת יעקב כמו שפרשתי בפסוק (בראשית מב:לח) ״כי אחיו מת״.

ואמרו גם אתה אחרו הזכרת חיות אביהם לחיותם, אפשר שנתכונו לדבר כפי הדין (יורה דעה רנ״א) שחיי אדם קודמין אפלו לחיי אביו. או אפשר שנתכונו לדבר בדרך לא זו אף זו, והוא העליון. או יאמר על זה הדרך: לא הם לבד בהליכתם יחיו, אלא גם אתה צריך לדבר, כי אין לחם בכל הארץ זולת במצרים והוא מסכן אם לא ילכו.

ואמרו גם טפינו באחרונה, כי בניו של אדם חביבין עליו מגופו. וצא ולמד מדוד שאמר על אבשלום, הגם שהיה רודף אביו (שמואל ב י״ט:א׳): ״מי יתן מותי״ וגו׳.

ונחיה ולא נמות. בכל מקום שנאמר כפל כזה נדרש על העולם הבא, כמו שפירש״י פר' וזאת הברכה (דברים לג ו) יחי ראובן בעולם הזה ואל ימות לעולם הבא, וכמבואר למעלה פרשת נח (ו טו) על פסוק לא אמות כי אחיה, על כן צריך כפל זה ביאור גם כאן. והקרוב אלי לומר בזה כי אמר זה כלפי יעקב אביו וכלפי עצמו, לפי שיעקב נתבשר שאם לא ימות אחד מבניו בחייו לא יראה פני גיהנם (עיין תנחומא ויגש ט) וע״י שליחות בנימין נתגלה שיוסף חי ואז יחיה יעקב בעה״ז, כמ״ש (מה כז) ותחי רוח יעקב אביהם, ולא ימות גם לעה״ב כמ״ש (מו ל) אמותה הפעם, פעם אחת ולא שתים, ורוח ה' דבר ביהודה מה שאמר ונחיה בעה״ז ולא נמות לעה״ב גם אתה, מן הטעם שנתבאר, אמנם גם אנחנו היתה הכוונה על עצמו כי הוא קיבל עליו אם לא הביאותיו אליך וחטאתי לאבי כל הימים דהיינו לעה״ב, על כן אמר שיהיה בטוח שיביאנו, וזה שאמר שלחה הנער אתי ונקומה ונלכה ונחיה בעה״ז בזלעפות רעב כי לא יזיק לנו שנת הרעב, ולא נמות לעה״ב מצד הנדוי שקבל עליו כי אמר בטוח אני שאביאנו אליך, ומ״ש אנחנו וכלל כל האחים עמו לפי שאם היה יוסף מת והיה יעקב רואה פני גהינם אז כל האחים שהביאו את יעקב לידי מידה זו לא היו בטוחים להנצל מראיית פני הגיהנם, כי הגורם המכשול דין הוא שיכשל בו גם הוא.

ומ״ש גם טפינו, לפי שנאמר (משלי יא כו) מונע בר יקבוהו לאום. ודרשו רז״ל (סנהדרין צא:) אפילו עוברין שבמעי אמם מקללין אותו כי אין לאום אלא עוברים שנאמר (בראשית כה כג) ולאום מלאום יאמץ, אע״פ שדרשו (שם צא:) מונע בר על המונע הלכה מפי תלמיד מ״מ אין המקרא יוצא מידי פשוטו ומדבר בבר ממש כי המונע התבואה אז הנשים רעבות וזה מזיק גם לעוברים שבמעיהם, וכל שכן לטפם כי יאמרו לאמותם איה דגן ותירוש. על כן אמר יהודה גם טפינו יחיו בעה״ז, ולא ימותו לעה״ב, כ״א על ידך ימנע מהם בר אזי יקללוך ויהיו בני מות לעה״ב כדין המקלל אביו, כי בני בנים הרי כבנים (יבמות סב:) ואע״פ שקטנעם המה ואינן בני עונשים מ״מ צריך העון מירוק קצת להסיר פגם הנפש וחלודה. ובדרך פשוטו אמר גם אנחנו כי חיי האדם קודמים לחיי אביו וחיי אביו קודמים לחיי הטף, על כן סדר על זה האופן גם אנחנו גם אתה גם טפינו.

אל ישראל אביו. פי׳ המקרא כאן אל ישראל. שאמר לו בלב נכון שאין לו פחד מכל אופני פחדים באשר הוא בוטח בשם ישראל כי שרית עם אלהים ועם אנשים:

גם אנחנו וגו׳. אתה ירא מבנימין לבדו. אבל אם לא נלך הלא כולנו בסכנה גם הוא גם אנחנו:

ונקומה ונלכה ונחיה ולא נמות, הלא אם לא תתן את בנימין נמות בודאי ברעב, וגם אתה וגם בנימין, משא"כ אם נלך אנכי אערבנו:

ש דמדאמר ולא נמות פשיטא דנחיה, ולמה ליה למיכתב ונחיה, אלא וכו':

ת דקשה לו מה מהדר ליה ולא נמות דהא משום הכי שולח אותם לקנות תבואה, ועל זה פירש בנימין ספק וכו', לכך אמר ולא נמות, (מהרש"ל):