בראשית מג, טז

וטבוח טבח והכן. כמו ולטבוח טבח ולהכין, ואין טבוח לשון צווי שהיה לו לומר וטבח:

בצהרים. זה מתורגם בשירותא, שהוא לשון סעודה ראשונה בלשון ארמי, ובלע"ז דישני"ר [ארוחת צהרים], ויש הרבה בתלמוד (תענית יא ב) שדא לכלבא שירותיה, (ברכות לט ב) בצע אכולא שירותיה אבל כל תרגום של צהרים טיהרא:

וַחֲזָא יוֹסֵף עִמְּהוֹן יָת בִּנְיָמִין וַאֲמַר לְדִי מְמַנָּא עַל בֵּיתֵהּ אָעֵיל יָת גֻּבְרַיָּא לְבֵיתָא וּנְכוֹס נִכְסָתָא וְאַתְקֵין אֲרֵי עִמִּי יֵיכְלוּן גֻּבְרַיָּא בְּשֵׁירוּתָא

וַחֲמָא יוֹסֵף עִמְהוֹן יַת בִּנְיָמִין וַאֲמַר לִמְנַשֶׁה דִמְמַנָא אַפִּיטְרוֹפּוֹס עַל בֵּיתֵיהּ אָעֵיל יַת גוּבְרַיָא לְבֵיתָא וּפְרַע בֵּית נִיכְסְתָא וְסַב גִידָא נַשְׁיָא וְאַתְקַן תַּבְשִׁילָא בְּאַפֵּיהוֹן אֲרוּם עִמִי יֵיכְלוּן גוּבְרַיָא בְּאִישׁוֹן שֵׁירוּתָא דְטִיהֲרָא

ויאמר לאשר על ביתו. ולא רצה לדבר לאחיו עד צאת מאתו כל הנצבים עליו כדי להאריך בספור עמהם:

הבא האנשים הביתה. אל בית הדירה. כי היה אז בשער המלך או במקום אשר ישפוט שם:

כי אתי יאכלו. לראות ענינם עם בנימין ולנסות אם יקנאו בו כשירבה משאת בנימין ממשאות כלם:

וטבוח טבח. צוה זה למנשה בנו שהרי בני יעקב נזהרים היו על השחיטה.

והכן. זה נקור החלב. או יש לפרש והכן שזמן אותם בערב שבת ליום שבת כענין שכתוב (שמות ט״ז:ה׳) והיה ביום הששי והכינו וגו'. וכן תמצא בבראשית רבה והכן אין והכן אלא שבת כמה דתימר והכינו את אשר יביאו הדא אמרה ששמר יוסף את השבת.

בצהרים זו היא שעת מאכל השרים והשופטים שיש להם להתעסק בצרכי צבור, וכן הכתוב יגנה האוכלים בשחר, הוא שאמר שלמה ע"ה (קהלת י׳:ט״ז) אי לך ארץ שמלכך נער ושריך בבקר יאכלו. וישבח האוכלים בצהרים הוא שאמר (שם) אשריך ארץ שמלכך בן חורים ושריך בעת יאכלו.

כי אתי יאכלו האנשים בצהרים. יש להקשות למה רצה שיתענו עד הצהרים. תשובה שבכאן צהרים פירושו סעודה ולזה תרגום אונקלוס צהרים שירותא כלשון חכמינו ז"ל כלבא ליכול שירותיה ובמקומות אחרים שאומר צהרים מתרגם טיהרא כמו והיית ממש בצהרים בטיהרא:

וטבוח טבח. באשר נצרך לסעודת י״א אנשים חשובים הלא נצרך לטבוח ביחוד בשבילם:

והכן. שארי פרפראות הסעודה כיד המלך:

כי אתי. מש״ה ראוי להאכילם יחד עמדי לפי כבודי:

בצהרים. ת״א ורש״י שירותא. משמעו סעודת הצהרים. והוא נקרא צהרים מחמת רוב בני אדם אוכלין אז. כדאי׳ בשבת פ״א דזמן סעודה עד חצות אבל יוסף ודאי אכל אחר זה הזמן כדאי׳ בפ׳ ע״פ באגריפס המלך שאכל בשלש שעות אחר חצות. אלא שמ״מ נקרא סעודת הצהרים זהו דעת ת״א ורש״י. ולפי הפשט הוא כמשמעו בצהרים ממש. ומתחלה יש להבין כי אינו דומה משמעות המאמר אתי יאכלו האנשים. או אם הי׳ האומר כי האנשים יאכלו אתי. דכלל הוא בלה״ק דהתיבה הראשונה הוא נושא המאמר ועיקר הכוונה לכן אם הי׳ יוסף אומר כי האנשים יאכלו אתי. הי׳ במשמע שזה פשוט אשר יוסף יבא ויאכל בזמנו. והודיע הוא שכהיום האנשים יאכלו עמו וא״כ הוא פשוט שיאכל בזמן הרגלו אלא שכהיום גם המה יאכלו עמו. משא״כ כשאומר כי אתי יאכלו האנשים. משמעו להיפך זה פשוט שיאכלו בביתו שהרי הכניסם לביתו ולא ירעיב אותם. ואם היו אוכלים בפ״ע היו אוכלים כהרגלם בצהרים והודיע כי אתו יאכלו גם הוא יאכל אז בצהרים. וכ״כ היטב אתם ונהג עמם בכבוד עד ששינה הרגלו בשבילם. וע״ע להלן כ״ה:

ה על משקל שלח לך (במדבר י"ג ב'), שלח העז (שמות ט' י"ט), שהוא ציווי:

ו פירוש בשחרית, אבל אין פירושו כשאר צהרים שבמקרא, משום דדרך העולם לאכול ד' שעות על היום ואפילו תלמידי חכמים דרכם לאכול בתחילת שעה ששית כדאמרינן בגמרא דשבת (י.):