בראשית לט, ו

ולא ידע אתו מאומה. לא היה נותן לבו לכלום:

כי אם הלחם. היא אשתו, אלא שדבר בלשון נקיה:

ויהי יוסף יפה תאר. כיון שראה עצמו מושל, התחיל אוכל ושותה ומסלסל בשערו, אמר הקדוש ברוך הוא אביך מתאבל ואתה מסלסל בשערך, אני מגרה בך את הדב, מיד

וּשְׁבַק כָּל דִּי לֵהּ בִּידָא דְיוֹסֵף וְלָא יְדַע עִמֵּהּ מִדַּעַם אֶלָּהֵן לַחְמָא דִּי הוּא אָכֵל וַהֲוָה יוֹסֵף שַׁפִּיר בְּרֵיוָא וְיָאֵי בְחֶזְוָא

וּשְׁבַק כָּל דְאִית לֵיהּ בִּידָא דְיוֹסֵף וְלָא יְדַע עִמֵיהּ מִדַעַם אֱלָהֵן אִנְתְּתֵיהּ דִשְׁכִיב גַבָּהּ וַהֲוָה יוֹסֵף שַׁפִּיר בְּרֵיוָא וְיָאִי בְּחֶזְוָא

כי אם הלחם אשר הוא אוכל לשון נקיה כדברי רבותינו (ב"ר פו ו) ורבי אברהם אמר (אבן עזרא על בראשית ל״ט:ו׳) כי כל אשר לו היה ביד יוסף חוץ מן הלחם אשר הוא אוכל שלא היה אפילו נוגע בו בעבור היותו עברי כי כן היה משפט המצרים את העברים שלא יגעו במאכלם כי תועבה היא למצרים ואפשר שהוא כן או יהיה פירוש הכתוב כי לא ידע אדוניו את יוסף מאומה שיקח מכל אשר לו רק את הלחם לבדו אשר יאכל יוסף לא לשאר הנאות כאשר יעשו הבחורים ולא לאסוף לו עושר ונכסים כענין שנאמר (שמואל א כט ג) ולא מצאתי בו מאומה מיום נפלו עד היום הזה ו"לא ידע אתי מה בבית" (בראשית ל״ט:ח׳) ענין אחר שלא ישגיח לדעת מה אתו בבית כי "לא ידע אתו מאומה" לשון שולל ו"מה בבית" יקיים:

ויהי יוסף יפה תאר ויפה מראה הזכיר זה בכאן לומר כי בעבור יפיו נשאה אשת אדוניו אליו את עיניה ורש"י כתב (רש"י על בראשית ל״ט:ו׳) כי בעבור שראה עצמו מושל התחיל אוכל ושותה ומסלסל בשערו וכו':

ולא ידע אתו מאומה כי אם הלחם. יש אומרים שהוא כנוי לשכיבת אשתו וזה רחוק. ועוד כי אדוני יוסף סריס היה. והנכון בעיני שכל אשר לו היה בידו חוץ מן הלחם שלא היה אפילו נוגע בו בעבור היותו עברי כי הנה מפורש כי לא יוכלו המצרים לאכול את העברים לחם. כי פוטיפר ידע שיוסף עברי הוא וכן אשתו אומרת ראו הביא לנו איש עברי:

ויהי יוסף יפה תאר. כאמו:

ולא ידע אתו מאומה - בבית.

כי אם הלחם אשר הוא אוכל - לא היה מעיין ומביט כלל בכל צרכי ביתו מהיכן בא לו עד שעה שרואה את מאכלו על השלחן ואוכלו. כל מיני מאכל קורא אותו לחם, כדכתיב: עבד לחם רב. וכן: כי לפני לחמי אנחתי תבוא. מאכלי.

לא ידע אתו - מכל צרכי ביתו לא היה רואה רק בשעת אכילה.

ויעזב כל אשר לו. בלי שיצטרך לכוין חשבון:

ויהי יוסף יפה תאר ויפה מראה. אחר שהפקיד אותו באופן זה על הפך שהיה מתחלה שהיה עובד בעבודה קשה כאמרו הסירותי מסבל שכמו כו':

כי אם הלחם אשר הוא אוכל וגו'. בפרשת ויהי מקץ כי לא יוכלון המצרים לאכול וגו' ולקמן כשאמר ולא חשך ממני מאומה כי אם אותך וגו' לא חשש להזכיר הלחם:

כי אם הלחם אשר הוא אוכל בגימטריא היא אשתו:

ולא ידע אתו מאומה. לא היה יוסף נמלך עמו כי אם במטעמי סעודתו, שנאמר כי אם הלחם אשר הוא אוכל. ועוד יכלול הלחם ההיא כנוי על אשתו, כענין שכתוב (שמות ב׳:כ׳) קראן לו ויאכל לחם. וכתיב (משלי ל׳:כ׳) אכלה ומחתה פיה. וכן באר בסמוך כי אם אותך באשר את אשתו.

ויהי יוסף יפה תואר ויפה מראה. גלה לנו הכתוב על יופיו אשר בעבורו תבעתו גבירתו. ואמר.

כי אם הלחם אשר הוא אוכל כדכתיב בפרשת מקץ כי לא יוכלון המצרים לאכול את העברים לחם כי תועבה היא למצרים, לפי שהם גסי הרוח כדכתיב גבי מצרים לכן קראתי לזאת רהב הם שבת, ולכך לא מינהו על הלחם. ד״א לא היה עוד פוטיפר יודע על יוסף שום דבר גנאי רק מהלחם שהיה יוסף אוכל עמו, וכתיב לא יוכלון המצרים וגו'.

כי אם הלחם אשר הוא אוכל. פרש"י לחם זו היא אשתו כמה דאיתמר אכלה ומחתה פיה ואמרה לא פעלתי און ושמעתי פשט כי לחם הוא ממש דהא לעולם שם שמים שגור בפיו של יוסף והיה אומר תמיד לכל רואיו שהוא עברי לכן היה מונע אדוניו ממנו את לחמו הה"ד כי לא יוכלון המצרים לאכול עם העברים לכן היה מונע אדוניו ממנו את לחמו:

כי אם הלחם. לא היה מונה עמו כלום ולא שם לב עליו רק הלחם שהיה יוסף נותן לו היה אוכל:

ויהי יוסף יפה תואר ויפה מראה. מאחר שנעשה גדול הבית שכח צערו ובית מגוריו ושב תוארו ומראהו:

כי אם הלחם אשר הוא אוכל. פירש רש״י היא אשתו, כמ״ש ולא חשך ממני מאומה כי אם אותך באשר את אשתו, וקרא לאשתו בכנוי לחם כי כמו שהלחם משביע לכל חי יותר מן כל דבר הזן, כך בעילות של היתר משביעים אותו אבר, לאפוקי בעילות של איסור אינן משביעים, כמרז״ל (סוכה נב:) אבר קטן משביעו רעב וארז״ל (סנהדרין עה) שניטל טעם ביאה וניתן לעוברי עבירה, כי אין יצרו תוקפו כי אם בדבר איסור, ולכך אמרו רז״ל (סוטה ד:) כל הבא על אשה זונה לסוף מבקש ככר לחם ואינו מוצא שנאמר (משלי ו כו) כי בעד אשה זונה עד ככר לחם, וענשו מדה כנגד מדה לפי שעזב את אשתו שנקרא לחם ודבק בזונה שאינה לחמו על כן יחסר לחמו.

ויש אומרים, לחם זה הוא לחם ממש, כי תועבה למצרים לאכול לחם את העברים, ולפי זה נוכל לפרש מה שנאמר ולא ידע אתו מאומה שקאי על יוסף כי אע״פ שעזב כל אשר לו ביד יוסף והיה יוסף יכול לאכול מכל מיני מעדנים ומי ימחה בו שהרי הכל היה בידו, מ״מ לא ידע יוסף אתו מאומה שלא נהנה מכל פת בג אדוניו כ״א הלחם אשר הוא אוכל, פת במלח לבד אכל כדרכה של תורה, ואע״פ כן ויהי יוסף יפה תואר ויפה מראה כבראשונה וזיו אפוהי לא אשתני, כמו שקרה לדניאל וחביריו, ובזה מתורץ מה שמקשים וכי עכשיו נעשה יפה תואר ומראה והלא כבר היה לעולמים כן, אלא שלרבותא נקט כאן שלא נשתנה מחמת שלא רצה להתגאל בפת בג אדוניו.

ויעזב כל אשר לו. נכסי עצמו משא״כ כל יש לו היינו נכסי המלך לא היה יכול לעזוב בלי לדעת חשבון מאומה שהרי יחייב ראשו למלך אם לא ידע מה לענות מש״ה לא כתיב כאן יש לו:

ויהי יוסף יפה תאר ויפה מראה. הנה זה בטבע לידתו ואינו ענין לכאן ואי משום סיבת אשת אדניו כמש״כ הרמב״ן אינו ענין לדעת על מה נשאה עיניה עליו ועי׳ פרש״י. ולי נראה דבאשר מי שהוא עמל בעבודה משחית תארו מש״ה הגיד המקרא שיוסף לא היה עמל כ״כ אע״ג שהיו עסקיו רב מאד. והיינו משום שהלך הכל בהצלחה אלהית באופן היותר טוב :

ויעזב. כי עד עתה היה חושב אחריו, אבל אח"כ עזב הכל ביד יוסף, עד שלא ידע אתו מאומה רק הלחם, שלא היה ת"י כי לא יוכלון המצריים לאכול את העברים לחם כמ"ש הראב"ע.ויהי יוסף יפה תאר, הוא הקדמה אל הספור הבא, שעי"כ נשאה עיניה אליו:

ש ואם תאמר דילמא לחם ממש הוא, ויש לומר דרש"י דייק מדכתיב בדבריו של יוסף (לקמן פ' ט') ולא חשך ממני מאומה כי אם אותך, משמע דכל דבר הפקיד בידו חוץ מאשתו, לכך צריך לומר דלחם הוא אשתו:

ת דאם לא כן מה ענין זה לכאן. (נח"י), קשה לרש"י דבכל מקום ויהי פירושו שנתהוה עכשיו לא קודם לכן, ויוסף משעת לידתו היה יפה תואר ומסתמא גם יפה מראה, ועל זה תירץ כיון שראה עצמו מושל ולא עשה זה קודם לכן:

א מדכתיב לעיל (ל"ז ל"ג) חיה רעה אכלתהו, והיינו דקאי על אשתו של פוטיפרע כדפירש"י לעיל (שם ד"ה חיה), לכך קרי לה בלשון חיה, ומה שכינה אותה בשם דוב כי מה הדוב הזה אין לו מנוחה (קידושין ע"ב.) כי תמיד מנענע את עצמו, כך אשת פוטיפרע לא היתה לה מנוחה כי היתה מחזרת אחר יוסף להבעל לו:

וכן זכר שעשה את פוטיפר דבר אחר והוא שעזב כל אשר לו ביד יוסף רוצה לומר מבלי כתיבה ומבלי שום חשבון וזהו ולא ידע אתו מאומה כי הנה למעלה אמר ויפקדהו על ביתו וכל יש לו נתן בידו בדרך האוצרות אמנם היה יודע אדוניו מה בבית והיה נותן לו חשבון מימים ימימה אבל אחרי שראה הצלחתו וישרו לא ידע אתו מאומה שלא היה שואל ממנו חשבון כמנהג המפקידים וזה טעם ויעזוב.

ואמרו כי אם הלחם אשר הוא אוכל ענינו שכל עשרו ונכסיו עזב בידו מבלי חשבון זולת הלחם אשר אדוניו אוכל כי זה לא היה ביד יוסף בהיותו עברי ולא יוכלו המצרים לאכול את העברים לחם וכמו שכתב הראב"ע ואין כפל א"כ בפסוקים והותרה השאלה הב'.

ואחרי ששבח הכתוב ליוסף באשר י"י אתו והיותו מצליח שעל כן נשא חן בעיני אדוניו בא לשבחו עוד בהיותו יפה תאר ויפה מראה שבעבורו מצא חן בעיני אשתו.