בראשית לט, יז

בא אלי. לצחק בי העבד העברי אשר הבאת לנו:

וּמַלֵּילַת עִמֵּהּ כְּפִתְגָּמַיָּא הָאִלֵּין לְמֵימָר עַל לְוָתִי עַבְדָּא עִבְרָאָה דִּי אַיְתֵיתָא לָנָא לְחַיָּכָא בִי

וּמַלִילַת לֵיהּ כְּפִתְגָמַיָא הָאִלֵין לְמֵימַר עַל לְוָתִי עַבְדָא עִבְרָאֵי דְאַיְיתֵיתָא לָנָא לְמִגְחוֹךְ בִּי

ותדבר אליו וגו׳ לאמר. פרוש אמרו לאמר כי כן יאמרו אנשי הבית עדים בדבר, ולזה תמצא שלא חרה אפו על יוסף אלא על מה שנתנה חוזק לדבריה מהודעות הזולת, והוא אמרו כשמע אדניו וגו׳ לאמר כדברים וגו׳, כי לא היה צריך הכתוב לומר אלא ״כשמע אדניו דברי אשתו״, אלא נתכון לומר שלא חרה אפו אלא כששמע שיש מגידים על הדברים, והוא אמרו ״לאמר כדברים״ וגו׳. עוד יתבאר בסמוך:

לאמר כדברים וגו׳. פרוש, לא שהאמין בה כי כדבריה כן היה, אלא לצד שאמרה אשתו כן עשה תנועה קטנה, ולזה לא יסרו ולא עשה לו דבר כמשפט הנעשה לעבד הנותן עיניו באשת אדונו.

כדברים האלה. אין הפי׳ כדברים שדברה לאנשי ביתה. דא״כ לא היה ראוי לכתוב עוד דבריה להאדון שאמרה בא אלי וגו׳. ולהלן עוד כתיב ויהי כשמע וגו׳ אשר דברה אליו לאמר כדברים האלה עשה לי עבדך. כ״ז מיותר. אלא הפי׳ להיפך כדברים האלה שמפרש הכתוב באופן אחר ממה שאמרה לאנשי הבית. משום שהבינה שלא כמו שחשבה. וא״כ אולי יחקור האדון מהם ותשאר כזבנית ע״כ שינתה דבריה ואמרה בא אלי העבד. שהוא באמת עבד קנוי לאדוניו וממילא אשת האדון אדונתו ואין לו להקל בה:

העברי. שהם עם עז ואינו נכנע לאדונו בכל לב:

אשר הבאת לנו לצחק בי. ולא אמרה לשכב עמי אלא אמרה כי היקל הרבה בכבודה ונתגרה עמה בצחוק מכאיב לב כאלו רוצה לבא עליה ופושט בגדו לפניה. והוא קלות ראש באדונו:

ו רוצה לפרש דרש"י מהפך הפסוק, דכתיב בא אלי העבד העברי אשר הבאת לנו לצחק בי, דאי כדכתיב אינו מיושב דהוא לא הביא אותו כדי לצחק בה: