בראשית לב, ח

ויירא ויצר. ויירא שמא יהרג, ויצר לו אם יהרוג הוא את אחרים:

וּדְחִיל יַעֲקֹב לַחֲדָא וַעֲקַת לֵהּ וּפַלִּיג יָת עַמָּא דִּי עִמֵּהּ וְיָת עָנָא וְיָת תּוֹרֵי וְגַמְלַיָּא לִ:תרֵין מַשִּׁירְיָן

וּדְחִיל יַעֲקב לַחֲדָא עַל דְלָא עָסַק עֶשְרִין שְׁנִין בִּיקָרָא דְאָבוֹי וְעָקַת לֵיהּ וּפַלֵיג יַת עַמָא דְעִמֵיהּ וְיַת עָנָא וְיַת תּוֹרֵי וְגַמְלַיָא לִתְרֵין מַשִׁרְיַין לְמוֹהֲבוּת לֵאָה וּלְמוֹהֲבוּת רָחֵל

ויירא יעקב מאד בעבור שאמרו לו כי יצא עשו מעירו והוא בא לקראת יעקב ועוד שלקח עמו אנשים רבים ארבע מאות היה ירא לנפשו מאד כי אמר לא לקח כל אלה רק להלחם בי והנראה בעיני בענין הזה כי עשו לא קבל השלוחים כהוגן ולא השגיח עליהם ואולי לא היו לפניו כי לא נתן רשות שיבאו לפניו וידברו עמו כלל כי היה הכתוב מספר ששאל להם מה שלום אחי ומה ענינו ועניני ביתו ובניו וקראו לו בשלומו ואמרו לו כי אני הולך לקראתו לראותו והם היו מגידים כן ליעקב והכתוב לא סיפר שיאמרו השליחים דבר בשם עשו אבל עברתו שמורה בלבו ולעשות לו רעה היה הולך בחיל הזה והנה השלוחים חקרו במחנה וידעו כי הוא הולך לקראת יעקב וזה טעם "וגם" כי אמרו באנו אל אחיך אל עשו ולא ענה אותנו דבר ולא שלח לך דברי שלום וגם הולך לקראתך בזרוע וחיל ולכך הוסיף לו פחד על פחדו ויירא יעקב מאד ויצר לו וכך אמרו רבותינו (ב"ר עה ז) כי השלוחים הכירו בו שנאה אמרו באנו אל אחיך אל עשו אתה נוהג בו כאח והוא נוהג עמך כעשו אבל בסוף כאשר ראה הכבוד הגדול שעשה לו יעקב ואשר השפיל עצמו לפניו שהשתחוה ארצה שבע פעמים מרחוק עד גשתו אליו נכמרו רחמיו וחשב כי הוא מודה בבכורתו ובגדולתו עליו כאשר פירשתי (רמב"ן על בראשית ל״ב:ה׳) והתנחם בזה כי הלבבות לה' המה לכל אשר יחפוץ יטה אותם:

ויצר לו. זה הדבר מהבנין הכבד כמו והצר לך:

ויחץ. נפתח היו"ד בעבור אות הגרון הבא אחריו כמו ויעל משה:

ויירא יעקב - בלבו, אף על פי שהראה לשלוחים כי לכבודו מתכוון, הוא לא האמין שמחשבת עשו לטובה אלא לרעה.

ויצר - מגזרת צרור את המדינים. וכן הוא ותקל גברתה. מן קלל.

ויחץ - מן אשר חצה משה.

ויירא יעקב. ירא היה שיועיל לעשו זכות שכבד אב ואם והוא לא קיים כבר עברו עשרים שנה. אי נמי שיועיל לו זכות ארץ ישראל והוא היה בחוצה לארץ:

ויצר לו. מיצר היה על שהיה ירא מעשו לאחר שהבטיחו הקב"ה מהרב אליאב הכהן ז"ל. ד"א ויירא כדפרישית ויצר לו לפי ששמע שהיה בא לקראתו להרגו ומתחלה אמר יקרבו ימי אבל אבי ואהרגה וגו' אמר א"כ יצחק אבי ודאי מת ולהא ניחא הא דקאמר אלהי אבי יצחק אע"פ שאין מיחדין שם הקב"ה על אדם כל זמן שהוא חי:

ויירא יעקב אף על פי שנאמר לו והיה זרעך כעפר הארץ אפשר שיתקיים בזרע אחר שיוליד אחר כן:

ויירא יעקב מאד ויצר לו. דרשו רבותינו ז"ל ויירא שמא יהרג, ויצר לו אם יהרוג הוא את אחרים. וכיון שהבטיחו הקב"ה (בראשית כ״ח:ט״ו) והנה אנכי עמך ושמרתיך בכל אשר תלך, למה נתירא, אלא שמא יגרום החטא, כך דרשו רבותינו ז"ל בפ' ראשון דברכות. ודרשו עוד כיוצא בדבר אתה אומר למה נקוד על לולא כך אמר דוד (תהילים כ״ז:י״ג) לולא האמנתי לראות בטוב ה', רבש"ע מובטח אני בך שאתה עתיד לשלם שכר טוב לצדיקים לעתיד לבא אבל איני יודע אם יש לי חלק ביניהם אם לאו. וכיון שהיה קורא עצמו חסיד איך היה מסופק בזה אלא שמא יגרום החטא.

ויש שפירש כי מה שנתירא יעקב לא על עצמו כי הוא כבר הובטח, אבל נתירא על בניו ועל אנשי ביתו, וזהו שכתוב ויחץ את הילדים. ואמר עוד פן יבא והכני אם על בנים. לא אמר והכני בלבד שלא היה מפחד על עצמו אלא על הכאת אם על בנים.

ודע כי יש בפרשת הזאת באור למה שאירע ליעקב עם עשו אחיו, ורמז ג"כ לדורות למה שעתיד שיארע לנו תמיד עם בני עשו, וראוי לנו לאחוז דרכיו של יעקב שהתקין עצמו לשלשה דברים, למלחמה לתפלה לדורון. למלחמה הוא שכתוב ויחץ את העם אשר אתו וכתיב ויאמר אם יבא עשו וגו', לתפלה הוא שאמר אלהי אבי אברהם וגו' הצילני נא, לדורון הוא שכתוב עזים מאתים וגו'. וממנו ראה חזקיה המלך וכן עשה שהתקין עצמו לג' דברים אלו כלפי סנחריב מלך אשור, דכתיב (מלכים ב י״ח:ט״ו) ויתן חזקיהו את כל הכסף. וכתיב (דברי הימים ב ל״ב:ו׳) ויתן שרי מלחמות על העם, וכתיב (מלכים ב י״ט:ט״ו) ויתפלל חזקיהו לפני ה'. וכן אנחנו צריכים ללכת בדרכי האבות להתקין עצמנו להקביל פניהם במנחה ובלשון רכה ובתפלה לפני ה' יתעלה, אבל במלחמה אי אפשר שנאמר (שיר השירים ב׳:ז׳) השבעתי אתכם בנות ירושלים וגו'. השביעם שלא להתגרות מלחמה עם האומות.

ויירא יעקב מאד וא״ת מאחר שפגעו בו מלאכים שבאו ללוותו ולשומרו כמו שביארנו בפ׳ ויצא למה היה מתיירא מעשו. אלא יש לפרש המלאכים שפגעו בו האחד היה מיכאל שר שלו והאחד סמאל שרו של עשו ובשביל כך ויירא יעקב, שכשם שמיכאל בא לעזרו כך סמאל בא לעזור לעשו. ויירא יעקב אעפ״י ששלח לו דברי פיוסין נתיירא שמא גרם החטא להמסר ביד אחיו לפי ששהא בבית לבן עשרים שנה ולא נתעסק בכבוד אב ואם וחשב כי מחשבתו של עשו לא היתה רק לרעה. ד״א באנו אל אחיך אל עשו ולא השיבנו דבר שהרי אמר אני בעצמי אלך אליו, וד׳ מאות איש עמו ודברתי עמו פה אל פה, ולפיכך ויירא יעקב שלא היה יודע מחשבתו אם לטובה אם לרעה.

ויצר לו היו״ד בציר״י.

ויחץ את העם אשר אתו אומר יעקב אם עשו ימצאני בורח אכניס בלבו שנאה.

וירא יעקב מאד ויצר לו. קשה איך היה מיצר יעקב אחר שהבטיחו כמה הבטחות. ורש"י ז"ל פי' פירושו. ושמעתי שלכך היה ירא שמא משהבטיחו היה לבדו אבל עתה היו לו בנים ולפי' היה ירא וזש"ה פן יבא והכני אם על בנים וכן ועתה הייתי לשני מחנות וזהו כי במקלי עברתי את הירדן כתרגומו יחידי ובשביל זה היה ירא:

ויירא יעקב מאד וייצר לו. כי לא ידע מה לעשות שאם היה יודע שכוונתו לרעה היה מבקש לעצמו צד הצלה או לברוח או ללכת לערי המבצר מפניו אבל עכשיו שמא אינו בא אלא לכבודו ואם יברח ישים לו לב ויראה לו דרך שנאה כמו שאומרים בני אדם אם יש מי שיברח הרבה יהיה מי שירדוף ואם כוונתו לרעה איני יכול לעמוד כנגד ארבע מאות איש ולפיכך היה מיצר שלא היה יודע מה יעשה או יברח או יעמוד:

ויחץ את העם אשר אתו. לקח בידו דברי הצלה שלא ירגיש בהן שעשאן כנגדו וחצה את העם לשתי משמרות:

ויירא יעקב מאד שמא יהרג ויצר לו שמא יהרוג את אחרים ויאמר בהריגתו מאד אבל בהריגתו את אחרים לא אמר מאד בא להרגך השכם להרגו או ירצה ויירא יעקב מאד לפי שהיה סבה שחרד יצחק חרדה גדולה עד מאד ויצר לו מצד הכבוד שכבד עשו לאביו. או ירצה ויירא יעקב שמא יהרג ויצר לו שאמר ודאי אחר שבא להרגני כבר מת אבי שנאמר יקרבו ימי אבל אבי ואהרגה את יעקב אחי:

ויירא יעקב ויאמר וגו׳. פירוש: נכנס בגדר להרוג או ליהרג, לזה כנגד ליהרג ירא מאד, וכנגד להרוג ויצר לו, ולזה לא אמר הכתוב מאד אחר ״ויצר״.

עוד ירצה כי לצד שהודיעוהו כי עשו מערים להראות אחוה והוא שונא, ירא יעקב שלא להכין עצמו למלחמה, שמא עשו יהרגהו ואין בידו של יעקב כלי קרב, ולהכין עצמו בכלי קרב ויצר לו כי אפשר שלא יעשה עשו רעה וכשיראהו מוכן בכלי קרב יאמר עשו, הלא יעקב הוא דורש רעה ובזה יחדש שנאתו. ולזה נתחכם ויחץ וגו׳ פרוש חצה העם: חצי הראשון מראים פני אהבה וחבה כאח לאחיו, וחצי מחנהו מוכן ומזין:

ויירא יעקב מאד ויצר לו. ביראה זו יצאו כל המפרשים ללקוט ולא מצאו טעם נכון למה זה ועל מה זה היה מתירא, אחר שהבטיחו הקב״ה פעמיים לשמרו, פעם ראשון במראה הסולם נאמר ושמרתיך בכל אשר תלך, פעם שני בהיותו בבית לבן נאמר שוב אל ארץ מולדתך ואהיה עמך, ומה שפירשו שהיה ירא פן יגרום החטא ימאן השכל לקבל דעת זה, כי זה שמונה ימים שנאמר לו בבית לבן שוב אל ארץ מולדתך, וכי יעלה על הדעת לומר שביני ביני נתקלקל וחטא חטאה גדולה שגרמה לו לבטל יעוד זה ומהרי״א נתחבט מאד בקושיא זו.

והקרוב אלי לומר בהיתר ספק זה, על דרך שאמרו רז״ל (סוטה מא:) אר״א כל המחניף לחבירו לסוף נופל בידו כו', וכמו כן כאן יעקב הרגיש בעצמו שחטא בזה שהחניף לרשע ואמר כה אמר עבדך יעקב, וכן תפשו רז״ל על יעקב כדמסיק (כאן בבר״ר עה ב) עשו לדרכו הוא הולך כו' ויעקב עשה קודש חול וקרא לעשו אדוני מצד החנופה שהחניף לרשע, על כן היה מתירא כי ידע יעקב שכך היא המדה שכל המחניף לרשע לסוף נופל בידו על כן נאמר ויירא יעקב, ולפי שיעקב בלי ספק היו בידו זכיות כל כך הרבה שיהיו מכריעות על עון זה, מ״מ היה צר לו שינכו לו מזכיותיו על ידי שיצילהו מעשו אחיו, לכך נאמר ויצר לו.

ויש אומרים, ויירא יעקב שמא יהרוג אותו עשו, ויצר לו שהיה מיצר על מיתת אביו יצחק, שהרי עשו אמר יקרבו ימי אבל אבי ואהרגה את אחי, על כן חשב מאחר שעשו יוצא לקראתו ודאי כבר מת אביו כך מסיק בספר תולדות יצחק ונ״ל לישב בזה מה שנאמר לעיל (ויצא לא מב) ופחד יצחק, וכאן אמר אלהי אבי יצחק, והרי אין הקב״ה מיחד שמו ית' על הצדיקים בחייהם (תנחומא תולדות ז) ולמה אמר כאן אלהי אבי יצחק, אלא שלפי שעכשיו היה סבור שאביו יצחק מת מאחר שעשו יוצא לקראתו להרגו. ולפי זה אין אנו צריכין לפרש״י בזה שפירש בשני הבטחות אני בא כו'.

ויש אומרים, ששם אלהים המורה על מדת הדין הזכיר דווקא באבותיו, כי יספיק לו זכות אבות שיוכל לעמוד גם במדת הדין, אבל זכותו קטן עד שמצד עצמו אינו יכול לעמוד כי אם במדת רחמים, לכך נאמר ה' האומר אלי, אבל במדת הדין איני יכול לעמוד כי אין בידי זכיות כל כך, שהרי קטנתי מכל החסדים כי קבלתי שכר גדול יותר ממעשי, כי גברו חסדי האל ית' על כל מעשיו, נמצא שכל מעשיו קטנים מחסדיו, וכמ״ש (תהלים קיז ב) כי גבר עלינו חסדו.

ויירא יעקב מאד. נפל פחד בלבבו:

ויצר לו. מזה שנפל פחד בלבבו הצר לו כי מזה הבין שרעה נגד פניו . וי״ל עוד שהצר לו על עיקר השליחות. שהתבונן על השגיאה מה שהחזיק באזניו ועורר קרבות בעצמו:

ויחץ את העם וגו׳. ולא כתיב שחצה את הילדים. מובן מזה שהילדים שמרם אצלו. וא״כ קשה מה שאמר אם יבא עשו אל המחנה האחת והכהו והיה המחנה הנשאר לפליטה. הלא אם יבא אל המקום שעמד יעקב ובניו והכהו. מאי נ״מ שיהא המחנה השנית לפליטה. אלא ברור היה אצלו שלא יהרוג לא אותו ולא אחד מבניו שהרי כבר הוא מובטח מהקב״ה שלא יכלה הוא וזרעו שהמה כמו הוא בעצמו כמש״כ לעיל כ״ח ט״ו. ומזה הטעם גמירי דלא כלי שבטא. אלא ירא מנכסיו ועבדים ושפחות. ובתפלה של יעקב מבואר שהיה ירא גם שמא יהרוג הנשים: ויש לדעת דכל הכנה זו שעשה בזו השעה לא היה אלא באותו יום שחשב שמא יבוא עשו מיד וילחם עמו אבל אח״כ כשראה שלא בא והבין שעשו לן בדרך ע״כ לן גם יעקב וגם עבר הנחל ובבוקר כבר נתחזק לבבו ע״י המלאך ושוב לא עשה הכנה זו. וע׳ להלן ל״ג א׳:

ויירא יעקב מאד. הנה הבוטח בה' אין לו לירא מב"ו, והיראה מורה שאין בטחונו כראוי, כמ"ש מי את ותראי מאנוש ימות ותשכח ה' עושך, בפרט שיעקב היה לו הבטחה מה' ולא היה לו לירא, וה' אינו עושה נס למעלה מדרך הטבע רק למי שבוטח עליו בכל לבו, ואחר שראה יעקב שהוא מתירא, לכן ויצר לו, שזאת עצמו הצר לו שמזה דן שאינו ראוי לנסים אחר שבטחונו בלתי שלם, וע"כ נסה לעשות הכנות טבעיות ותכסיסי מלחמה, ויחץ את העם עם הצאן והבקר לשני מחנות, היינו שמן העם שאתו דהיינו הנשים והטף עשה מחנה אחת, ומן המקנה והרועים עשה מחנה שניה. ויאמר אם יבוא עשו אל המחנה האחת, שהיינו המקנה והרועים, והכהו, יהיה בתוך כך הנפשות לפליטה, כי אז יודע שבא למלחמה וינוסו או ילחמו אתו:

ז וא"ת והלא כבר הבטיחו הקב"ה בצאתו מבית אביו והשיבותיך אל האדמה הזאת (לעיל כ"ח ט"ו), כבר תירץ בגמרא (ברכות ד'., וסנהדרין צ"ח:) שמא יגרום החטא, ועוד י"ל דההבטחה לא היתה אלא והשיבותיך אל האדמה הזאת, כלומר להביאו אל ארץ ישראל אבל לא הבטיחו שיביאו אל בית אביו, (ועי' בהרא"ם והר"ן וג"א ומ"י):

ח יש לפרש דיעקב היה ירא שמא יהרוג את עשו ויצחק יצטער ביותר, לפי שהיה אוהב לעשו כי בחזקת כשרות היה עשו בעיני יצחק, ויקלל את יעקב, (תנחומא). אי נמי יש לומר דיעקב ודאי לא היה ירא שמא יהרוג את עשו, דקיימא לן (סנהדרין ע"ב.) הבא להרגך השכם להרגו, אלא שיעקב היה מתירא שמא יהרוג הוא אנשים של עשו, ואולי הם לא באו להרוג את יעקב אלא אנשים של יעקב, רק עשו בא להרוג את יעקב, ואע"פ שאנשיו של עשו היו רודפין אחר אנשיו של יעקב, וכל אדם ניתן להציל את הנרדף בנפשו של רודף (סנהדרין ע"ג.), מכל מקום אם יכול להציל באחד מאיבריו והרגו נהרג עליו, ויעקב היה ירא שמא יהרוג אותן מכח בלבול המלחמה, אע"פ שהיה יכול להציל באחד מאיבריהם. יש מקשים למה ירא יעקב שמא יהרג, והא עשו אמר יקרבו ימי אבל וגו' (לעיל כ"ז מ"א) ויצחק היה עודנו חי, ועוד יש להקשות היאך שלח את אליפז שירדוף אחר יעקב ויהרגהו, לכן נראה שמה שאמר עשו יקרבו ימי אבל וגו', אבל כל זמן שיהיה אביו חי לא יהרגהו היינו כשיהיה אצל יצחק, אבל כשיהיה במקום אחר יהרגהו, (עיין במ"י):

ויירא יעקב מאד ויצר לו וגו' עד ויצו את הראשון כי יפגשך וגו'. פחד יעקב ויראתו מעשו לא היה מחולשת אמונתו ובטחונו ביעודיו כי באמת לבו בטוח בי"י אבל היה פחדו כדרך הגבור האמתי שבהכנסו למלחמה יפחד מהמות וירגיש בסכנה אבל מפני המעלה יבזה החיים ויבחר המות היפה וכמו שזכר הפלוסוף בספר המדות ומי שיכנס למלחמה לחשבו שלא ימות לא יקרא נדיב כי לא עשה זה לטוב בחירתו אלא מפני היותו מבזה את הממון ולכן ראוי לגבור שיתעצב מן המות ועכ"ז יבחר בה מצד המעלה ולנדיב שיאהב הממון אבל יתנהג מצד המעלה. וכן היה ענין יעקב כי אם היה בלתי ירא ולא מפחד מעשו שיהרגהו ויהרוג את נשיו ובניו הנה בלכתו אליו לא היה מורה על בטחונו בשם ית' וביעודיו כי יהיה הולך אליו לחשבו שיתנהג עמו כאח. אבל עתה ששער בשנאתו אותו וידע זה בבירור עד שהכח החיוני אשר ליעקב התפעל מזה כי ראה ופחד ועכ"ז שכלו המנהיג את הכח המתעורר אשר לו כמו שראוי לבעל המעלה גער בו על פחדו והתאמץ והלך לקראת אחיו זה באמת הראוי להקרא מאמין בנבואתו ובוטח ביעוד אלהיו ואין זה אלא כמו מי שיראה אשה יפה אסורה לו מן התורה והתאוה אליה בכחו החמרי אבל שכלו בחשק תורתו לא יעזוב את הכח החמרי לרדוף אחריה אבל יטה ממנה שאין ספק שאם לא רדף אחרי התאוה ההיא לא היה לו זכות בנטיה ממנה וכמ"ש לא יאמר אדם אי אפשי לאכול חזיר וכו' הנה א"כ פחד יעקב היה מהכרח החומר ובטחונו היה מפאת שכלו להבטחתו ביעודיו כי אלו לא היה בוטח היה מבקש אופנים אחרים להצלתו מהבריחה או האסיפה לעיר דלתים ובריח ובין זה וזה ישלח אל יצחק אביו שישמע אליו עשו. והוא לא חשש לדבר מזה אבל לן בלילה ההוא במחנה כי לא ירא מעשו והלך כנגדו כי היה בוטח בי"י וביעודיו וזה הדרך האמתי בהתר הספק הזה וכבר נמצא אצלינו דומה לו כל היום שבהיות חולה חכם אחד יודע בטבעו יבחר לקתת סם משלשל יודע בודאי שיועיל לו בהרקתו ועכ"ז יתפעל חמרו וטבעו תסמר שערת בשרו בלקיחתו. כן היה פחד יעקב כפי חמרו ואמונתו ובטחונו כפי שכלו ואמונתו. ומפני שהיה יעקב בוטח ביעודיו לא הוצרך ית' להבטיחו עוד ולחזקו לאמר אל תירא יעקב כי אתך אני לא מפני שהיה פושע בברית שכרת עם לבן ולא בדבר אחר כמו שחשב הרמב"ן חלילה וחס כי יעקב תמים היה בדרכיו אלא שהוא לא היה מסתפק בהבטחתו. ולכן לא הוצרך להבטיחו עוד והותרו במה שפירשתי בזה שאלה ה' ו'. ולפי שראוי לכל אדם שלא יתרפה ביום צרה אבל שישתדל בהכנות הראויו' לשיגיע למבוקשו ושלא יסמוך במעשיו על הנס מבלי השתדלותו לכן זכר הכתוב כל מה שעשה מההשתדלות בזה. אם ראשונה שחצה את העם אשר אתו והצאן והבקר והגמלים לשני מחנות. והנראה לי בזה הוא שיעקב עשה שני מחנות מכל העם אשר אתו מהצאן והבקר והגמלים ושאר המקנה. אבל לא שם נשיו וילדיו כי אם במחנה האחד מהם בלבד ושהפריד אותם המחנות מרחק רב זה מזה גם עשה בזה התחכמות אחר שהעביר המחנה האחד מהם רוצה לומר אותו שהיו בו נשיו וילדיו את מעבר יבוק והוליך אותם אחר הנחל שהוא הצד האחר ממה שהיה מחשבתו שיבא עשו כי עשו היה אפשר שיבא מהצד האחד מהנחל או מהצד האחר ממנו. ויעקב שם המחנה שלא היו בו נשים ולא ילדים מהצד שהיה יותר אפשרי וקרוב כפי מחשבתו שיבא עשו והמחנה האחר שבו היו הנשים והבנים העביר בלילה מעבר הנחל והניחם שם בחשבו שאם יבא עשו אל המחנה האחת היותר מוכנת כפי מחשבתו והיא אשר לא היו בו נשיו וילדיו שעשו יתעסק עם העם אשר בו שילחמו עמו להציל את המקנה ויגזול את הרכוש אשר שם ואולי יחשוב ששם כל רכושו ואין לו דבר אחר זולתו ובזה יעבור זמן לשיהיה המחנה הנשאר אחר הנהר אשר שם הנשים והילדים לפלטה כי יהיה להם פנאי לברוח או לא יתן לב עשו אליהם והם היו עקר הבית לא הרכוש ולפי שהיה יעקב מפחד שמא יבא עשו מהצד האחר של הנחל ויפגוש במחנה הנשים והילדים הפך רצונו הוצרך להפיל תחנתו לפני אלהיו שיציל אותו מחנה העקרי מיד עשו כי ירא אותו פן יבא ויכה אם על בנים ששם היו כלם. ומחשבות האל כלם לטובה על יעקב שסבב שיבא עשו מהצד שהיה שם מחנה הנשים והילדים באופן שראה את כלם ובמקום שהיה כבר חפץ יעקב שיקח עשו ויגזול המחנה האחד הבלתי עקרי ויתפייס בו לא היה הדבר כן כי שני המחנות היו לפלטה לקיים רבות מחשבות בלב איש ועצת י"י היא תקום. הנה התבאר מזה שע"כפ עשה יעקב שתי המחנות ושלא העביר הנחל כי אם אחת מהם אותו ששם נשים וילדיו ושאותה מחנה פגש עשו וששניהם יחד היו לפלטה ואחר כך כאשר עבר עשו לדרכו התחברו המחנות והיו לאחדים בידו של יעקב והותרה בזה השאלה הז'. והסתכל בדברי התפלה ויאמר יעקב אלהי אבי אברהם וגו' כי כאשר גופו של יעקב פחד ונתיירא מעשו והאנשים הבאים נגדו אמר יעקב כפי שכלו ואמונתו והבטחתו לעצמו ולגופו אל תירא ואל תחת כי יש י"י בקרבנו ומה יעשה לי אדם לכך לא אמר ויתפלל ולא ויצעק אלא ויאמר יעקב כאלו הוא אמר לטבעו כן והוא ישיב אמריו ויהיו דבריו מכוונים נגדו יתברך אלהי אבי אברהם ואלהי אבי יצחק ר"ל שבזכות אבותיו היה ראוי שיעשה עמו הקב"ה חסד כפי הדין כי אין ראוי שאבותיו אשר התהלכו לפניו ילדו לריק ויגעו לבהלה. ואמנם מצד עצמו אמר י"י האומר אלי וגו'. כי הנה היה מבקש ממדת הרחמים לא ממדת הדין שלא יספיק זכותו לכך. ואמנם אמרו קטונתי מכל החסדים וגו' אפשר לפרש לתת טעם למה ישאל ממדת הרחמים ולא ממדת הדין ככל אבותיו ואמר שהיה זה לפי שקטון הוא מהכיל שיבקש ממדת הדין כי זכור היה שבמקלו כעני ודל עבר את הירדן ועכשו היה לו כ"כ מהרכוש שעשה ממנו שני מחנות כמו שזכר. אבל היותר נכון אצלי הוא שזכר ההבטחה שהבטיחו יתברך בצאתו מבית לבן וזהו האומר אלי ברחמיו וברוב חסדיו שוב לארצך ולמולדתך ואיטיבה עמך כי עם היות שלא נאמר שם אלא ואהיה עמך הנה יעקב זכר דברי נבואתו כפי מה שהבין שהיה ואיטיבה עמך שחשב שהנה ההטבה הזאת אין ראוי שיחשוב שהיתה ברבות הקנינים צאן ובקר ועבודה רבה כי הנה כבר היו לו מהטובות ההן יותר מן הראוי בערכו וזהו קטונתי מכל החסדים ומכל האמת אשר עשית את עבדך והראיה כי במקלי עברתי את הירדן הזה כשיצאתי מבית אבי ועתה נתעשרתי כ"כ שעשיתי מאשר לי שתי מחנות. הנה אם כן אין ההטבה שיעד רבוי הקנינים כי מה יתן ומה יוסיף לי עוד לכן הצילני נא וגו' כי זאת תהיה ההטבה האמתית בשמירת בני ונשי. ואפשר עוד לפרש שהוא סמוך להצילני נא. ר"ל כיון שאתה הבטחתני ואיטיבה עמך. ואין ראוי לפרש על טובת העושר והקנינים יהיה נא מחסדך לקיימו בשמירת בני ונשי כי הנה עתה הייתי לב' מחנות והם שתי המחנות אשר עשיתי ולכן לא אשאל ולא אנסה את י"י שישמור שניהם אבל שאלתי ובקשתי היא שתצילני נא מיד אחי מיד עשו שלא יבא כה כי ירא אנכי אותו ר"ל כי ירא אנכי אותו המחנה פן יבא עשו עליו ואז בהכרח יכני כמו שיכה האדם את האם הרובצת על הבנים או על האפרוחים או על הבצים כי ככה אשים אני גופי עליהם ואם יהרוג אותם אותי יהרוג ראשונה ואיך יהיה הדבר הרע הזה. ואתה אמרת במראת הסלם אתה מעצמך מבלי בקשתי אמרת היטב איטיב עמך ושמתי את זרעך כחול הים אשר לא יספר מרוב ולכן עליך מוטלת שמירת המחנה הזה שאני בו כי אם יעודך יתקיים גם כן יהיה בבני כמו שיהיה בי. הנה התבאר למה זכר יעקב ראשונה ההבטחה האחרונה שהיה מפני שכחה היה יותר קרוב ושלא יוכל אדם לומר שכבר נתקיימה. והנה לא זכר מה שנאמר לו במראת הסלם והנה אנכי עמך ושמרתיך בכל אשר תלך והשיבותיך אל האדמה הזאת לפי שחשב יעקב שכבר נתקיימה בו ושכבר שב אל האדמה כי הוא כבר היה בגבול ארץ כנען כדעת רש"י אבל כבר זכר אותו יעוד ואתה אמרת היטב איטיב עמך שנכלל במה שנאמר לו שם כי עם היות שלא נאמר לו שם בזה הלשון הנה נכלל במה שנאמר לו והיה זרעך כעפר הארץ וגו' והנה אנכי עמך והתבאר ג"כ מאמר קטונתי מכל החסדים וגו' והותרו שאלות ח' וט'. והנה אמר אח"ז וילן שם בלילה ההוא לשתי תכליות הא' להודיע בטחונו של יעקב שלא ברח ושלא נאסף אל עיר סוגרת ומסוגרת כי בהיותו בוטח באלהיו לן שם בלילה ההוא בהיות עשו קרוב אליו ולא ירא ממנו. והב' להגיד שכאשר כלו תפלותיו חשב בלבו שיענהו השם אז בעת צרתו במראה או בחזיון לילה ויחזקהו בהבטחתו ויודיעהו את אשר יעשה ולכן לן שם בלילה ההוא והכין עצמו לנבואה אבל לא נגלה עליו אז האלדים. אולי שהיה זה בעבור ששלח מלאכים לעשו ונשתעבד אליו באמרו כה אמר עבדך יעקב. ודרשו עליו עובר ומתעבר על ריב לא לו. גם אפשר שנתיחס לו אשם במה שחצה את אנשיו וקנינו לשני מחנות כאלו היה מעצור ביד השם להושיע שניהם יחד וכמו שהיה ומפני זה וגם מפני שיעקב ישתדל בענין הדורון שהיה נכון בעיני האלדים לתתן לו לכן לא הבטיחו עוד. ומפני זה לא באתהו הנבואה בלילה ההוא האמנם באה לו בלילה אחריו וכמו שיתבאר והותרה בזה השאלה והנה ראה יעקב לשלוח מנחה גדולה לעשו כדי לשמחו במתנתו וכדי להראות לו את כבוד עשרו כי בהיותו שולח מנחה כזאת מורה שיהיה רכושו רב ואוהבי עשיר רבים. גם נתכוון שהיה ראוי לתת לעשו מתנה בעין יפה על הבכורה אשר נתן לו כי בשעת המעשה לא נתן לו אלא לחם ונזיד עדשים ולכן לקח מן הבא בידו מנחה לעשו אחיו ר"ל אם כפי מעלתו שהיה עשו שר וגדול ואם להיותו אחיו ולהתנצלותו ממה שלא שלח לו דברים אחרים יותר יקרים מזה אמר מן הבא בידו כי כך דרך שולחי מנחה שיאמר שלא ישלחוה כפי כבוד השר שהובאה לו כי אם מהבא בידו והנמצא אצלו. והנה שלח הזכרים עם הנקבות במספרם כמשפטם כדי שיראה עשו וירצה שיהיה הדורון תמיד קיים לכבוד ולתפארת ולא יערב בם מקצה אחר וככה יהיה לרצון תמיד לפניו ואולי ישלת השם ברכה בבהמות ההן וידגו לרוב ובזה תתמיד האחוה בין אחים וכדי שעשו ישער תכונת המנחה מסודרת בחכמה ודעת צוה יעקב את עבדיו וריוח תשימו בין עדר ובין עדר כדי שיהיה שהות לעיין בזווגים ההם עם שביעת עינו של רשע: