בראשית לב, ל

למה זה תשאל. אין לנו שם קבוע, משתנין שמותינו, הכל לפי מצות עבודת השליחות שאנו משתלחים:

וּשְׁאֵל יַעֲקֹב וַאֲמַר חַוִּי כְעַן שְׁמָךְ וַאֲמַר לְמָה דְנַן אַתְּ שָׁאֵל לִשְׁמִי וּבָרִיךְ יָתֵהּ תַּמָּן

וּשְׁאֵיל יַעֲקב וַאֲמַר חַוִי כְדוּן שְׁמָךְ וַאֲמַר לָמָה דְנַן אַנְתְּ שְׁאַל לִשְׁמִי וּבְרִיךְ יָתֵיהּ יַעֲקב תַּמָן

למה זה תשאל לשמי אמר אין לך בידיעת שמי תועלת כי אין הכח והיכולת בלתי לה' לבדו אם תקראני לא אענך וגם מצרתך לא אושיעך אבל עתה אברך אותך כי כן צוותי ולא פירש הכתוב הברכה והקרוב מה שאמרו רבותינו (במדרש אגדה ובזוה"ק תולדות קמד) שהודה לו על כל הברכות שם במקום ההוא על כרחו כי לא רצה יעקב להמתין לו עד בית אל:

הגידה נא שמך. המורה על צורתך ועל הפעל הנמשך ממנו כדי שאתבונן על מה קמת לשטן ואשוב בתשובה ואתפלל:

למה זה תשאל לשמי. כי הצורה האשיית לנו היא מדרגת השכלתנו אשר לא תבואר בשום דבור כאמרו והוא פלא והפעל שלה הוא כפי הרצון האלהי:

למה זה תשאל לשמי. אין לנו שם קבוע כי שמותינו משתנים לפי השליחות.

או יאמר למה זה תשאל לשמי, אין דרכנו לגלותו, שאין מלאך רוצה לגלות שמו שלא ליטול עטרה וכבוד לאמר נס זה עשה פלוני כאלו תלוי בו הדבר, ואינו אלא כעבד עושה שליחותו, וזהו שאמר המלאך למנוח (שופטים י״ג:י״ח) למה זה תשאל לשמי והוא פלאי, כלומר מכוסה אין אנו רוצים לגלותו שלא ליטול עטרה וכבוד, שאין הכבוד כי אם להקב"ה, כענין שנאמר (ישעיהו מ״ג:ז׳) כל הנקרא בשמי ולכבודי בראתיו, וכתיב (תהלים ככט) הבו לה' בני אלים הבו לה' כבוד ועוז.

ויש שפירשו למה זה תשאל לשמי ואני מנוצח ודרך העולם שהמנצח מגלה שמו כדי שיתכבד אבל המנוצח אינו רוצה לגלות כדי שלא יתבייש.

ויברך אותו שם. הודה לו על הברכות והסכים עליהן. ובמדרש ויברך אותו שם ברכת כהנים ברכו.

ועל דרך השכל ויאבק איש עמו זה גבריאל והוא השכל הפועל לדעת חכמי המחקר והוא המעלה העשירית ממעלות המלאכים הנקראים אישים, וע"כ נקרא בכתוב איש. ויעקב רצה לידע אם אפשר שתהיה נפשו שכלית בעודה משותפת בחומר במדרגת השכל הפועל הנקי הטהור מן החומר. והודיעו כי א"א לו זה עד עלות השחר כלומר עד שיסתלק ממחשכי הגוף אל האור הצח והטהור שכנהו בשחר.

והנני כותב לך כאן באור הפרשה על הדרך הזה כמו שפירש פילוסוף אחד מחכמי תורתנו שהיה מסיביליי"ה בפי' שיר השירים שחבר. ולפי שהחבור ההוא לשון הגרי הנה תמורתו קדש, כי העתקתי לשון הפירוש אל לשוננו הקדוש, וזה לשונו המועתק.

ויותר יעקב לבדו. נתפשט יעקב במחשבתו מכחות הגוף עד שנשאר לבדו עם הנפש השכלית שלו, ורצה לידע אם תהיה הנפש השכלית שלו במדרגת השכל הפועל שכנהו הכתוב במלת איש והוא גבריאל.

וידוע כי אין התאבקות בשני אנשים אלא א"כ שוין, והכונה לומר כי לא היה לו ליעקב יכולת בזה שיהיה שוה לשכל הפועל עד עלות השחר כלומר עד שיסתלק השכל ממחשכי הגוף אשר כנהו שחר.

וירא כי לא יכול לו, פירוש עתה כי השכל הפועל לא היה לו יתרון על הנפש השכלית שביעקב כלל אלא בענין הזה בלבד, והוא בהכירו כי השכל הפועל נקי מן החומר, והנפש השכלית אשר ביעקב משותפת עם החומר. זהו שאמר ויגע בכף ירכו, המשיל החומר לכף הירך שכל הגוף נשען עליו. ותקע כף ירך יעקב בהאבקו עמו, הגיד הכתוב כי חסרון מדרגת הנפש השכלית שביעקב ממדרגת השכל הפועל הלא הוא מצד כף ירך יעקב כלומר מצד החומר.

ויאמר שלחני כי עלה השחר. ירמוז עתה השכל הפועל, כי הנפש השכלית שביעקב כשתפרד מן החומר והוא השחר שלה לא תצטרך אליו כלל כי מדרגתה שוה למדרגתו, והזכיר המשל הזה כמי שמשלח את חברו ואינו צריך לו.

ויאמר לא אשלחך כי אם ברכתני, למד הכתוב כי הנפש השכלית שביעקב מתאחזת בו ונקשרת עמו, וע"כ אמר לא אשלחך, לא אפרד ממך אפילו רגע עד שתשפיע עלי שפע ותחזור במדרגה השכלית הנקיה מכל חומר, וע"כ פרידתך ממני נמנעת עד השיגי מדרגה עליונית שאני משתוקקת אליה.

ויאמר לא יעקב יאמר עוד שמך, דע כי שם יעקב מורה על שפלות, מלשון (בראשית כ״ה:כ״ו) וידו אוחזת בעקב עשו, כי העקב שפל מכל המקומות שבגוף, ושם ישראל מורה על שררה ומעלה, וע"כ אמר ראוי אתה להקרא בשם שיורה על הקדימה ועל המעלה, לא שתקרא בשם המורה על השפלות והאחור, ובאר הטעם כי שרית עם אלהים ועם אנשים באר כי מדרגת נפשו השכלית עלתה במדרגת השכלים הנפרדים בידיעת המושכלות ואע"פ שהנפש שלו משותפת בחומר, זהו שאמר ועם אנשים, כלומר אע"פ שהיא עם חברת הגוף בתוך בנין האנושי. ומאחר שאמר עם אלהים לא היה צריך לומר עם אנשים, שאם שרה עם אלהים כ"ש עם אנשים, אבל הכונה כי מדרגת נפשו השכלית של יעקב במדרגת אלהים שהם השכלים הנפרדים אף בהיותה מחוברת עם הגוף.

הגידה נא שמך. רצה לידע אמתת עצמו שיודיעהו שם שיורה על מהותו ואיך המושכלות מושפעות עלינו מאתו, ולא הודיעהו זה רק השיב לו למה זה תשאל לשמי, כלומר לא תצטרך לשאלה הזאת כי כבר השגת הרבה ועלית במדרגת השכלים. ואמר אחר כך ע"כ לא יאכלו בני ישראל את גיד הנשה, פירושו לפי שהנפש השכלית ראויה שתמשך אחר השכל הפועל לא יתעסקו תלמידי ישראל בענין התאוות הגשמיות שהמשיל לגיד הנשה.

וידוע כי התלמידים קרוים בנים, וכבר ידעת כי גידי הבהמה חזקים מאד כחבלים ויותר מהם, והכתוב המשיל העון לחבל הוא שכתוב (ישעיהו ה׳:י״ח) הוי מושכי העון בחבלי השוא וכעבות העגלה חטאה, לפי שעם שתחלתו חלוש סופו הולך וחזק, ומתוך חוזק התאוות ישכח הש"י, וע"כ קראו בשתי מלות הללו גיד הנשה. וייחס בו האכילה ואמר לא יאכלו כי ערבות חוש הטעם ותענוגו אינו אלא לפי שעה.

ומן הידוע כי המיעוט בו יפה ונעים, שבו קיום הגוף, והיתרון ממנו הפסד וחרבן הגוף, כן יקרה לאדם עם כל שאר תאוותיו. אשר על כף הירך, לפי שכל הגוף נשען עליו, כי יכנסו כל שאר התאוות בכלל לשון אכילה. ופי' ואמר עד היום הזה, כי נהגו בני אדם בעוה"ז בתאוות הללו עד הגיעם לעוה"ב הנקרא יום, ואמר הזה כלומר אחר הפרדו מן העוה"ז. כי נגע בכף ירך יעקב, כלומר שהרי עלתה מדרגת הנפש השכלית למדרגת השכלים הנפרדים מן החומר, אין ביניהם הפרש אלא היותה משותפת בחומר, זהו פי' כי נגע בכף ירך יעקב. וע"כ הזכיר יעקב וייחס כף ירך ליעקב ולא לישראל, מפני ששם יעקב מורה על השפלות ועל בקשת הענינים הגשמים השפלים, ושם ישראל בהפך ממנו מורה על המעלה והשררה ועל בקשת המושכלות וידיעת השכלים הנפרדים. ואמר הכתוב בענין אליהו (מלכים א י״ח:ל״א) ויקח אליהו שתים עשרה אבנים כמספר שבטי בני יעקב אשר היה דבר ה' אליו ישראל יהיה שמך, ומה היה הצורך להודיענו אשר אמר ה' אליו ישראל יהיה שמך כאלו שאלנו אנחנו יעקב מי הוא. אבל הענין לפי שהיו ישראל בזמן ההוא מורדים בהקב"ה, והיו מטעין אותם נביאי הבעל שבהם, באר אליהו כי היו נמשכים אחר החומר והתאוות הגשמיות, ומורה על כל זה שם יעקב, והיתה הכונה בזה שיהיו שכליים כמלאכי השרת, כמו שכתוב (תהלים פב) אני אמרתי אלהים אתם וגו', והם נטו מדרך ה' יתעלה והלכו אחרי נביאי הבעל ההולכים בחושך ולא אור, וע"כ הזכיר להם אליהו בענינם שם יעקב ושם ישראל, ללמדם שאין תכלית הכונה להמשך אחר החומר ואחר התאוות הגשמיות כי אם להמשך ולהתקשר במדרגת השכלים הנפרדים, כשם שלא היתה תכלית הכונה בשם יעקב כי אם בשם ישראל מן הטעם זה בעצמו, וזהו שאמר ה' אליו ישראל יהיה שמך. וכמו שאמרו רז"ל ישראל עקר ויעקב טפל לו, ומזה אמר הכתוב (שמות י״ט:ג׳) כה תאמר לבית יעקב ותגיד לבני ישראל. ייחס הנשים ליעקב שהן טפלות לאנשים, וייחס הזכרים לישראל שהם העקר. ע"כ לשון החכם הפילוסוף. ואם אולי לא כוונתי יפה בהעתקת לשונו אות באות לא היתה כונתי רק לשמור כוונתו בדרך הזה אשר הוא הולך עליה.

ואני אומר לפי הדרך הזה שיתכן לפרש מה ששנה הכתוב קריאת שם המקום פעם פניאל ופעם פנואל, כי בהיות מחשבתו משוטטת בענין המלאך קרא את שם המקום פניאל ביו"ד, לרמוז על המלאך הזה שהוא העשירי במעלות המלאכים הנקראים אישים, וכאשר עבר את המקום ההוא ונתפשט מן המחשבה הזאת, חזר כבתחילה להרגשות העוה"ז שהוא שש קצוות, ע"כ הזכיר פנואל בוי"ו, וזהו שאמר והוא צולע על ירכו, כי אז התבונן בענייני הגוף והרגיש בהרגשותיו.

וע"ד הקבלה ויאבק איש עמו הוא כבוד נברא במלאכים, וכבר נתבאר זה בפרשת וירא אליו ה' ואין בכאן צורך להאריך.

למה זה תשאל לשמי אינך צריך לשאול שמי, נוהג בעולם כשהולכי דרכים נפגשים שלא ראו זה את זה מימיהם הם מרגילים בעת פרידתם דברי אהבה ורעות ושואלים זה לזה מה שמך שאם תשלח שליח מאתך שמזכיר שמך אשלים חפצך. וכן אמר מנוח למלאך מי שמך כי יבא דברך וכבדנוך, וכן עשה יעקב למלאך והמלאך השיבו אינו צריך לכך. ד״א למה זה תשאל לשמי אינך צריך לשאל שמי המלאכים אינם רוצים לגלות שמן פן ישביעום בני אדם, וכן מצינו גבי מנוח למה זה תשאל לשמי והוא פלאי. ד״א שמך שאלתי לשנותו על שם המעשה אבל שמי מה יועיל לך למה תשאלני.

למה זה תשאל לשמי. כי אני שאלתי שמך כי הנוצח רוצה לפרסם שמו כדי שתהא הגבורה נזכרת על שמו אבל הנצוח אינו רוצה לפרסם דקלון הוא לו שאומר פלוני היה נצוח ועוד אין דרך המלאכים להגיד שמם וכן אמר המלאך למנוח. יש אומר' לפי שאין להם שם קבוע. וי"ל לפי שאינם רוצים שידעו אנשים שמם שלא ישביעם:

ויברך אותו שם. ועשה שלום עמו והלך לו:

הגידה נא שמך. להיות שיעקב יודע הוא שאין שם קבוע למלאך, ושאל למלאך שמו, ופרש כי שואלו על שמו אז באותה שעה, והוא אמרו הגידה נא שמך פירוש: עתה מה שמך.

למה זה תשאל וגו׳. פרוש, בשלמא מה ששאל המלאך שמו של יעקב הוא לטעם מה שאמר לו ״לא יעקב וגו׳ כי אם ישראל״, מה שאין כן שאלה זו של יעקב למה, אם לומר לו דבר יאמר אליו ובלא סבת שאלת ענין זה. או ירצה למה פרוש, לאיזה ענין אתה שואל דבר זה שאודיעך שמי שאני נקרא בו עתה, כיון שאין זה שם קבוע ובעת אחר יצטרך לשאול לשמי.

הגידה נא שמך. ידוע שמות המלאכים אינו אלא לפי כחם ופעולתם שלזה נוצרו ובאו לעולם. וא״כ רצה לדעת מה כחו בפרטות ויהי לתועלת כשתהא השעה נצרכת לזה הפרט:

למה זה תשאל לשמי. מה תהא אתה נצרך אלי הלא אתה מתפלל לפני ה׳ אשר הוא כח כל הכחות. וע׳ מש״כ שמות כ׳ כ׳:

ויברך אתו שם. כאשר הניחו הודה לו וברכו עבור זה:

הגידה נא שמך. רצה לעמוד על מהות ענינו ועצמותו ותכלית בריאתו, שהשם מורה על העצמות, ויאמר למה זה תשאל לשמי, כי החומר והיצה"ר הוא מקור ההעדר וכל רע בא מפאת ההעדר הכרוך בחומר, וזה מהותו עד שלא יצדק לו שם מורה על מהות, כי ענינו הוא שאין לו מהות ואינו קיים רגע על מצב אחד, רק פושט צורה ולובש צורה, ויברך אותו שם, שזה ברכתו במה שהוא שם לפי שעה שאינו קיים:

ס לא שכעס כששאל זה ממנו, שהרי גם הוא שאל כזה מיעקב: