בראשית ל, כג

אסף. הכניסה במקום שלא תראה וכן (ישעיה ד א) אסף חרפתנו, (שמות ט יט) ולא יאסף הביתה, (יואל ד טו) אספו נגהם, (ישעיה ס כ) וירחך לא יאסף, לא יטמן:

חרפתי. שהייתי לחרפה שאני עקרה, והיו אומרים עלי שאעלה לחלקו של עשו הרשע ומדרש אגדה כל זמן שאין לאשה בן אין לה במי לתלות סרחונה, משיש לה בן תולה בו. מי שבר כלי זה, בנך, מי אכל תאנים אלו, בנך:

וְעַדִּיאַת וִילִידַת בָּר וַאֲמֶרֶת כְּנַשׁ יְיָ יָת חִסּוּדִי

וְאִיתְעַבָּרַת וִילֵידַת בַּר וַאֲמָרַת כְּנַשׁ יְיָ יַת חִיסוּדִי וְהֵיכְדֵין עָתִיד יְהוֹשֻׁעַ בְּרֵיהּ דְיוֹסֵף לְמִכְנוֹש יַת חִיסוּדָא דְמִצְרַיִם מֵעַל בְּנֵי יִשְׁרָאֵל וּלְמִגְזַר יַתְהוֹם מֵעִיבְרָא לְיַרְדְנָא

אסף אלהים את חרפתי הכניסה במקום שלא תראה וכן ולא יאסף הביתה (שמות ט יט) וכוכבים אספו נגהם (יואל ב י) וירחך לא יאסף (ישעיהו ס כ) לא יטמן לשון רש"י (רש"י על בראשית ל׳:כ״ג) ורבי אברהם אמר (אבן עזרא על בראשית ל׳:כ״ג) כטעם כרת ונאספה שמחה וגיל והנכון דעת אונקלוס (תרגום אונקלוס על בראשית ל׳:כ״ג) שעשאן כולן לשון קבוץ וכנוס כפשוטם מלשון ויאספו את השליו (במדבר יא לב) כי מאספיו יאכלוהו (ישעיהו סב ט) ונקראת המיתה אסיפה בהיותו נקבץ אל אבותיו המתים ולא יאסף הביתה להקבץ לאנשי ביתו ואספו נגהם שקבצו האור בתוכם ולא הוציאו אורם לחוץ או שנאספו אל האהל אשר להם ברקיע השמים ויאמרו אסיפה בחרפה שתתקבץ ולא תתפזר בין בני אדם להיות נדברים בה עוד בחוצות:

אסף אלהים את חרפתי. כטעם כרת. וכן ונאסף שמחה וגיל. ואחרים אמרו כי השם ראה החרפות שהיו הנשים מחרפות אותי בעבור היותי עקרה וכאילו נאספו ונתחברו אצל השם. והנה נולדו ליעקב י"ב בנים בז' שנים וכאשר ספרום הקדמונים מצאום בני ששה חדשים וימים במספר. ויתכן שנתנה לאה שפחת' ליעקב קודם שנולד נפתלי. גם הרתה רחל קודם שנולד זבולון וגם דינה לא ידענו מתי נולדה:

אסף אלהים - כמו: ואספתו אל תוך ביתך. וכמו: אספתי את שלומי, הכנסת והטמנת את חרפתי שהייתי נקראת עקרה.

את חרפתי. שקבל תפלת אחותי ולא היה מקבל תפלתי:

אסף אלהים את חרפתי. כלומר שהיו מחרפין אותה. לאמר יוסף ה' לי בן אחר, ובהזכרת שם יוסף רמזה זה. ומה שאמרה בן אחר ולא אמרה בנים אחרים יורה שהיתה יודעת בכך לפי שכבר היו ללאה ששה בנים ולבלהה ולזלפה שנים שנים הרי י', וכיון שנולד יוסף שהיה אחד עשר ידעה כי עוד יהיה לה בן אחר לתשלום י"ב.

והנה רחל הזכירה בו שתי לשונות לשון אסיפה ולשון תוספת, באורה על הנגלה בלשון תוספת ועל הנסתר בלשון אסיפה, אסף אלהים את חרפתי. להורות כי יוסף ירמוז על הקו האמצעי שהוא מאסף לכל המחנות מחבר כל הקצוות מעלה ומטה. והנה ענפיו הנמשכים ממנו הנצח וההוד לכך יצא מיוסף שני שבטים מנשה ואפרים. והיה בנימין כנגד שתי המדות שלמעלה ממנו. ואמו קראתו בן אוני כלומר בן כחי שהוא מדת הדין. ואביו קרא לו בנימין שהוא הרחמים כלומר בן ימין. ושתי מדות אחרונות כבר רמזתי בדן ונפתלי, והבן כי דן ונפתלי צדק וצדיק, ויוסף הקו האמצעי עם ענפיו, ובנימין ידי אביר יעקב המקבלות ממעל לו, וא"כ הכל בכלל, וזה מבואר.

אסף אלקים את חרפתי כרת, כמו נאספה שמחה וגיל.

אסף אלקים את חרפתי. לגמרי שלא אהיה פחותה מן אמהות:

אסף אלהים את חרפתי בזה הפסוק נבוכו כל המפרשים ויתכן שבזמן ההוא היה כל איש נושא שתי נשים כאמרם ז"ל על פסוק ויקח לו למך שתי נשים עדה וצלה כך היה דרכן של דור המבול אחת לפריה ורביה ואחת לתשמיש וזאת שהיא לתשמיש היו משקין אותה כוס של עקרין כדי שתעקר ומקשטה ככלה ומאכילה מעדנים וחבירתה נזופה ואבלה כאלמנה הוא שפירש איוב רועה עקרה לא תלד ואלמנה לא ייטיב עדה היא של פריה ורביה על שם שמגונה עליו ומוסרה ממאכלו עדה תרגום של סורה צלה היא של תשמיש על שם שיושבת תמיד בצלו ועל זאת ההקדמה נאמר שכך היו אומרים ליצני הדור יעקב יש לו שתי נשים רחל שהיא יפה היא לו לתשמיש ולכן אינה יולדת שהשקה לה כוס של עיקרים ולאה שיולדת ואינה יפה היא לו לבנים וזאת חרפה גדולה שאם כן היתה כזונה אצלו ועתה שילדה יאמרו הטובים שבהם תפח עצמותן של בעלי לשון הרע וזהו אסף אלהים את חרפתי וזה הענין חשוב מאד:

אסף אלהים את חרפתי. לפי הפשט כל בריאה שלא הגיע לתכליתו הרי חסר יביאנו וחרפה היא. וביחוד אשה חסרון הולדה הוא לחרפה דא״כ כל התשמיש עמה אינה לתכלית רק להנאה ממנה והיא חרפה:

בן אחר. ולא אמרה עוד בן. ראתה ברוה״ק שיהיה טבע הבן השני ומנהגו משונה משבט יוסף שהרי הי׳ נמשך אחרי שבט יהודה בכל דבר כמש״כ לעיל כ״ח ג׳ וכ״ה ברבה ע״ש. וע׳ ירושלמי ברכות פ״ט ה״ג אמנו רחל מנביאות כו׳:

ו לא שקבץ אותה במקום אחד, כי זה הוא לרעתה שאז תראה חרפתה יותר:

ז ופירוש חרפתי סרחוני וחטאתי על שבירת כלי בית בעלי: