בראשית א, י

קרא ימים. והלא ים אחד הוא, אלא אינו דומה טעם דג העולה [מן הים] בעכו לטעם דג העולה [מן הים] באספמיא:

וּקְרָא יְיָ לְיַבֶּשְׁתָּא אַרְעָא וּלְבֵית כְּנִישׁוּת מַיָּא קְרָא יַמְמֵי וַחֲזָא יְיָ אֲרֵי טָּב

וּקְרָא יְיָ לִנְגִיבְתָּא אַרְעָא וּלְבֵית כְנִישַת מַיָין קָרָא יַמְמֵי וַחֲמָא יְיָ אֲרוּם טָב

וַיִּקְרָא אֱלֹהִים לַיַּבָּשָׁה אֶרֶץ יאמר כי שמה הראוי לה "יַבָּשָׁה" כי בהפרד המים מן העפר היא יבשה אבל יקרא אותה "אֶרֶץ" כשם כלל היסודות הנברא בראשון והטעם כי בעבורה נבראו שתהיה ישוב לאדם שאין בתחתונים מכיר בוראו זולתו וקרא למקוה הַמַּיִם "יַמִּים" כאילו הוא "ים מים" לפי שקרקע המקוה נקרא "ים" כדכתיב (ישעיהו יא ט) כַּמַּיִם לַיָּם מְכַסִּים וכן וְאֶת הַיָּם הוֹרִד מֵעַל הַבָּקָר (מלכים ב טז יז) כי מפני שהוא מקוה מים גדול יקרא כן:

וַיַּרְא אֱלֹהִים כִּי טוֹב הוא קיומם בחפצו והענין כי כאשר הלבישם הצורה הזו חפץ בהם והיה הקיום כמו שפירשתי (רמב"ן על בראשית א׳:ד׳) וזה מה שאמרו רבותינו (ב"ר ד ו) מפני מה לא נאמר כי טוב בשני לפי שלא נגמרה מלאכת המים לפיכך כתוב בשלישי שני פעמים אחד למלאכת המים ואחד למלאכת היום:

ואמר ימים בעבור שאין שום ים שיקיף כל הארץ:

ליבשה ארץ - כמו שפירשתי למעלה, היבשה היא שקרויה ארץ בכל מקום בתורה.

ויקרא אלהים ליבשה ארץ. קרא החלק בשם הכל כי אמנם זה החלק היה עקר המכוון מכלם כאמרו לשבת יצרה:

וירא אלהים כי טוב. רצה כן בשביל התכלית שהוא טוב המכוון:

ולמקוה המים קרא ימים. אין שם הים נקרא על המים כי אם על החפירה, וזהו שתרגם אונקלוס ולבית כנישות מיא, כלומר החפירה שהוא בית המקוה שהמים נקוים שם, וכן אמר הכתוב (ישעיה י״א ט') כמים לים מכסים כי המים מכסים את החפירה הנקרא ים, וכן בברכת הדגים או התנינים ביום חמישי אמר ומלאו את המים בימים, באר כי המים עומדים בימים, וראיה עוד הים שעשה שלמה הוא שכתוב (מ״ב י׳) ואת הים הוריד מעל הבקר, ואמר קרא ימים ולא ים לפי שהם רבים, ודרשו רז״ל שבעה ימים הם:

ויקרא אלהים ליבשה ארץ ולמקוה המים קרא ימים שמתחלה היו המים והעפר נקראים תהום שהיו מעורבים זה עם זה והיו כמים עכורים וכשהפריד זה מזה קרא ליבשה ארץ ולמקוה המים קרא ימים ולא נקרא ים המים אלא החפירה וזהו אומרו ומקוה שנקוו המים בו קרא ימים וכן אמר כמים לים מכסים. וקראו ימים כלומר ים מים והקב"ה עשה היבשה ביום שלישי וביום רביעי המאורות לפי שהחוקר אומר שסבת היבשה הוא השמש המכה במים ומיבשה בחומו הגדול לכן קודם שברא השמש או קודם שנתנו ברקיע עשה היבשה לעקור סברת המינים ולומר שלא נעשת היבשה אלא ברצון הקב"ה כי הוא אמר ויהי ולזה גזר בו גם כן תדשא הארץ דשא קודם יום רביעי שבו נבראו המאורות לומר שלא מכח המאורות נתהוו האילנות והעשבים כדעת הטבעיים וכמו שהוא עכשיו שנאמר וממגד תבואות שמש וממגד גרש ירחים אבל בתחלת הבריאה לא היה כן אלא במאמרו של הקב"ה היו האילנות והעשבים ופירותיהם:

ויקרא אלהים ליבשה ארץ. והיא המזכרת בפסוק ראשון ״בראשית״ וגו׳. ואמרו תיבת ויקרא תתפרש בב׳ אופנים: או לשון קריאת שם, או לשון צעקה – צעק עליה לבל תתפשט עוד, כאמרם זכרונם לברכה (חגיגה יב.) שאמר לעולמו ״די״, וכיון ששמעה ולא נתפשטה עוד קראה ״ארץ״, כאמרם זכרונם לברכה (בראשית רבה ה:ח) שעל שם שנתרצית נקראת ״ארץ״.

ואמרו קרא ימים – לא זה הוא התהום האמור בפסוק ב׳, כי התהום יאמר על כללות מימות ואשר מתחת לארץ. גם מימות הנקוים היה אז בבחינת תהום קדם שנראית הארץ, כי היו שוים בתערובת עם מימות אשר הם הן היום תחת לארץ.

ואמרו וירא אלהים כי טוב חוזר גם על מקוה המים, כי בזה יש חיות וקיום העולם, כי ממנו גשמים בעולם, כאמרם זכרונם לברכה (תענית ט:).

קרא ימים. לכל מקוה נקרא ים ולהרבה מקואות נקרא ימים. זהו פשוטו ש״ד. והדרשה ידוע:

ויקרא אלהים ליבשה ארץ. יש הבדל בפעל קרא הבא על קריאת השם בין אם בא אחריו מלת את ובין אם בא אחריו למ"ד, שקרא נקשר עם את כשהנקרא מחוסר שם. ונקשר עם למ"ד כשהנקרא כבר י"ל שם וקורא לו שם אחר. וכבר בארו זאת חכמי הלשון, ופה ר"ל שתחלה בעת בריאת שמים וארץ היה שמים שם כולל לכל מה שמן קערורית גלגל הירח ולמעלה, וכל מה שמן קערורית הירח ולמטה נקרא בשם ארץ. אולם אחר שהתחילה הבריאה להתקרב אל התכלית, החלו השמות האלה להגבל לפי תכליתם, בעת שנעשה הרקיע שהוא מפסיק בין האויר התחתון שבו חיים כל יושבי הארץ ובין האויר שלמעלה שא"א לבע"ח להתקיים שם, קרא מה שלמעלה מן הרקיע בשם שמים, והארץ הוא רק מה שתחת הרקיע שזה נתן לבני אדם לחיות שם, ואחר שהתקרב יותר אל התכלית וקוה את המים וחלק את הארץ בין ים ליבשה, אז נגבל שם ארץ יותר, שרק חלק היבשה יקרא בשם ארץ כי הוא לבד הנתון לבני אדם. וכן מ"ש ויקרא אלהים לאור יום, הוא ג"כ הגבלת התכלית ולא היה קריאת השם לבד, רק שבו קבע ג"כ טבע הדבר, שהאור טבעו שיעשה את היום, והרקיע טבעו שלא ישכנו בני אדם למעלה מגבולו רק יהיה שמים שמים לה', וליבשה גבל טבעו שיהיה ארץ ראוי לקיום הצמחים והחיים, וע"כ כתוב בכל אלה ויקרא אלהים, שקריאה זו היה ע"י שם אלהים, הפועל בכל מ"ב. ואמרו חז"ל שלא אמר ולחשך קרא אלהים לילה מפני שאין השם מייחד שמו על הרעה, כי החשך הוא העדר ואינו מתיחד לפעולת אלהים בעצם כמ"ש למעלה פסוק ב'. אמנם מה שלא אמר ולמקוה המים קרא אלהים ימים מפני ששם ים אינו מציין לא המים שבים שזה נקרא מי הים, ולא קרקע הים שזה נקרא תהום רק ים הוא החלל שבו יהיו מי הים וכמ"ש דורשי הלשון, וחללים האלה הם גם כן העדר יסוד העפר שם והם נעשו מעצמם, וכן יעשו תמיד ע"י רעש הארץ שיהיו תחת התהום שעל ידו תפתח הארץ את פיה תמיד ויתהוו ימים חדשים כנודע, וזה נעשה ג"כ מעצמו מטבע ההויה וההפסד: וירא אלהים כי טוב. ר"ל שהגם שהיה בזה חורבן צורה הראשונה שהיה ענינה שיסוד המים יקיף את יסוד העפר ושיהיו היסודות מעורבים, ועתה הפרידן זה מזה ונתן חול גבול לים שיהיה יסוד העפר מגולה, וכל חורבן הוא רע, בכ"ז ראה כי טוב, שבזה הוטב הבריאה והלכה מהלך השלמות לצורך התכלית שלא תהו בראה רק לשבת יצרה, וכמ"ש בפי' ישעיה שם:

ל ר"ל דהא כל שאר ימים יניקה שלהם מים הגדול כמ"ש (קהלת א' ז') כל הנחלים וגו':

מ דבאספמיא הדגים טובים יותר: