במדבר ט, ב

במועדו. אף בשבת במועדו אף בטמאה:

וְיַעְבְּדוּן בְּנֵי יִשְׂרָאֵל יָת פִּסְחָא בְּזִמְנֵיהּ

וְיַעַבְדוּן בְּנֵי יִשְרָאֵל יַת נִכְסַת פִּסְחָא בֵּינֵי שִׁמְשְׁתָא בִּזְמַנֵיהּ

ויעשו בני ישראל - לפי שפסח מצרים לא נהג אלא יום אחד ולא היה כשאר קרבנות, עתה כשנבנה המשכן הוצרך לצוות שיעשוהו כעיקר מצות לדורות ולא בפסח מצרים.

ויעשו בני ישראל את הפסח. מלבד מה שעשו בשמיני למילואים וחנוכת הנשיאים יעשו גם כן את הפסח שלא יפטרו ממנו בשביל שמחת המצוות שקיימו כמו שקרה בבנין בית ראשון שספרו רבותינו ז"ל שבטל שלמה את יום הכפורים בשמחת חנוכת הבית:

במועדו מלא וי"ו לאחר ו' שעות זמן שחיטה. במועדו בא"ת ב"ש שיפזק"ף בגימ' בשבת:

ויעשו בני ישראל את הפסח הפ״א בקמץ גדול.

במועדו. פרש״י אף בשבת במועדו אף בטומאה. פי׳ שתי פעמים כתיב במועדו כאן. והכי אי׳ באמת בספרי. אבל זה אינו אלא לתנא דלא משמע ליה מלשון במועדו שבת וטומאה אלא מצד יתור וג״ש. אבל לברייתא דת״כ דמשמע לשון במועדו שבת וטומאה וכמש״כ התוס׳ פסחים דס״ו א׳. א״כ יש לפרש האי במועדו כך פירושו. דאף ע״ג שאין ענין לפסח בהיותם במדבר. מכ״מ אחר שהוא במועדו בא״י יש לעשות גם במדבר. וכמש״כ לעיל שהוא משום יעוד וכמו כל הקרבנות:

ויעשו ב"י את הפסח במועדו אפי' בשבת ומאמר הזה מובא במכלתא (בא סי' למ"ד) ושם פרשתי עיי"ש.

תעשו אותו במועדו אמר ב"פ במועדו ללמד שדוחה שבת וטומאה, ומ"ש מה פרה דוחה טומאה, כמ"ש בפרה (פ"ג מ"ז) שהיו מטמאים כהן השורף הפרה ופרש"י בחגיגה (כ"ג) שהיו מטמאים בשרץ. וכ"כ הרמב"ם (ה' פ"א פ' א'), ואף למ"ש הר"ש והתוס' (יומא דף ב', חגיגה שם) דלא היו מזלזלים בו כולי האי מודה שאם טמאוהו בשרץ לא פסל:

ככל חקותיו וככל משפטיו כבר בארתי מאמר זה בפי' המכלתא (פ' בא) שאתיא כר' יאשיה שס"ל שמ"ש זאת חקת הפסח מציין שטהג בפסח דורות, ומ"ש ככל חקותיו, מפני שמזה לא למדנו רק שהדברים שנאמרו בפ' זאת חקת הפסח נוהג לדורות, שהם כל בן נכר לא יאכל בו, לא תוציא מן הבשר חוצה, ועצם לא תשברו בו, ולא ידעינן דברים שנאמרו בפ' הקודמות, לכן אמר ככל חקותיו ומרבה דברים שבגופו שנאמרו בפ' הקודמות שה תמים זכר בן שנה וצלי אש, ומ"ש וככל משפטיו, ר"ל כל דיני הנהגתו שהם דברים שעל גופו אכילת מצה ומרור, ומן מלת כל מרבה אף דברים שלא על גופו מצה שבעה ובעור חמץ (עי' פסחים דף צה), ומה שהגהתי מלות ושלא על גופו כ"ה גי' הגר"א משפטיו להביא מצות שעל גופו ככל משפטיו להביא מצות שלא על גופו למצה שבעה ולבעור חמץ, וכן נראה גי' הרמב"ן לפי מה שהגיה דברי רש"י שעל גופו צלי אש שחוץ לגופו מצה שבעה ובעור חמץ, ומש"ש וכן בפ"ש נאמר חקותיו ומשפטיו מלת ומשפטיו צריך למחוק והמפ' נבוכו בכ"ז ועי' לקמן (סי' כ"ה):

י ר"ל מבמועדו שני דכתיב בקרא דריש ליה משום דכבר ילפינן מבמועדו הראשון דפסח דוחה את השבת דילפינן מועדו מועדו מקרבן תמיד שכתוב ביה במועדו וקרבן תמיד דוחה את השבת ואייתר לה במועדו שני למדרש שדוחה את הטומאה (בספרי) אי נמי יש לומר מחד קרא נפקא תרווייהו משום דהי מינייהו מפקא. והא דכתיב בסמוך איש איש כי יהיה טמא וגו' ועשה פסח לה' בחדש השני משמע דטמאים נדחים לפסח שני היינו דוקא באיש דאיש נדחה אבל אין צבור נדחין והכא מיירי בצבור או רוב צבור שטמאים וכשנטמאו מחצה הטהורים יאכלו אותו בטהרה והטמאים עושים לעצמן בטומאה (פסחים דף ע"ט) ודוקא טומאת מת הוא דדחי ולא שאר טומאות (פסחים ע"ז):