במדבר ו, יג

יביא אתו. יביא את עצמו, זה אחד משלשה אתים שהיה ר' ישמעאל דורש כן כיוצא בו והשיאו אותם עון אשמה (ויקרא כב, טז), את עצמם, כיוצא בו ויקבור אותו בגיא (דברים לד, ו), הוא קבר את עצמו:

וְדָא אוֹרַיְתָא דִנְזִירָא בְּיוֹם מִשְׁלַם יוֹמֵי נִזְרֵהּ יַיְתִי יָתֵהּ לִתְרַע מַשְׁכַּן זִמְנָא

וְדָא אַחֲוָויַת אוֹרַיְתָא נִזְרָא בְּיוֹם מִשְׁלַם יוֹמֵי אַפְרָשׁוּתָא יַמְטֵי יַת גַרְמֵיהּ לִתְרַע מַשְׁכַּן זִמְנָא

מלאת. שם הפועל מבעלי האל"ף על מנהג בעלי הה"א באחרונה וכמוהו לבלתי קראת לנו:

יביא אותו. יביא נפשו כמו וירעו הרועים אותם או יביא הכהן אותו בצווי בעל כרחו להקריב את קרבנו:

יביא אותו - את עיקר קרבנו כמו שהולך ומפרש.

יביא אותו. כבר בארו ז"ל הוא יביא את עצמו וזה כי אמנם כל הקרב אל מי שיחדש דבר מעצמו נאמר שהוא מובא אל המחדש בו על ידי נכבד ממנו כזה שאין חבוש מתיר עצמו ולזה נכתב במצורע בטומאתו ובטהרתו והובא אל הכהן ובסוטה והביא האיש את אשתו אל הכהן וכן בעבד והגישו אדוניו אל האלהים אמנם בנזיר אשר יחודש בו גילוח ובו יהפך לאיש אחר אין נכבד ממנו שיביאהו אבל הוא יביא את עצמו:

ביום מלאת ימי נזרו. טעם הקרבן הזה בנזיר ביום מלאת ימי נזרו לא נתגלה, כי לא מצינו בכל התורה כלה קרבן כי אם על עון שקדם לשעבר, וזה שקדם וזכה לעשות מצוה והיה כל ימי נזירותו קדוש ופרוש מתאוות העולם ועתה ביום מלאת ימי נזרו תחייבנו תורה להביא קרבן הנה זה ענין נפלא ומחודש, וכן אמרו רז"ל במסכת נזיר חדוש הוא שחדשה תורה בנזיר.

והרמב"ן ז"ל נתן בו טעם ע"ד הפשט ואמר כי האיש הזה חוטא נפשו במלאת הנזירות, כי הוא עתה נזיר מקדושתו ועבודת הש"י וראוי היה לו שיזור לעולם ויעמוד כל ימיו בקדושתו נזיר וקדוש לאלהיו, כענין שנאמר (עמוס ב׳:י״א) ואקים מבניכם לנביאים ומבחוריכם לנזירים, השוה אותו הכתוב לנביא, וכדכתיב כל ימי נזרו קדוש הוא לאלהיו, ועל כן הוא צריך כפרה בשובו להטמא בתאוות העולם, עד כאן לשון הרב ז"ל. ועם כל הטעם הזה לא יצא קרבנו של נזיר מן החדוש כי היכן מצינו קרבן על העתיד.

אבל טעם הקרבן והחדוש איננו מתבאר כי אם ע"ד הקבלה והזכרתי בנזירותו כבר כי הוא למעלה מהמדות ודבק בעצם הרחמים העליונים והוא רוצה עתה לצאת מקדושתו נראה כמתרחק ורוצה לסלק עצמו ח"ו מאותה מעלה שכבר דבק בה, ולכך הצריכתו תורה קרבן ביום מלאת ולא לכפרה כי לא תמצא בו לשון כפרה או סליחה, אך הכוונה בקרבנו לקרב הכחות וליחד ולהמשיך להם שפע מן המקור ויסתפקו המדות ואח"כ יחזור להנאותיו כבתחלה, ועל כן היה הקרבן שנצטוה בו עולה ושלמים וחטאת, כבש לעולה, איל לשלמים כבשה לחטאת, ובסוף אמר ואחר ישתה הנזיר יין, כלומר ואחר שישלים חיובו לכל צד ויסתפקו המדות, ישתה הנזיר יין ויחזור להנאותיו כמנהג בני אדם בעולם הגופות.

וזאת תורת הנזיר למעלה כתב לך מה שעליו להביא על טומאה שאירעה לו וכאן מדבר במה שמביא כשהשלים ימי נזרו.

ביום מלאות. שישלים נזירתו בטהרה:

יביא אותו. זה הלשון מונח על נושא ונשוא. ולא על הבא בעצמו. וכאן הפי׳ שתכלית הנזירות להגביה צורת הנפש כמש״כ. ואחר ל׳ יום שהרגיל עצמו בפרישות השיג מעלה זו להכיר סגולת אהבת ה׳. ע״כ יביא את נפשו בצורה זו לפני א״מ שיהא ראוי להקריב קרבן עולה שאינו ראוי באמת להביא נדבה אלא משכיל על דבר ה׳ ויודע להשיג דעת אלהים כמש״כ בס׳ ויקרא כ״ב י״ח ע״ש:

זאת תורת הנזיר כבר בארתי באה"ש (כלל תקסט) שכ"מ שאומר זאת תורת מכניס דברים רבים תחת תורה כללית וחק כללי, והיינו אם שבא לרמז שכולל דינים רבים או שדין זה נוהג בדברים רבים או יכוין על שני אלה שהוא כללי מצד כמותו ומצד הקפו, ואמר שמ"ש פה זאת תורת, ר"ל שדין זה נוהג בכל הנזירים בין נזיר ימים ובין נזיר עולם שגם נזיר עולם מקיל שערו מזמן לזמן ומביא ג' בהמות (כמ"ש בנזיר דף ה), אולם לפ"ז לא הי' לו לומר ביום מלאת ימי נזרו שמזה משמע למעט נזיר עולם (כנ"ל סי' קו"ף), ע"ז משיב שמ"ש ביום מלאת ימי נזרו בא להוציא שלא נטעה שמ"ש זאת תורת בא לכלול גם נזיר טמא, שמלבד שיביא קרבן טומאה יביא גם קרבן זה, לכן אמר שקרבנות שבכאן לא יביא רק במלאת ימי נזרו, שכלה הנזירות וכמש"כ הז"ר, וגם י"ל שבא להוציא שביום מלאת ימי נזרו אף שנטמא לא יביא עוד קרבנות טומאה רק סותר שלשים ומביא קרבנות טהרה לבד, כי הספרי לשטתיה שסובר (ב"ב קכ) כר' אליעזר שאם נטמא ביום מאה אינו סותם וזה עצמו מ"ש בנזיר (דף כ"ף) בשם ר"א זאת תורת הנזיר נטמא ביום מלאת תן לו תורת נזיר:

יביא אותו יביא א"ע, כמו ויראו שוטרי בנ"י אותם ברע, ביום המשח אותו כמ"ש הרד"ק במכלול (שורש את), והם ג' אותו שדרש ר"י, והראב"ע פי' שיכריחוהו לבא, וי"ל שמשמיענו שהגם שחייבי חטאות אין ממשכנים אותם, על חטאות נזיר ממשכנים אחר שאין מעכבו מלשתות יין שמא יאחר אותה כמ"ש בערכין (דף כא), וקמ"ל שיביאו אותו בע"כ להקריב ג' בהמות: