במדבר לו, ז

וְלָא תַסְחַר אַחֲסָנָא לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל מִשִׁבְטָא לְשִׁבְטָא אֲרֵי גְבַר בְּאַחֲסָנַת שִׁבְטָא דַאֲבָהָתוֹהִי יִדְבְּקוּן בְּנֵי יִשְׂרָאֵל

מְטוּל דְלָא תִיתְקֵף אַחְסָנָא לִבְנֵי יִשְרָאֵל מִשִׁבְטָא לְשִׁבְטָא חוֹרָנָא אֲרוּם גְבַר בְּאַחְסָנַת שִׁבְטָא דְאַבְהָתוֹי יִדְבְּקוּן בְּנֵי יִשְרָאֵל

וְלֹא תִסֹּב נַחֲלָה לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל מִמַּטֶּה אֶל מַטֶּה – לֹא חָשַׁשׁ הַכָּתוּב אֶלָּא לְתַקֵּן הָעֵת הַהִיא, כִּי אִם הָיוּ בְּיִשְׂרָאֵל נָשִׁים נְשׂוּאוֹת לְשֵׁבֶט אַחֵר וְהֵן יוֹרְשׁוֹת נַחֲלָה הַיּוֹם, אוֹ שֶׁתִּירַשְׁנָה מִיּוֹם זֶה וָאֵילָךְ שֶׁיָּמוּת אֲבִיהֶן אוֹ אֲחִיהֶן בְּלֹא בָנִים, עַל כָּרְחֵנוּ תִּסּוֹב נַחֲלָתָן מִמַּטֶּה אֶל מַטֶּה. וּמִי יוּכַל לְתַקֵּן בַּזְּמַן אֶת אֲשֶׁר עִוְּתוּ? כִּי לֹא רָצְתָה הַתּוֹרָה לְצַוּוֹת שֶׁלֹּא יִירְשׁוּ אוֹתָן הַבֵּן וְהַבַּעַל, שֶׁלֹּא רָאֲתָה לַעֲקוֹר מִשְׁפַּט הַיְּרוּשָׁה. וְכֵן לֹא יָחוּשׁ הַכָּתוּב לְמִקְרִים הָעֲתִידִים לָבֹא, כִּי הַבָּנוֹת שֶׁאֵינָן יוֹרְשׁוֹת נַחֲלָה יְכוֹלוֹת לְהִנָּשֵׂא לְכָל הַשְּׁבָטִים, וְאֶפְשָׁר שֶׁתִּהְיֶינָה יוֹרְשׁוֹת נַחֲלָה בַּזְּמַן הַבָּא, כִּי יָמוּתוּ אֲחֵיהֶן בְּחַיֵּי הָאָב וְתַעֲבֹר נַחֲלַת אֲבִיהֶן אוֹ קְרוֹבֵיהֶן לָהֶן. וְעַל דַּעַת רַבּוֹתֵינוּ (בבא בתרא קכ) שֶׁדָּרְשׁוּ: דָּבָר זֶה לֹא יְהֵא נוֹהֵג אֶלָּא בְּדוֹר זֶה בִּלְבַד, יִתָּכֵן שֶׁלֹּא הָיוּ בְּכָל הַדּוֹר הַהוּא הַבָּא בָּאָרֶץ בָּנוֹת יוֹרְשׁוֹת נַחֲלָה זוּלָתִי בְּנוֹת צְלָפְחָד, כִּי עַל כֵּן לֹא דִּבְּרוּ. וְצִוָּה הַכָּתוּב שֶׁאִם יָמוּת אָדָם מִן הַיּוֹם הַהוּא עַד שֶׁתֵּחָלֵק הָאָרֶץ לְשִׁבְטֵיהֶם, וְתִהְיֶה בִּתּוֹ יוֹרֶשֶׁת אוֹתוֹ, לֹא תִּנָּשֵׂא לְשֵׁבֶט אַחֵר, שֶׁלֹּא יָבֹא הָאִישׁ הַהוּא בְּעֵת חִלּוּק הָאָרֶץ לָקַחַת לוֹ נַחֲלָה בְּתוֹךְ מַטֶּה אַחֵר, כִּי הַקְפֵּידָא לָהֶם תִּהְיֶה יוֹתֵר גְּדוֹלָה בְּעֵת הַחִלּוּק שֶׁלֹּא יִתְעָרְבוּ הַשְּׁבָטִים זֶה עִם זֶה בְּנַחֲלָה, כִּי אַחֲרֵי כֵן כְּבָר נוֹדְעָה נַחֲלָתָן וְלֹא יַקְפִּידוּ כָּל כָּךְ. וּבַעֲבוּר שֶׁלֹּא נוֹדַע זְמַן הַחִלּוּק, הִזְהִיר בְּכָל הַדּוֹר. וְהַשֵּׁם אֲשֶׁר בְּיָדוֹ נֶפֶשׁ כָּל חַי אֵין לוֹ לָחוּשׁ מִכָּאן וָאֵילָךְ. וְנָכוֹן הוּא עַל דֶּרֶךְ הַפְּשָׁט שֶׁאֵין "וְלֹא תִסֹּב נַחֲלָה" טַעַם כְּדֵי שֶׁלֹּא תִּסּוֹב הַנַּחֲלָה, אֲבָל הֵן שְׁתֵּי מִצְווֹת: צִוָּה בְּיוֹרְשׁוֹת נַחֲלָה שֶׁלֹּא תִּנָּשֶׂאנָה רַק לְמַטֵּה אֲבִיהֶן, וְצִוָּה בַּנְּשׂוּאוֹת כְּבָר וַאֲשֶׁר תָּבֹא אֲלֵיהֶן נַחֲלָה אַחֲרֵי הֱיוֹתָן לְאִישׁ, שֶׁלֹּא תִסּוֹב הַנַּחֲלָה מִמַּטֶּה לְמַטֶּה אַחֵר, אֲבָל יִירְשׁוּ אוֹתָן אֲחֵיהֶן וּקְרוֹבֵיהֶן, לֹא בְּנֵיהֶן וְלֹא בַּעֲלֵיהֶן. וְהִזְהִיר מִתְּחִלָּה בִּבְנוֹת צְלָפְחָד, וְאַחֲרֵי כֵן בְּכָל בַּת יוֹרֶשֶׁת נַחֲלָה. וְאָמַר בְּכָל יִשְׂרָאֵל שֶׁלֹּא תִסּוֹב נַחֲלָה מִמַּטֶּה אֶל מַטֶּה, שֶׁאַף הַנְּשׂוּאוֹת אוֹ הַמֻּזְהָרוֹת אִם יַעַבְרוּ עַל הַמִּצְוָה יִירְשׁוּ אוֹתָן אַנְשֵׁי הַמַּטֶּה, שֶׁיִּהְיוּ דְּבוּקִים וּקְשׁוּרִים בְּנַחֲלַת מַטֵּה אֲבוֹתָם, לֹא תִּפָּרֵד נַחֲלָתָם מֵהֶם וְהֵם לֹא יִפָּרְדוּ מִנַּחֲלַת אֲבוֹתָם. וְלֹא נָהַג כָּל זֶה רַק בַּדּוֹר הַנּוֹחֵל אֶת הָאָרֶץ בְּעֵת הַחֲלֻקָּה, וְהִנֵּה נָתַן לָהֶם עֵצָה בַּפְּנוּיוֹת אֲשֶׁר שָׁאֲלוּ וְתִקֵּן גַּם בַּנְּשׂוּאוֹת:

נִשְׁלַם סֵפֶר הַפְּקוּדִים וְדִגְלֵי הַצְּבָאוֹת, וְלֵאלֹהִים צְבָאוֹת שֶׁבַח וְהוֹדָאוֹת, לְמֵאוֹת וְלַאֲלָפִים וּלְרִבֹּאוֹת, וְכַאֲשֶׁר עָשָׂה עִם אֲבוֹתֵינוּ הַגְּדוֹלוֹת וְהַנּוֹרָאוֹת, יָחִישׁ בְּיָמֵינוּ קֵץ הַפְּלָאוֹת, יִבְנֶה הַבַּיִת וְהַלְּשָׁכוֹת, וּגְבוּל לִפְנֵי הַתָּאוֹת, וְיָכִין שָׁם לְבֵית דָּוִד כִּסְאוֹת, וְעֵינֵינוּ רוֹאוֹת. וְהוּא בְּרַחֲמָיו יְנַקֵּנוּ מִנִּסְתָּרוֹת וּמִכָּל שְׁגִיאוֹת, וְיַרְאֵנוּ מִתּוֹרָתוֹ נִפְלָאוֹת. וְכֵן יְהִי רָצוֹן אָמֵן:

וטעם תסב. שפעם תסוב מפה ומפה (ס"א תסוב מכה וכה) בין הם בין אחרים:

וטעם לא תסוב נחלה. מהיום קודם נחלת הארץ:

תסב נחלה בגימטריא זו היא בהסבת הבן לומר שהבן יורש את אביו:

ולא תסב נחלה וגו' ממטה אל מטה אחר. מצוה לשעה קודם שינחלו ישראל הארץ. והיו י"ב שבטים למטה כנגד י"ב שבטים של מעלה, כל שבט ושבט בפני עצמו, ואילו היה שבט זה מוכר נחלתו לאחד משאר השבטים היה בזה ערבוב הכחות, אבל בארץ ישראל שהוא כלל כל הכחות לא הקפיד.

ולא תסוב נחלה לבני ישראל ממטה למטה זה הדין היה בדור ההוא לבד שצוה שם שאם ימות אדם מן היום ההוא עד שתחלק הארץ לשבטיהם ותהיה בתו יורשת אותו לא תינשא לשבט אחר שלא יבא האיש ההוא בעת חלוק הארץ לקחת לו נחלה בתוך מטה אחר כי הקפידא להם תהיה יותר גדולה בעת החילוק שלא יתערבו השבטים זה עם זה בנחלה כי לאחר כן כבר נודעה נחלתם ולא יקפידו כ"כ ובעבור שלא נודע זמן החילוק הזהיר בכל הדור: @99סליק ספר במדבר

ידבקו בני ישראל. לא כנחלה שבחו״ל שאין האדם מדובק לנחלתו אלא קרוב לה. אבל בא״י איש בנחלת אבותיו ידבקו ב״י. כי כך עלה במחשבה וימודד ארץ להיות נחלה זו לאותו האיש וזרעו:

ולא תסב ר"ל וההקפדה הוא רק שלא תסב נחלה ממטה אל מטה, ושידבקו איש בנחלת מטה אבותיו אבל כשיעתק הנחלה ממשפחה אל משפחה באותו מטה אין קפידא: