במדבר לו, ח

וכל בת ירשת נחלה. שלא היה בן לאביה:

וְכָל בְּרַתָּא יַרְתַת אַחֲסָנָא מִשִׁבְטַּיָא דִבְנֵי יִשְׂרָאֵל לְחַד מִזַרְעִית שִׁבְטָא דַאֲבוּהָא תְּהֵי לְאִנְתּוּ בְּדִיל דְיֵרְתוּן בְּנֵי יִשְׂרָאֵל גְבַר אַחֲסָנַת אֲבָהָתוֹהִי

וְכָל בְּרַתָּא יַרְתַת אַחְסָנָא מִשִׁבְטָא דִבְנֵי יִשְרָאֵל לְחַד מִזַרְעִית שִׁבְטָא דַאֲבוּהָא תְּהֵי לְאִנְתּוּ בְּדִיל דְיֵרְתוּן בְּנֵי יִשְרָאֵל גְבַר אַחְסָנַת אַבְהָתוֹהִי

וכל בת יורשת נחלה. אחר ניחול הארץ על כן אמר הכתוב ולא תסוב נחלה פעם שנית:

וכל בת יורשת נחלה. שלא היה בן לאביה אחר שינחלו את הארץ, על כן אמר הכתוב פעם שנית ולא תסוב נחלה. ומטעם זה היה המנהג בישראל בבת יורשת כשתעבור על זה ותרצה להנשא לשבט אחר שהיו קורין אותה זונה והיתה מפסדת נחלת בית אביה, וזהו שכתוב (שופטים י״א:א׳) ויפתח הגלעדי היה גבור חיל והוא בן אשה זונה, כי אמו של יפתח היתה בת יורשת נחלה ונשאת לשבט אחר, כי אין הכוונה זונה ממש ח"ו, וכן תרגם יונתן. ואפשר לומר כי ולא תסוב נחלה ידבר בנפשות, ולכך הזכיר פעם שניה ולא תסוב נחלה, וכן מלת ידבקו, כי האחד דבקות הגוף והשני דבקות הנפשות.

וכל בת ירשת נחלה. וכל אשה מיבעי. ללמד דאם כבר יש לה בן מאישה הראשון והוא יסוב נחלה בע״כ. רשאה היא להנשא לשבט אחר. כיון דבל״ז תסוב נחלתה. מש״ה דוקא בת שמשמעה כי היא איננה אם וכדאי׳ בסנהדרין דס״ט בן ולא אב. ה״נ בת ולא אם :

ממטות בני ישראל. כבר פירשו בגמ׳ ב״ב דקי״א משני מטות. היינו מאב ומאם. וזהו עיקר מקרא זה מוסף על מקרא הקודם שכתיב ולא תסב נחלה וגו׳ אלא בשביל איזה בה יורשת שני מטות וא״כ יש ספק להיכן תנשא אם למשפחת אביה או אמה. והעלה המקרא. לאחד ממשפחת מטה אביה תהיה לאשה. ואע״ג שתסוב נחלת אמה. ומפרש הטעם שיקרה נחלת אביה מנחלת אמה:

למען יירשו בני ישראל איש נחלת אבותיו. שני אבות שיש לו. היינו אבי אביו ואבי אמו. דבני בנות הרי הם כבנים והנכד יורשו. וא״כ אע״ג שבע״כ מיסב ירושת אמו מצד האם. מכ״מ נחלתה מצד האב לא די שאינו מיסב אלא עוד קם על נחלת אביו. אחר דבני בנות הרי הם כבנים. משא״כ אם תנשא למשפחת אמה ויהא הבן יורש את אם אמו. אינו מקיים בזה ירושת אבות דאב אם אמו אינו כאביו דלא מצינו שיהא בן בת הבת כבן שהרי אפי׳ בן בן הבן לא מצינו שיהא כבן. ואיפליג דרי. וא״כ מיסב נחלת אבי אמו בלי ירושת אבותיו:

וכל בת, ועל כן כל בת יורשת נחלה, לאחד ממשפחת מטה אביה תהיה לאשה אין קפידא מאיזה משפחה רק שיהיה ממשפחה של משפחות המטה של אביה שלא תנשא למטה אחר, למען יירשו הנה מבואר בדברי חז"ל שצווי זה לא היה רק בדור הזה, וכבר בארנו במק"א שכל מקום שאומר זה הדבר מציין מצוה שנאמרה רק לשעתה (עי' התו"ה אחרי סי' פח) ויפלא הלא טעם מצוה זו נוהגת תמיד, אולם התורה בארה טעם המצוה שהוא למען יירשו בני ישראל איש נחלת אבותיו ר"ל שאם ישאו בנות צלפחד אנשים ממטה אחר לא ישתדלו להוריש את הכנענים מנחלתם כי אנשיהם היורשים נחלתם הם שייכים למטה אחר ויכבשו ויורישו את הכנעני היושב בנחלת שבטם ולא ילכו להוריש את הכנעני היושב בשבט אחר שאינו משבטם, וע"כ ישאו רק לבני שבטם ואז ישתדל כ"א לירש נחלת אבותיו ויורש את הכנעני משם, מזה מבואר שטעם מצוה זו היה שייך רק בעת הכבוש, לא אחר הכבוש שכבר הורישו את יושבי הארץ וירשו את הארץ: