במדבר לה, טז

ואם בכלי ברזל הכהו. אין זה מדבר בהורג בשוגג הסמוך לו, אלא בהורג במזיד ובא ללמד, שההורג בכל דבר צריך שיהא בו שעור כדי להמית, שנאמר בכלם אשר ימות בו, דמתרגמינן דהיא כמסת דימות ביה, חוץ מן הברזל, שגלוי וידוע לפני הקדוש ברוך הוא שהברזל ממית בכל שהוא אפלו מחט, לפיכך לא נתנה בו תורה שעור לכתוב בו אשר ימות בו. ואם תאמר בהורג בשוגג הכתוב מדבר, הרי הוא אומר למטה או בכל אבן אשר ימות בה בלא ראות וגו', למד על האמורים למעלה שבהורג במזיד הכתוב מדבר:

וְאִם בְּמָאן דְפַרְזְלָא מְחָהִי וְקַטְלֵהּ קָטוֹלָא הוּא אִתְקְטָלָא יִתְקְטֵל קָטוֹלָא

וְאִין בְּמָנָא דְפַרְזְלָא בְּמַשְׁהוּ מְחָהִי וְקַטְלֵיהּ קָטוֹלָא הוּא אִתְקְטָלָא יִתְקְטֵיל קָטוֹלָא

ואם בכלי ברזל הכהו וימות רוצח הוא. דין תורה הוא שהמכה חברו באבן או בעץ והרגו שאומדים אותו דבר שהרגו בו אם היה כדי להמית, שנאמר ואם באבן יד אשר ימות בה או בכלי עץ יד אשר ימות בו, מכאן שאומדים הדבר שהכה בו אם ראוי להמית, ואומדין גם כן כח ההכאה לפי כח המכה שיצא האבן או העץ מידו. אבל כלי ברזל לא נתנה בו תורה שיעור ולא הזכיר בו יד ולא הזכיר בו גם כן לשון אשר ימות בה, לפי שהברזל ממית בכל שהוא ואפילו במחט. ואם הרגו בדחיפה שדחפו מראש הגג ומת לכך נאמר ואם בשנאה יהדפנו, וכן אומדין עוד גובה המקום שיהא לכל הפחות עשרה טפחים שאם אין בגבהו עשרה טפחים אין בו כדי להמית. ואם השליך עליו קיר נטוי או כלי שמת בו, לכך נאמר או השליך עליו כל כלי. ואם הכהו בידו או ברגלו והרגו אומדין גם כן ההכאה שצריך שתהיה באיבה, ולכך נאמר בו או באיבה הכהו בידו.

ואם בכלי ברזל הכהו למה נאמר אם משהכהו באבן או בעץ חייב בברזל לא כ״ש אלא לכך נאמר ואם בכלי ברזל הכהו להמיתו אפי׳ מחט ללמדך שאין עונשים מן הדין. כאן פירש״י שהברזל ממית בכל שהוא ואפי׳ מחט לפיכך לא נתנה בו תורה שיעור לכתוב אשר ימות בו וה״מ דברזיה מברז ששפכו בו דכעין זה ראוי להמיתו אפילו מחט אבל אם הכהו בו צריך שעור. הכי מיתניא והכי פירש״י בפרק אלו הן הנשרפים.

ואם בכלי ברזל הכהו. בין אשוגגים בין אמזידים קאי, אשוגג דאי טעין ואמר שוגג הייתי תדעו שלא הכיתיו אלא בזה, ואם להכותו כדי לרוצחו הית' כוונתי הלא בזה אין בו כדי להמית, אם בכלי ברזל הוא אין טענתו טענה דברזל ממית בכל שהוא ואם עץ או אבן הוא אומדים, וכן במזיד אם ברזל הוא לא שייך בו אומד, ואם עץ או אבן הוא אומדים אם יש בו כדי להמית חייב ואם לאו פטור, וזהו "ושפטו העדה בין המכה ובין גאל הדם":

מות יומת הרוצח. היינו שלא עפ״י ב״ד. שאין מדבר ע״י התראה דא״כ אין נ״מ באיזה דבר שהמית. שהרי העדים ראו וידעו בברור שקם עליו להכותו נפש. אלא מיירי בלי התראה ואין ידיעה ברורה אם היה בשוגג או במזיד. ובזה האופן מפרש המקרא דבאלו האופנים יש לדון מענין ההריגה איך היה. ועל כן. גואל הדם הוא ימית את הרוצח וגו׳. זהו פשוטו ש״מ:

ואם בכלי ברזל הכהו זה לא קשה שא"צ לכתוב כלי ברזל שהוא כ"ש מאבן ועץ דאין עונשין מן הדין, אבל מדוע בכלי אבן ובכלי עץ אמר באבן יד אשר ימות בה, ולא הזכיר כן גבי ברזל, אמרו חז"ל (מובא בסנהדרין דף עו) מפני שהברזל ממית בכ"ש כגון מחט הנוקב, ומ"ש רוצח הוא מות יומת הרוצח מרבה אם השליך עליו גולמים וחתיכות של ברזל, בל תדייק דוקא כלי ברזל לא גולמים, ודוקא הכהו לא השליך, דהא גם באופן זה הלא רוצח הוא ויומת:

ב כמיסת כדי ר"ל כשיעור:

ג כלומר מה שכתוב ואם בכלי ברזל וגו' ואם באבן יד וגומר או בכלי עץ וגו' עד ואם בשנאה וגו' דלמא מיירי בשוגג פירוש הוצרך לזה שלא תאמר בשלמא אם הוא על השוגג הוצרך לומר ואם בכלי ברזל וכל הנמשכים להודיע שבר קטלא הוא אם הורג אפילו בשוגג אבל אם הוא על המזיד מה לי ברזל מה לי דבר אחר מזיד הוא אבל מה שכתוב אחריו או באיבה וגומר עד ואם בפתע וגו' זה ודאי מיירי במזיד:

ד והכי פירושו דקשה לרש"י למה ליה למכתב אבן הא לעיל כתיב גם כן אבן ומיירי נמי בשוגג אלא למד על האמורות למעלה כו':