במדבר ל, ט

והפר את נדרה אשר עליה. יכול אפלו לא הפר האב, תלמוד למר בנעריה בית אביה, כל שבנעוריה ברשות אביה היא:

וְאִם בְּיוֹמָא דִשְׁמַע בַּעֲלַהּ אַעְדִי יָתַהּ וִיבַטֵּל יָת נִדְרָהָא דִי עֲלַהּ וְיָת פֵּירוּשׁ סִפְוָתָהָא דִי אֲסָרַת עַל נַפְשַׁהּ וּמִן קֳדָם יְיָ יִשְׁתְּבֵק לַהּ

וְאִין בְּיוֹמָא דְשָׁמַע בַּעֲלָהּ בָּטִיל לָהּ וְיִשְׁרֵי יַת נִדְרָהּ דַעֲלָהּ וְיַת פֵּירוּשׁ סִפְתָהָא דַאֲסָרַת עַל נַפְשָׁהּ וּמִן קֳדָם יְיָ יִשְׁתְּרֵי וְיִשְׁתְּבֵק לָהּ

ביום שמוע. הדבר מפיה:

מבטא שפתיה. השבועה:

ואם ביום שמוע אישה יניא אותו וגו' וה' יסלח לה. כלומר בהפרת האב, שכיון שברשותו היא צריכה להפרתו, שכבר הזכיר בנעוריה בית אביה, כלומר כל זמן שהיא בנעוריה ברשות אביה היא. נשואה, הוא שכתוב ואם בית אישה נדרה, והבעל מפר נדרי אשתו משתכנס לחופה עד שתבגר, אבל נדרים שנדרה בהן קודם שבאה לרשותו אין כח בידו להפר וזהו שאמרו ז"ל אין הבעל מפר בקודמין. ולפי שכל הנודרת על דעת בעלה היא נודרת עשאו הכתוב כאלו התנית עליו בפירוש על מנת שירצה בעלי משום שלום הבית, ואפילו בנדר של תורה ונשואין מדרבנן יכול להפר מטעם זה, כגון בת שתים עשרה שנה שאין לה אב ויודעת לשם מי נדרה והשיאתה אמה או אחיה. אלמנה, הוא שכתוב ונדר אלמנה וגרושה, אלמנה מן הנשואין, שאילו מן הארוסין חזרה לרשות האב, אבל מכיון שנשאה שוב אין לאביה רשות בה, ומכאן לחופה מן התורה ליורשה וליטמא לה בעלה כהן, ולהפר נדריה לבדו, ושיהיו מעשה ידיה שלו.

וה' יסלח לה. מיירי באשה שהפר לה בעלה והיא לא ידעה ועברה, אבל אם שמעה שהפר לה אינה צריכה מחילה והוא הדין לבת אם הפר לה אביה:

יניא אותה והפר וגו׳. באב כתיב יניא אותה לחוד. בבעל נשואה כתיב ואם הפר יפיר. ובארוס כתיב יניא והפר. והענין דהפרת נדרים בשני אופנים כמש״כ הרמב״ם ז״ל. א׳ שאומר מובטל ליכי ואיני רוצה בנדרך. ואז תעשה כמו שתרצה רק שיהא בלי נדר. וזה מיקרי הניא בלשון תורה. ומכ״מ צ״ל מופר ליכי מש״ה מיקרי זה הלשון בלשון חכמים הפרה כמבואר בלשון הרמב״ם ז״ל. והב׳ שכופה אותה לבטל דבריה ולעשות ההיפך. וזהו הפרה בל״ת. ודרך האב שאינו חושש לקיום רצונה אלא שלא תהא נדרנית כי גנאי הוא לו. אבל הבעל בנדרים שיש בהם ע״נ ובינו לבינה מקפיד על שמירת הדברים שנדרה. וכופה אותה שלא לנהוג כלל כפי שנדרה לעשות בדברים שבינו לבינה או לענות נפשה. מש״ה כתיב הפרה. וע״ע להלן מקרא ט״ז שמבואר דכך הכונה. והנה הבעל דאשתו ברשותו ממש. כופה אותה כמשמעו. משא״כ ארוס אין אשתו ברשותו. ואינו יכול אלא לומר שאינו רוצה בנדרה. אבל היא אסורה לנהוג בנדרה. משום שאין זה רצונו. ויהי׳ בזה העדר שלום בינו לבינה. מש״ה יניא אותה והפר וגו׳. במה שהוא יניא אותה. ממילא והפר וגו׳. שתעשה להיפך ממה שנדרה:

והפר את נדרה אשר עליה חכמים דייקו רק נדרים שעליה לא נדרים שעתידה לידור. ור"א מפרש שאמר אשר עליה להוראה שמפר בקודמים שממ"ש ונדריה עליה הייתי אומר שזה רק לענין קיום אבל לא יפר בקודמים, וחכמים השיבו דכתיב אישה יקימנו ואישה יפרנו מבואר שכל שמקים מפר וכל שאינו מקים אינו מפר וכ"ז מובא בנדרים (דף ע"ה), ומ"ש וה' יסלח לה התבאר בסי' י"ז:

א (נחלת יעקב) אין ספק שהוא טעות סופר שהרי זה הפסוק קאי אואם בית אישה נדרה שהיא נשואה מאיש אבל גירסת הרא"ם היא נכונה שרשם והפר את נדרה:

ב כלומר מדכתיב למעלה ואם היו תהיה לאיש הל"ל אם תהיה אלא וי"ו מוסיף על ענין ראשון ולמעלה כתיב והניא אביה וגומר דרשינן כל שבח נעוריה לאביה מקרא דבנעוריה בית אביה מהתם משמע דגם כאן צריך הפרת אביה ולא שנא ארוסה ולא שנא פנויה משום דוי"ו מוסיף על ענין ראשון שהיא ברשות אביה גם כן והיינו ארוסה שהיא ברשות שניהם והרא"ם פירש דאי בפנויה דוקא קמיירי אבל הארוסה פקעה רשות האב אם כן למה לי בנעוריה בית אביה פעם שנית הא כבר כתיב בבית אביה בנעוריה ושני פירושים אלו בגמרא הם וכמו שהביא הרא"ם גם כן ויהיה פירוש הפסוק ואם היו תהיה האשה אשר אסרה אסר בבית אביה בנעוריה ונדריה עליה כי לא שמע אביה בהן ושמע אישה אחר שנתארסה גם הוא ישתתף בהפרתה: