במדבר ל, ו

ואם הניא אביה אתה. אם מנע אותה מן הנדר, כלומר שהפר לה הנאה זו איני יודע מה היא, כשהוא אומר ואם ביום שמע אישה יניא אותה והפר, הוי אומר הנאה זו הפרה. ופשוטו לשון מניעה והסרה וכן (במדבר לב, ז) ולמה תניאון, וכן (תהלים קמא, ה) שמן ראש אל יני ראשי, וכן (במדבר יד, לד) וידעתם את תנואתי, את אשר סרתם מעלי:

וה' יסלח לה. במה הכתוב מדבר באשה שנדרה בנזיר ושמע בעלה והפר לה והיא לא ידעה ועוברת על נדרה ושותה יין ומטמאה למתים, זו היא שצריכה סליחה, ואף על פי שהוא מופר ואם המופרים צריכים סליחה, קל וחמר לשאינן מופרים:

וְאִם אַעְדֵי אָבוּהָא יָתַהּ בְּיוֹמָא דִשְׁמַע כָּל נִדְרָהָא וֶאֱסָרָהָא דִי אֲסָרַת עַל נַפְשָׁהּ לָא יְקוּמוּן וּמִן קֳדָם יְיָ יִשְׁתְּבֵק לָהּ אֲרֵי אַעְדִי אֲבוּהָא יָתַהּ

וְאִין יִבְטַל אִיבָהָא יָתָהּ בְּיוֹמָא דְשָׁמַע אוֹ לָא אִתְכַּוֵון לְקַיְימָא וּבַטֵיל בָּתַר דְיִשְׁמַע כָּל נִדְרָהָא וְאֵיסָרָא דְאַסָרַת עַל נַפְשָׁהּ לָא יִתְקַיְימוּן וּמִן קֳדָם יְיָ יִשְׁתְּרֵי וְיִשְׁתְּבֵק לָהּ אֲרוּם בָּטֵיל אָבוּהָא יָתָהּ מִן רְשׁוּתָא דְנִדְרָא

הניא. כמו שבר והפר כמו את תנואתי:

ביום שמעו. לא ביום אחר:

וה' יסלח לה. על שנדרה מה שאין בידה לקיים:

כי הניא אביה אותה. והיא לא ידעה את דעת אביה כשנדרה והיה נדרה על דעת לקיים:

ואם הניא אביה אתה. הנערה כמו שפחה לאביה וכשהיא נודרת מדעת אביה היא נודרת כמו אשה אדעת בעלה ומשום הכי בידם להפר, ומיהו האב מפר בין נדרי ענוי נפש בין שאר נדרים אבל הבעל אינו מיפר אלא נדרי ענוי דכתי' "לענות נפש אשה יקימנה ואישה יפרנה" וטעמא שלא תתגנה על בעלה, ודברים שבינו לבינה כגון שלא אתקשט בגד צבעונים אבל יש חילוק בהפרתם דדברים של ענוי נפש מפר לגמרי שאם גרשה אינם חוזרים עליה אבל דברים שבינו לבינה אין הפרתן מועלת אלא כל זמן שהיא תחתיו וכשמגרשה או מת, הנדר חל עליה:

כל נדריה. באב כתיב זה הלשון גם בהפרה. משא״כ בבעל לא כתיב כל נדריה אלא בהקמה ולא בהפרה. היינו משום דבעל אינו מיפר אלא מה שבינו לבינה או נדרי ע״נ דמפורש להלן מקרא י״ד. אבל האב מיפר כל נדריה וכמש״כ הרמב״ם ז״ל. ובאמת כל נדרי הבת המה בינו לבינה שאין זה כבוד לאב כדתנן ר״פ ר״א פותחין לו בכבוד או״א ומכש״כ בת. והא דתני׳ בספרי היקש אב לבעל מה הבעל אינו אלא בנדרים שבינו לבינה כך אב כו׳ אינו אלא בארוסה שצריכים דעת שניהם. והארוס ודאי אינו יכול להפר אלא מה שבינו לבינה או ע״נ. וס״ד דמה שאינו כן נשאר הרשות לאב. מש״ה תני שאין להאב ג״כ רשות. ובחיבורי הע״ש שאלתא קל״ו הראיתי לדעת הכרח מסוגית הגמ׳ כדעת הרמב״ם. מש״ה כתיב באב דאם יחוש לכבודו בטלו כל נדריה:

וה׳ יסלח לה כי הניא וגו׳. פי׳ אחר שהניא. אבל לא למה שעברה קודם הפרה. דאב מיגז גייז להבא (פי׳ הטור עה״ת):

ואם הניא אביה אותה אצל האב תפס לשון הנאה ואצל הארוס באו ב' לשונות הנאה והפרה יניא אותה והפר, וכן אצל הבעל באו ב' לשונות לא הניא אותה ואם הפר יפר, ויש הבדל בלשון בין הניא ובין הפר שהניא מונע הדבר ע"י הכרח, והמפר אינו מכריח את הבחירה רק מבטל את הדבר, ועז"א ה' הפיר עצת גוים הניא מחשבות עמים שהמחשבה קודם לעצה, ומוסיף שלא לבד שמפר עצתם היעוצה, כי גם מונע מחשבתם שהיא קודמת לעצתם שלא יעלה על לבם מחשבה כלל, וכן מוסיף שלא לבד שמפר דהיינו שהם ישארו חפשים בבחירתם רק שמפר העצה שלא תצליח, כי גם מניא, שהוא שמכריח בחירתם שלא יחשבו מחשבה כלל, וכ"ש שלא יבואו לידי עצה, והרמב"ם (בפי"ג מה' נדרים) כתב שיש הפרה ובטול, הפרה שאומר לה מופר לך והבטול הוא שיכוף אותה לעשות דבר שאסרה אותו, אבל ההפרה אינו כופה אותה אלא מפר לה ומניחה אם רצתה עושה ואם לא רצתה אינה עושה, המפר צריך להוציא בשפתיו והמבטל א"צ להוציא בשפתיו, ולפ"ז הם שני לשונות שתפסה תורה הפרה והנאה שהנאה הוא הבטול. והנה בבעל שכתוב ב' הלשונות ידעינן שהנאה זו הפרה ר"ל ששניהם מועילים, אבל באב שכתוב רק הנאה י"ל שהפרה אינו מועיל, ולמד לה ממ"ש בין איש לאשתו בין אב לבתו ששניהם דינם שוה, וי"ל שהרמב"ם הוציא דבריו מן הספרי דפה, אולם הפוסקים החולקים על הרמב"ם בזה יפרשו, שכונת הספרי שנוכל לטעות שיש הבדל בין הנאה להפרה, וגלתה התורה בבעל שהנאה היא הפרה ומשם למדינן לאב וכ"מ מלשון רש"י ז"ל בפי' כאן. והנה בארוס ובבעל כתוב ביום שמעו בין בהקמה בין בהפרה, ובאב לא כתב ביום שמעו רק בהפרה לא בהקמה, ואין ללמוד הקמה מן הפרה שהפר חלק מכלל שלא מהני הפרה בלב אבל בהקם מהני הקמה בלב, וכן אין ללמוד מק"ו אב מבעל שהבעל מפר בבגר, וע"כ כתבה תורה בין איש לאשתו בין אב לבתו להקיש שניהם זל"ז, כנ"ל:

וה' יסלח לה אם לא ידעה שהפר לה ועברה על הנדר במזיד, כ"ה בנזיר (דף כ"ג) וקדושין (דף עא), ולשון ביטל בלבו לא דוקא דלא מהני בטול בלב, רק ר"ל שהיא לא הבינה דקיי"ל שמפר אף בלשון שאינה מכרת, ולדעת הרמב"ם הנ"ל (סי' הקודם) רק הפרה לא מהני בלב אבל בטול מועיל בלב:

כי הניא אביה אותה דוקא שידענו בברור שהניא לא אם אומרת כן עפ"י אומדנא מפני שרגיל בכך, ומה שחזר שם אביה שלא לצורך דייק ר' יאשיה שאין הפרה ע"י שליח, וכן דייק במכלתא משפטים ממ"ש ורצע אדוניו את אזנו ולא ע"י שלוחו, ור' יונתן ס"ל שאחר ששלוחו כמותו נקרא אביה לענין זה כי בא מכחו, ותפס בשאמר לשליח שיתיר נדרים דלהבא כי אזלי בשטת ר' אליעזר שמפר נדרים דלהבא, ולדידן יצויר האי דינא אם מנה שליח להפר נדרים שכבר נדרה, עי' בנזיר (דף י"ב), ועי' לקמן:

ע ואם תאמר והא בלאו קרא זה נמי ידע רש"י פירושו של הניא כמו שמביא אחר כך פסוק ולמה תניאון ואל יניא ראשי ועוד האריך [הרא"ם] בקושיות. ויש לומר דהכי פירושו בתחלה מפרש רש"י אם מנע אותה מן הנדר כמו שפירש אחר כך ופשוטו כו' והואיל ופירש אם מנע אותה הוה אמינא בדיבור בעלמא יכול לבטל הנדר כשאמר אי אפשי שיתקיים נדר זה לכך מפרש כלומר שהפר לה ר"ל במדרש מפורש כן שצריך להפר לה ולומר לה מופר לך אבל אי לא אמר כן אלא מניעה בעלמא אינו מופר ולפי המדרש אמר הנאה זו איני יודע מה היא ר"ל האי ואם הניא אביה אותה לפי המדרש שפירש שהוא לשון הפרה איני יודע היאך משמע מהניא הפרה אבל כיון שפירש במדרש כשהוא אומר בסיפא גבי בעל ואם ביום שמוע אישה יניא אותה והפר שמע מינה דהנאה דגבי בעל הוא לשון הפרה הוי אומר הנאה זו דכתיב גבי אב הוי נמי הפרה דאי פירושו לשון מניעה בעלמא הוי קראי סתרי אהדדי דהניא אביה אותה משמע מניעה בעלמא ויניא דכתיב גבי בעל משמע הפרה שיאמר מופר לך מדכתיב ואם יניא אותה והפר ועל כרחך צריך לומר דהפר פירושו של יניא שמע מינה דהנאה דכתיב גבי אב נמי היינו הפרה וכתב הכתוב הנאה במקום הפרה אבל לפי פשוטו לשון מניעה והסרה כדפרש"י לעיל ומביא ראיה מהפסוקים ואחר כך ק"ל כיון דהניא אביה אותה משמע הפרה ממש למה כתיב וה' יסלח לה למה צריכה סליחה כיון שלא חטאה דהא הפר לה הנדר ומתרץ דהא כתיב נמי בסמוך גבי בעל וה' יסלח לה ובמה הכתוב מדבר באשה שנדרה כו' זו היא שצריכה סליחה ואף על פי שהוא מופר הכי נמי באב ובתו מיירי בבת שנדרה בנזיר ושמע אביה וכו' שצריכה סליחה כיון שהיא לא ידעה שהפר לה ועוברת על נדרה כדפרש"י והרא"ם האריך עוד עיין שם: