במדבר ל, יד

כל נדר וכל שבעת אסר וגו'. לפי שאמר שהבעל מפר, יכול כל נדרים במשמע, תלמוד לומר לענות נפש, אינו מפר אלא נדרי ענוי נפש בלבד והם מפורשים במסכת נדרים (דף עט, א):

כָּל נְדַר וְכָל קִיוּמַת אִסַר לְסַגָפָא נְפָשׁ בַּעֲלַהּ יְקַיְמִינוּן וּבַעֲלַהּ יְבַטְלִינוּן

כָּל נִדְרָא וְכָל קִיוּם אִסְרָא לְסַגָפָא נְפַשׁ בַּעֲלָהּ יְקַיְימִינוּן וּבַעֲלָהּ יְבַטֵילִינוּן

בַּעֲלָהּ יָפִיס יַתְהוֹן:

כָּל נֵדֶר וְכָל שְׁבוּעַת אִסָּר לְעַנֹּת נָפֶשׁ – לְפִי שֶׁאָמַר שֶׁהַבַּעַל מֵפֵר, יָכוֹל כָּל נְדָרִים בְּמַשְׁמַע? תַּלְמוּד לוֹמַר ״לְעַנּוֹת נָפֶשׁ״, אֵינוֹ מֵפֵר אֶלָּא נִדְרֵי עִנּוּי נֶפֶשׁ בִּלְבַד, וְהֵם הַמְפֹרָשִׁים בְּמַסֶּכֶת נְדָרִים, לְשׁוֹן רַשִׁ״י (רש״י על במדבר ל׳:י״ד). וּבְלָשׁוֹן קְצָרָה דִּבֵּר הָרַב, כִּי הַבַּעַל מֵפֵר נִדְרֵי עִנּוּי נֶפֶשׁ, וְהֵם כְּגוֹן ״פֵּרוֹת הָעוֹלָם אֲסוּרִים עָלַי״, וַאֲפִלּוּ נָדְרָה שֶׁלֹּא תִטְעוֹם אֶחָד מִכָּל הַמִּינִים (תוספתא נדרים פ״ז ה״ג), וּמֵפֵר גַּם כֵּן דְּבָרִים שֶׁבֵּינוֹ לְבֵינָהּ אַף עַל פִּי שֶׁאֵין בָּהֶם עִנּוּי נֶפֶשׁ, כְּגוֹן שֶׁלֹּא אֶכְחוֹל וְשֶׁלֹּא אֲפַקֵּס וְשֶׁלֹּא אֲשַׁמֵּשׁ מִטָּתִי, וְהֵם שֶׁאָמַר בָּהֶם ״בֵּין אִישׁ לְאִשְׁתּוֹ״ (במדבר ל׳:י״ז), כִּדְמְפֹרָשׁ בְּפֶרֶק אַחֲרוֹן שֶׁל נְדָרִים (עט). וְכֵן הַדִּין בָּאָב עַצְמוֹ, דְּתַנְיָא בְּסִפְרֵי (מטות כז): אֵין לִי אֶלָּא בַּעַל שֶׁאֵין מֵפֵר אֶלָּא נְדָרִים שֶׁבֵּינוֹ לְבֵינָהּ וּנְדָרִים שֶׁיֵּשׁ בָּהֶם עִנּוּי נֶפֶשׁ, הָאָב מִנַּיִן? הֲרֵי אַתָּה דָן וְכוּ׳ עַד שֶׁלֹּא זָכִיתִי לָדוּן, תַּלְמוּד לוֹמַר ״אֵלֶּה הַחֻקִּים אֲשֶׁר צִוָּה ה׳ אֶת מֹשֶׁה בֵּין אִישׁ לְאִשְׁתּוֹ בֵּין אָב לְבִתּוֹ״, עַל כָּרְחֲךָ אַתָּה מַקִּישׁ אֶת הָאָב לַבַּעַל - מָה הַבַּעַל אֵינוֹ מֵפֵר אֶלָּא דְּבָרִים שֶׁבֵּינוֹ לְבֵינָהּ וּדְבָרִים שֶׁיֵּשׁ בָּהֶם עִנּוּי נֶפֶשׁ, אַף הָאָב אֵין מֵפֵר אֶלָּא דְּבָרִים שֶׁבֵּינוֹ לְבֵינָהּ וּדְבָרִים שֶׁיֵּשׁ בָּהֶם עִנּוּי נֶפֶשׁ. וְכָךְ הִיא שְׁנוּיָה עוֹד בִּגְמָרָא שֶׁל נְדָרִים יְרוּשַׁלְמִי (פי״א ה״א):

לענות נפש. אפי' לענות נפש שהוא הצום כאשר פירשתי:

לענת ב' במסורה לענות נפש על מחלת לענות והוא ענין כלי שיר לומר שאם נדרה שלא לשמוע כלי שיר שבעלה מפר לה שחשוב כנדרי ענוי נפש כדאיתא במועד קטן (דף ט') שאף הזקנות נהנות מכלי שיר בת שתין כבת שית לקל טבלא ריהטא (כך הוא הל' שם):

כל נדר וכל שבועת אסר לענות נפש. למדך הכתוב כי מה שנתנה תורה רשות לבעל להפר נדרי אשתו אין זה בכל הנדרים שבעולם אלא דברים שיש בהן ענוי נפש, כגון שלא תרחץ ושלא תתקשט בבגדי צבעונין ושלא תאכל בשר ושלא תשתה יין ושלא תכחול ושלא תפרכס, וכיוצא בהן, ואפילו אסרה על עצמה פירות חנוני פלוני, יפר, וכל שכן שמפר דברים שבינו לבינה בעניני צניעות, ממה שכתוב בין איש לאשתו, ובשני ענינים אלו הוא שיש לבעל כח להפר לפי שהיא משועבדת לו בשני דברים, של ענוי נפש שיראה אותה יפה ושלא תתענה ולא תצטער, וכמו שאמרו ז"ל כי היא היתה אם כל חי, לחיים נתנה ולא לצער, דברים שבינו לבינה אין צריך לומר שהיא משועבדת לו בהן, ובודאי כל הנודרת באותן שני ענינים על דעת בעלה היא נודרת כיון שמשועבדת לו בהן, אבל דברים אחרים חוץ מהן שנדרה בהן האשה אין לבעל כח להפר אלא צריכה היתר חכם ע"י חרטה כשאר בני אדם.

כל נדר וגו' לענות נפש באר שהבעל מפר רק נדרי ענוי נפש שבזה הוא נוגע בדבר שבצרתה לו צר, וכן מפר נדרים שבינו לבינה שהיא משועבדת לו, ולמד לה מלשון מן איש לאשתו ר"ל דברים הנוגעים ביניהם. ומ"ש ומה זה נדר שאינו מתחלל פי' בהגהת הספרי שר' יאשיה ור' יונתן פליגי בפלוגתא דר' יוסי ורבנן דתנן ואלו דברים שהוא מפר דברים שיש בהם ענוי נפש אם ארחץ אם לא ארחץ אמר ר' יוסי אין אלו נדרי ענוי נפש, דת"ק סבר דבין ענוי מרובה בין ענוי מועט יכול להפר, ור' יוסי סבר שרק ענוי מרובה יכול להפר לא ענוי מועט וכדקתני התם אמרה קונם פירות העולם עלי ה"ז יכול להפר, פירות מדינה זו עלי יביא ממדינה אחרת, ור' יאשיה אית ליה סברא דרבנן ופי' דבריו מה זה נדר שאינו מתחלל ע"י אחרים ר"ל אם אמר יאסרו פירות העולם עלי שיכול הבעל להפר כי האחרים שנדרה מהם אין יכולים לתת לה מפירותיהם ולחלל נדרה, כך כל רדר שאין לה היתר בו ע"י אחרים שנדרה מהם, כגון באמרה פירות מדינה זו עלי שאין לה היתר מאותם האחרים שנדרה מהם, ואף שהוא ענוי מעט יכול להפר, ור' יונתן ס"ל כר' יוסי ומחלק בין אמרה פירות כל העולם עלי בין אמרה פירות מדינה זו עלי. שדוקא באמרה פירות כל העולם עלי שהוא נדר שאינו מתחלל ע"י אחרים כלל אלא בו, ר"ל בבעל שיפר, אבל אם אמרה פירות מדינה זו עלי הרי יש לה היתר בלא הפרה שיביא לה פירות ממק"א, וכן באמרה קונם פירות חנוני זה, בזה אין הבעל יכול להפר, ועוד למד בספרי שגם האב אין מפר אלא נדרים שיש בהם ענוי ונדרים שבינו לבינה. והנה למסקנא שלמד מקרא בין איש לאשתו בין אב לבתו, לא צריך ההיקש רק לענין נדרי ענוי נפש, אבל על דברים שבינו לבינה א"צ היקש כמו שמפרשינן בין איש לאשתו היינו בינו לבינה כן כתוב בין אב לבתו, ולכן תראה שבסוף דברי הספרי אמר מקיש את האב לבעל על נדרי ענוי נפש ולא אמר זה על בינו לבינה, והגר"א הגיה דברים שבינו לבינה וא"צ כי זה ידעינן בלא היקש:

אישה יקימנו ואישה יפרנו דעת ר' ישמעאל שהקיום די אם קיים המקצת ובהפרה צריך שיפר כולו, כי הקיום וההפרה הוא על נדר לענות נפש, וא"כ אם נדרה מתאנים וענבים וקיים בתאנים כבר קיים הענוי נפש, שהלא תענה נפשה מתאנים וקרינן ביה אישה יקימנו, אבל אם הפר רק מתאנים לא הפר הענוי נפש דהא תתענה מענבים ואין זה הפרה, וז"פ מ"ש בגמ' (דף פ"ז ע"ב) יקימנו ממנו, ר"ל שבלשון הקמה רצוף גם אם הקים מקצתו ולא בלשון הפרה שאם הפר מקצתו לא הפר ענוי נפשה, ור"ע בא ע"ז מדין היקש מה הקמה ממנו אף הפרה ממנו, וממ"ש ככל היוצא מפיו יעשה למדינן שנדר שהותר מקצתו הותר כולו, וע"כ אם החכם התיר מקצתו הותר כולו, אבל אם אמרה תאנים שאני טועם ענבים שאני טועם כל אחד נדר מיוחד וסתם ספרי ר"ש שאמר (שבועות דף לח) עד שיאמר שבועה לכל א' וא':

ה כגון שלא תטעום אחד מכל המינים או שלא תשתה מכל מיני משקים: