במדבר כח, ד

את הכבש אחד. אף על פי שכבר נאמר בפרשת ואתה תצוה, וזה אשר תעשה וגו' (שמות כט, לח), היא היתה אזהרה לימי המלואים, וכאן צוה לדורות:

יָת אִמְרָא חָד תַּעֲבֵד בְּצַפְרָא וְיָת אִמְרָא תִנְיָנָא תַּעֲבֵד בֵּין שִׁמְשַׁיָא

יַת אִימַר חָד תַּעֲבֵיד בְּצַפְרָא לִמְכַפְּרָא עַל חוֹבֵי לֵילְיָא וְיַת אִימַר תִּנְיַין תַּעֲבֵיד בֵּינֵי שִׁמְשָׁתָא לִמְכַפְּרָא עַל חוֹבֵי יְמָמָא

את הכבש אחד. אמר רבי משה הכהן הספרדי כי הוא דרך קצרה והטעם את הכבש כבש א' ועל דעתי שאות ה"א מושך עצמו ואחר עמו וכבש הראיתיך רבים כן:

את הכבש אחד. היה לו לומר האחד אבל בא לרמוז שהיו עסוקין בתמיד שלש עשרה כמנין אחד ולכך אמר את הכבש אחד לרמוז את הכבש של אחד, כלומר לשם ה' אחד. ובסדר ואתה תצוה (שמות כ״ט:ל״ט) אמר את הכבש האחד, המיוחד שבעדר.

תעשה בבקר. הוא בגימטרי"א לארבע שעות, כי כן העיד ר' יהודה בן בבא על תמיד של שחר שהיה קרב בארבע שעות.

בבקר. משתנץ החמה עד שיפרוש זריחתו בעולם, לפי שהעולם נברא ביום שנאמר (בראשית ב׳:ד׳) ביום עשות ה' אלהים ארץ ושמים.

את הכבש אחד פרש״י אע״פ שכבר נאמר בפרשת ואתה תצוה היא היתה אזהרה לימי המלואים וכאן צואה לדורות. ואם תאמר הרי התם בפרשת תצוה כתיב בהדיא לדורותיכם אלא י״ל דמיעוט דורות שנים ולא יותר ולכך צריך האי קרא דכתיב ביה צו דמשמע זירוז מיד מכאן ולדורות.

את הכבש אחד תעשה בבקר וגו' תמיד של שחר נשחט במערב ושל בין הערבים במזרח ובמס' יומא שנים ליום כנגד היום והוא כנגד זריחת השמש בין בתמיד של שחר בין בשל הערבים. והטעם לפי שאז היו אומות העולם עובדים לשמש לכך בבקר נשחט במערב ובערב במזרח שבשניהם הפך מקום זריחתו:

את הכבש אחד תעשה בבקר. מדקאמר ואת הכבש השני היה לו לומר את הכבש הראשון, ולמה הזכיר עולת הבקר רק פעם אחת ושל בין הערבים הזכיר שני פעמים, וכן תמצא גם בפר' ואתה תצוה (כט לט-מא).

ונראה ליישב זה ע"ד שארז"ל (תנחומא פנחס יג) צדק ילין בה. אין אדם לן בירושלים ועבירה בידו, תמיד של שחרית מכפר על עבירות של כל הלילה ותמיד של בין הערבים מכפר על עבירות של כל היום והכתוב אומר (מיכה ב א) החושבים רע על משכבותם באור הבקר יעשוה. מכאן שהלילה אינה זמן הפעולה ואינה כי אם זמן להרהור ומחשבת פועלי עון, וחטא ההרהור הוא אחד ואין שני לו כי יכול להיות ההרהור בלא מעשה ע"כ נאמר את הכבש האחד תעשה בבקר, כי הוא מכפר על החושבים רע על משכבותם ויכול להיות שינחם על רעתו ולא יוציא מחשבתו הרעה אל הפועל, לכך נאמר בו לשון אחד כי יש אחד ואין שני לו וע"כ לא הזכיר עולת הבקר כי אם פעם אחד. אבל חטא של היום כפול בלי ספק אע"פ שחישב עליה בלילה לעשותה מ"מ גם ביום בשעת מעשה חזר וחושב עליה, כי בלי ספק לא עשה המעשה בלא מחשבה וכוונה דאם כן אינו לא מזיד ולא שוגג כי אם אנוס, על כן צריך התמיד של בין הערבים לכפר על שני עבירות על ההרהור ועל המעשה ע"כ הוא נזכר שני פעמים בפרשה. ומ"ש אין אדם לן בירושלים ובידו עון ולמה לא אמרו שאין אדם קם ממטתו ובידו עון לפי שלשון ובידו משמע שמדבר בחטא המעשה הנעשה בידים ממש וא"כ בלילה לעולם אין בידו עון כי ההרהור אינו בידו, ורבותא אתא לאשמועינן כי התמיד מכפר אפילו על עבירות היום אע"פ שיש בהם הרהור ומעשה, וכ"ש לתמיד של שחרית שיכפר על ההרהור לבדו.

ונאמר שנים ליום עולה תמיד. עולות תמיד מבעי ליה למימר, ונראה שמהכרח קושיא זו אמרו שכל אחד מכפר על ענין בפני עצמו שהרי שניהם עולה אחת ולמה חלקם הכתוב לשני זמנים אלא לפי ששל שחרית מכפר על עבירות של הלילה ושל ערבית מכפר על של היום אמנם לפי דרכינו נראה לפרש לפי שנאמר ויהי ערב ויהי בקר יום אחד ולמעלה פר' בראשית (א ה) כתבנו שלכך נאמר יום אחד להוציא מלב המינים האומרים מי שברא בקר לא ברא ערב כי מן התחלה אחת לא יצאו שני הפכים, ע"כ אמר יום אחד שהערב והבקר הכל יומו של אחד ב"ה כי אל אחד ברא לשניהם כך נאמר בעולות אלו עולה תמיד כי שניהם עולה אחת לאל אחד.

ומה שתמיד של שחרית נשחט במערב, להורות שהוא מכפר על עבירות של לילה, ותמיד של בין הערבים נשחט במזרח להורות שהוא מכפר על עבירות של כל היום, ויש אומרים שהפך מקום שחיטתן להרס מחשבת עובדי שמש וירח והכל לאל אחד ברוך הוא ומבורך שמו ית'.

את הכבש אחד. כבר דייק הראב״ע שמצד לשה״ק הי׳ ראוי לכתוב האחד. וכ״ה בפ׳ תצוה. ונראה ברור דאך מזה דרשו בזבחים די״ב לבן בתירא אחד תעשה בבוקר ולא שנים בבוקר. וקאי האי אחד לתעשה שאחריו. אבל זה אינו אלא לב״ב דס״ל משמעות בה״ע כשר כל היום. אבל לרבנן הגיע לנו הדרש ביומא שם אחד יביאו ולא שנים ביחד כפי שהייתי מדייק מלשון שנים ליום כמש״כ לעיל . וכ״ז בא״י. אבל במדבר דכתיב ג״כ שנים ליום. וכתיב הכבש האחד. באמת הי׳ המצוה להביא שני התמידים יחד. ונבחר הא׳ המיוחד בבוקר וכדאי׳ במגילה דכ״ח האחד המיוחד. והשני לבה״ע. וטעם השנוי מובן לפי דברינו דבמדבר באו התמידים משום אור שני תורות כמש״כ מש״ה היה תמיד הבוקר בשביל יעוד של תורה שבכתב. ותמיד של בה״ע בשביל יעוד וסיעתא דשמיא של תורה שבע״פ ובאשר ששפעת תורה שבע״פ מקורה נובע מתורה שבכתב. ע״כ המיוחד בא בבוקר והשני בערב. משא״כ בא״י נשתוו צרכי שניהם ביום ובלילה בעניני פרנסה:

את הכבש אחד. כבר בארנו (מצורע סי' י"ז) שכ"מ שבא שם יחיד אצ"ל בו מספר אחד וכשבא מספר אחד בודאי יש איזה מקום טעות שהיינו טועים שיהיה יותר מאחד, ופי' חז"ל שבכאן יש מקים טעות מפני שנכפל צווי זה בפ' תצוה בעת החנוך ונוכל לטעות שצוה להקריב בין הכבשים הנאמרים שם ובין הנאמר פה לכן אמר שרק אחד תעשה לא שנים: