במדבר כב, כז

וַחֲזַת אֲתָּנָא יַת מַלְאָכָא דַיְיָ וּרְבָעַת תְּחוֹת בִּלְעָם וּתְקֵיף רוּגְזָא דְבִלְעָם וּמְחָא יַת אֲתָּנָא בְּחֻטְרָא

וַחֲמַת אַתְנָא יַת מַלְאָכָא דַיְיָ וּרְבַעַת לָהּ תְּחוֹת בִּלְעָם וּתְקֵיף רוּגְזָא דְבִלְעָם וּמְחָא יַת אַתְנָא בְּשׁוֹטָא

ויך את האתון ולא קלל אותה לפי שהיה דעתו לקלל את ישראל ואין שני קללות ביום אחד דכתיב לא אוסיף לקלל. אי נמי מפני שלא הגיע הרגע של הזעם:

ותרבץ תחת בלעם ויחר אף בלעם אמר עכשיו כשהוזקתי ואין בי יכולת לעמוד על רגלי רבצת תחתי.

ויך את האתון במקל פעם ראשונה ושניה הכה אותה במתג או בשוט ופעם שלישית במקל כדרך שעושים לבהמה עקשת שעסקיה רעים.