במדבר יט, יז

וְיִסְבוּן לְדִמְסָאָב מֵעֲפַר יְקִידַת חַטָאתָא וְיִתֵּן עֲלוֹהִי מֵי מַבּוּעַ לְמָן

וְיִסְבוּן לְדִמְסָאָב מִן עֲפַר יְקִידַת חַטָאתָא וְיִתֵּן עֲלוֹי מֵי מַבּוּעַ לְגוֹ מַאן דְפָחַר

וְנָתַן עָלָיו מַיִם חַיִּים אֶל כֶּלִי – אֵין עִנְיָנוֹ שֶׁיִּתֵּן הָאֵפֶר בַּכְּלִי תְּחִלָּה וְיִתֵּן מַיִם עַל הָאֵפֶר, שֶׁכָּךְ שָׁנוּ רַבּוֹתֵינוּ (סוטה טז) שֶׁהַנּוֹתֵן אֵפֶר תְּחִלָּה וְאַחַר כָּךְ הַמַּיִם פָּסוּל. דִּקְדְּקוּ "מַיִם חַיִּים אֶל כֶּלִי" שֶׁתְּהֵא חַיּוּתָן בַּכְּלִי, וְאוּלַי מִפְּנֵי שֶׁלֹּא אָמַר ״וְלָקְחוּ לַטָּמֵא מֵעֲפַר שְׂרֵפַת הַחַטָּאת אֶל כְּלִי וְנָתַן עָלָיו מַיִם חַיִּים״, אֲבָל פֵּרוּשׁוֹ וְנָתַן עַל הָאֵפֶר מַיִם חַיִּים שֶׁהָיוּ בַכְּלִי, לוֹמַר שֶׁיְּעָרֵב הָאֵפֶר בַּמַּיִם שֶׁבַּכְּלִי עַד שֶׁיִּהְיוּ הַמַּיִם צָפִין עָלָיו:

ו. לקחו לטמא. הנה פירוש איך יתחטא:

מים חיים אל כלי. מכאן רמז לקרות בתורה כהן ולוי וישראל כלומר ונתן עליו התורה שנקראת מים כד"א הוי כל צמא לכו למים וגם נקראת עץ חיים שנאמר עץ חיים היא [אל כל"י נוטרי'] "כהן "לוי "ישראל:

אל כלי ב' במסרה. ונתן עליו מים חיים אל כלי ואידך ולא הורק מכלי אל כלי שצריך שתהא חיותן בכלי ולא שיוריקום מכלי אל כלי:

[אל כלי בכלי].

ולקחו. הב״ד שהי׳ בידם האפר משומר כמש״כ לעיל ט׳:

לטמא. בשביל הטמא. דהנושא אפר חטאת שלא לצורך טמא. היא מטמא. ואח״כ הוא פוסל את האפר. מש״ה בעי לקיחה בשביל צורך הזאה על הטמא:

ונתן עליו. הנוטל מעט האפר מיד ב״ד. יתן עליו. היינו בשביל הטמא מים חיים אל כלי. כ״כ התוס׳ יומא דמ״ג. והאי ונתן אתרוייהו קאי אמים ואאפר היינו שיתן האפר על הכלי אחר שנתן על אותו כלי מים. כ״כ התוס׳ וריטב״א סוכה דל״ה ב׳. והוא פשט המקרא. והדרשה תדרש ג״כ. והנה כתיב הכנה זו בטומאת אהל. ולא לעיל בנוגע במת ממש. ללמד דאע״ג שקידש את המים לשם טומאה קלה עולה גם לטמא הנוגע במת החמור:

ולקחו לטמא מעפר שרפת החטאת היה לו לומר מאפר שרפת החטאת ופי' שבא לגז"ש אל סוטה שכתוב ומן העפר יתן אל המים, ודעת ר"ש [כן פירש בסוטה דף ט"ז ובתמורה דף י"ב אמר ר"ש] שבמ"ש כאן ונתן עליו מים חיים אל כלי, שממ"ש ונתן עליו משמע שיתן המים על האפר, אך שא"כ ראוי שיאמר ולקח מעפר שרפת החטאת אל כלי ונתן עליו מים חיים, ומזה משמע שיתן המים אל הכלי לא אל האפר, וס"ל לר"ש דכאן יכול ליתן כמו שירצה ולמד בגז"ש דגם בסוטה יתן כמו שירצה, ואמר בסוטה שם דרבנן פליגי עליה וס"ל שצריך דוקא מים אל כלי לא מים אל העפר, ומ"ש ונתן עליו כדי לערב האפר במים, וכן פסק הרמב"ם (פ"ט מהל' פרה ה"א), ופי' בז"א שמ"ש ד"א שאם נשתנו מראיו כשר היינו אליבא דרבנן דלדידהו ס"ל דלכן כתיב עפר במקום אפר, ופי' שנשתנו מראיהם מחמת עצמם, כי נשתנו מחמת ד"א פסולים כמ"ש הרמב"ם (שם הי"א והי"ד):

ונתן עליו מים חיים היינו מי מעין, וכמ"ש בספרא מצורע (סי' י"ט) ולא מים מכזבים וכו' ושם אמר גם ולא מים מלוחים ולא מים פושרים עמש"ש, ולא כהר"ש (פ"ח דפרה מ"ט) שכתב מפני שיש להם שם לוי, וממ"ש אל כלי מבואר שכשר בכל הכלים, לא כמו בסוטה ששם כתוב כלי חרש, ומ"ש (יח) ולקח התבאר למעלה (סי' כ"א), ומ"ש ולא אזוב יון התבאר בספרא מצורע (סי' י"ד), ומ"ש וטבל כ"ה בספרא (ויקרא סי' רט"ז ומצורע פ"ג מ"ז) וטבל ולא המספג, וכן פי"ב דפרה מ"ב ובלבד שלא יספג ע' ברע"ב שם:

וטבל איש טהור מ"ש איש להוציא את הקטן וכו' התבאר למעלה (סי' כ"ז), ומ"ש רע"א טהור למה נאמר וכו' התבאר למעלה (סי' כ"ח) שר' ישמעאל ס"ל שאוסף חמור ממזה וטהור שגבי אוסף מיותר דכ"ש ממזה ובא ללמד שיהיה טב"י, ולמד שטב"י כשר במזה מן אוסף, ור"ע ס"ל שמזה חמור מאוסף וטהור שגבי מזה א"צ לגופי' ובא להכשיר טב"י, ולמד דטב"י כשר באוסף מן מזה ובהגהות הגר"א גרס טהור להביא את האשה דברי ר' יהודה, והוא הגהת איזה תלמיד טועה בשמו, שהוא נגד הגמרא (יומא דף מ"ג):

והזה על האהל למד שגם האהל טמא, ועי' ברמב"ם (פ"ה מה' ט"מ הי"ב) ובמ"ש על הנפשות אשר היו שם ר"ל דוקא אשר היו שם בשעה שהיה המת שם לא אשר באו לשם אח"כ, ומ"ש ועל הנוגע בעצם היינו עצם כשעורה (כנ"ל) וכן מ"ש או בחלל או במת היינו אבר מן המת שאין עליו בשר כראוי וכן בקבר היינו קבר שלפני הדבור שכל אלה אין בם טומאת אהל וקמ"ל שמ"מ צריכים הזיה: