במדבר יט, יח

וְיִסַב אֵזוֹבָא וְיִטְבּוֹל בְּמַיָא גְבַר דְכֵי וְיַדֵי עַל מַשְׁכְּנָא וְעַל כָּל מָנַיָא וְעַל נַפְשָׁתָא דִי הֲווֹ תַמָן וְעַל דְיִקְרַב בְּגַרְמָא אוֹ בְקָטִילָא אוֹ בְמִיתָא אוֹ בְקִבְרָא

וְיִסַב אֵזוֹבָא תְּלָתָא קִילְחִין בְּאִיסְרָא חֲדָא וְיִטְמוֹשׁ בְּמַיָא הָאִינוּן בְּעִידַן קִבּוּל סוּבְתָּא גְבַר כָּהֵן דְכֵי וְיַדֵי עַל מַשְׁכְּנָא וְעַל כָּל מָנַיָא וְעַל בְּנֵי נַשׁ דַהֲווֹ תַמָן וְעַל דְמִקְרַב בְּגַרְמָא דְחַיָא דְפָרֵישׁ מִנֵיהּ וְנָפַל אוֹ בִּקְטוֹל חַרְבָּא אוֹ בִּשְׁכִיבָא בְּמוֹתָנָא אוֹ בְּבֵית קְבוּרְתָּא וְגוֹלְלָא וְדוֹפְקָא

איש טהור. והקרוב להיותו כהן:

ועל הנגע בעצם הבי״ת בפת״ח כלומר בעצם המבורר למעלה אפילו לא היה שם אהל וכן בחלל, במת, בקבר.

ולקח אזוב וטבל. דבר נמוך ועץ נמוך ללמדך שהמנמיך עצמו נטהר:

וטבל במים. שהמים שהם חיים מעבירין טומאת המת:

ועל הנוגע. ממש:

בעצם. כאן לא פירש בעצם אדם. דמגע ממש מטמא בכ״ש היינו כשעורה אפילו אינו ניכר מצד עצמו. אך מכ״מ בעינן לדעת שהעצם הוא של אדם ולא של נבלה. והיינו דמפרש הכתוב או בחלל או במת או בקבר. שידע שהעצם הוא של חלל שנהרג או של מת. או שנמצא העצם בקבר ומסתמא הוא של אדם. שאין קוברין בהמה ובזה מובן יפה שנוי הסדר בזה המקרא מן מקרא ט״ז. וכתיב בחלל בפ״ע ובמת בפ״ע ללמדנו דאע״ג דעצם הנמצא אצל חלל אפשר שנפרש בעודו חי. ומכ״מ טמא וכן פי׳ בת״י. אלא דפליגי בזה תנאי בעדיות פ״ו אם דוקא אבר או עצם כ״ש: