במדבר יח, כא

וְלִבְנֵי לֵוִי הָא יְהָבִית כָּל מַעַשְׂרָא בְּיִשְׂרָאֵל לְאַחֲסָנָא חֲלַף פּוּלְחַנְהוֹן דִי אִינוּן פָּלְחִין יָת פּוּלְחַן מַשְׁכַּן זִמְנָא

וְלִבְנוֹי דְלֵוִי הָא יְהָבִית יַת כָּל מַעַשְרָא בְּיִשְרָאֵל בְּאַחְסָנָא חוֹלַף פּוּלְחַנְהוֹן דְהִינוּן פַּלְחִין יַת פּוּלְחַן מַשְׁכְּנָא זִמְנָא

חלף. כמו תמורה:

ולבני לוי. לפי שמצינו בכהונה (במדבר ה) והיתה לו ולזרעו אחריו, שהכהונה נמשכת לזרעו של אהרן לעולם דור אחר דור, אבל בלויה לא מצינו לשון אחריו, וא"כ מאין לנו שהלויה נמשכת לעולם כמו הכהונה, לכך אמר הכתוב ולבני לוי, וא"ו מוסיף על ענין ראשון, מה הכהונה לעולם שכן הזכיר בה למעלה חק עולם ברית מלח, אף הלויה חק עולם ברית מלח. ובפרשיות הללו נתקיימה הכהונה והלויה לזרע אהרן, אחר שנדונו המערערים ונלכדו בפח מעשיהם ונפלו ממועצותיהם, ומפני זה היתה פריחת המטה אות, כענין שכתוב (במדבר י״ז:כ״ג) פרח מטה אהרן לבית לוי, כמו שהזכרתי למעלה, והפריחה הוא סימן מהירות וצמיחת פורענות לכל מערער כשם שמצינו בעוזיהו (דברי הימים ב כו). וכן מצינו בכתובים שהפריחה היא סימן מהירות בין לפורענות בין לשכר, לפורענות הוא שכתוב (תהלים צג) בפרוח רשעים כמו עשב, לשכר שכן נאמר בזמן הגאולה (ישעיהו ל״ה:א׳-ב׳) פרוח תפרח ותגל אף גילת ורנן כבוד הלבנון נתן לה הדר הכרמל והשרון המה יראו כבוד ה' הדר אלהינו, וכתיב (הושע י״ד:ו׳) אהיה כטל לישראל יפרח כשושנה ויך שרשיו כלבנון, וכן אמר שלמה ע"ה (משלי י״א:כ״ח) וכעלה צדיקים יפרחו, וכן אמר דוד אביו ע"ה (תהילים צ״ב:י״ג-י״ד) צדיק כתמר יפרח כארז בלבנון ישגה שתולים בבית ה' בחצרות אלהינו יפריחו.

ולבני לוי וגו׳ בספרי דרשו וי״ו מוסיף על ראשון לומר שגם ללויים ולזרעם נכרתה ברית מלח עולם.

וגם ללוים נתתי שיהיו פנוים לשמור כל מעשר בישראל יותר מכדי חלקם שמן הדין לא היה להם אלא אחד מי"ב או מי"ג שבטים הן עם בני יוסף ואני נותן להם אחד מעשרה ועוד שלא יצטרכו לחרוש ולזרוע. וזה המותר חלף עבודתם כי הם עבדים זה טוב להם וטוב לישראל שלא יקרבו עוד…אל אהל מועד לשאת חטאת:

ולבני לוי וגו׳. זה הדבור נכלל בדבר ה׳ לאהרן. ולהשלמת מקרא ו׳ ואני לקחתי וגו׳ ופירשנו שאמר ה׳ לאהרן שהלוים מחויבים להיות לו לעזר. ועדיין יאמר אהרן הלא המה מוכרחים לעסוק בצרכי החיים. והאיך יבאו לבהמ״ק וכמו שהי׳ באמת בימי נחמי׳ הפחה שנסתלקו מבהמ״ק לצרכי פרנסה. ע״ז הוסיף ה׳ הנה כבר נתתי חלקם בארץ בלי יגיעה ועבודה בארץ:

חלף עבודתם וגו׳. לא כמת״כ שמופרשים מתחלה לגבוה ומשלחן גבוה אתי לכהנים. אלא מתחלה לא בא המעשר רק חלף עבודתם וגו׳:

ולבני לוי הנה נתתי מלת הנה מורה על החדוש כמ"ש באיה"ש (כלל תקסה), ובכ"ז פי' למעלה (סי' יח) מ"ש ואני הנה נתתי לך את משמרת תרומותי שמלת הנה מורה על השמחה, כי כבר התבאר בספרא צו (סי' קסא) שמת"כ התחילו מה"ס ומאז היו מפרישין מתנותיהם וא"כ לא היה דבר חדש. אמנם במתנת לויה הולך ר"י לשטתו שאמר שנתנה להם חלף עבודתם וא"כ לא נאמר עדיין מתנת לויה עד עתה, שעז"א שמצות כהונה נאמרה מה"ס וזו בתחלה נאמרה ר"ל שנתחדש עתה, וע"ז מורה מלת הנה על החדוש לא על השמחה, ור' יוחנן לשטתו שס"ל שגם מתנת לויה קנאו ה' ונתנו ללוים, ולשטתו גם מתנת לויה נאמרה מה"ס אף שלא עבדו עדיין אז קנאו ה' כמו מת"כ, ולפ"ז מלת הנה אינו מורה על החדוש, לכן אמר שגם הנה דפה מורה על השמחה, ומ"ש שנאמר וכל מעשר הארץ ר"ל וסיום הכתוב קדש הוא לה' שקנאו ה' ונתנו ללוים:

הנה נתתי וגו' לנחלה מ"ש לנחלה מלמד שאין לו הפסק כי מע"ש אין נוהג בשנה השלישית והששית אבל מע"ר נוהג בכל השנים:

חלף עבודתם מבואר שרק בעת שעובדים ולקמן (סי' עב) מבואר שאינו ממעט רק אם אינו מודה בעבודה, כי כבר בארתי (משפטים סי' יח) שנקרא בשם עובד כ"ז שהוא משועבד לעבודה אף אם חלה ולא עבד, רק אם פרק עול כגון עבד הבורח לא נקרא עובד, וכ"ז שהוא מודה בעבודה נקרא עובד: