במדבר יח, י

בקדש הקדשים תאכלנו וגו'. למד על קדשי קדשים שאין נאכלין אלא בעזרה ולזכרי כהנה:

בְּקֹדֶשׁ קוּדְשִׁין תֵּיכְלוּנֵיהּ כָּל דְכוּרָא יֵיכוֹל יָתֵיהּ קוּדְשָׁא יְהֵי לָךְ

בְּקוֹדֶשׁ קוּדְשַׁיָא תֵּיכְלוּנֵיהּ כָּל דְכוּרָא יֵיכוֹל יָתֵיהּ בִּרְבוּתָא קוּדְשָׁא יְהֵי לָךְ

בְּקֹדֶשׁ הַקֳּדָשִׁים תֹּאכְלֶנּוּ – לִמֵּד עַל קָדְשֵׁי קָדָשִׁים שֶׁאֵינָן נֶאֱכָלִין אֶלָּא בָּעֲזָרָה וּלְזִכְרֵי כְּהוּנָּה, לְשׁוֹן רַשִׁ״י (רש״י על במדבר י״ח:י׳). וְלֹא הֲבִינוֹתִי זֶה, כִּי קֹדֶשׁ הַקֳּדָשִׁים אֵינוֹ מְקוֹם אֲכִילַת הַקָּרְבָּנוֹת, כִּי הַכָּתוּב אוֹמֵר: ״בְּמָקוֹם קָדוֹשׁ תֵּאָכֵל בַּחֲצַר אֹהֶל מוֹעֵד״ (ויקרא ו י״ט), וְקֹדֶשׁ הַקֳּדָשִׁים הוּא בִּמְקוֹם הָאָרוֹן לִפְנִים מִן הַפָּרֹכֶת, כְּמוֹ שֶׁכָּתוּב: ״וְהִבְדִּילָה הַפָּרֹכֶת לָכֶם בֵּין הַקֹּדֶשׁ וּבֵין קֹדֶשׁ הַקֳּדָשִׁים״ (שמות כ״ו ל״ג), וּכְתִיב: ״וְנָתַתָּ אֶת הַכַּפֹּרֶת עַל אֲרוֹן הָעֵדוּת בְּקֹדֶשׁ הַקֳּדָשִׁים״ (שם פסוק ל״ד), וְאֵין שָׁם אֲכִילָה וּשְׁתִיָּה, שֶׁאֵין נִכְנָס שָׁם אֶלָּא כֹּהֵן גָּדוֹל בְּיוֹם הַכִּפּוּרִים. וְרָאִיתִי בְּסִפְרֵי: רַבִּי יְהוּדָה בֶּן בְּתֵירָא אוֹמֵר, הֲרֵי גּוֹיִם שֶׁהִקִּיפוּ אֶת הָעֲזָרָה, מִנַּיִן לְקָדְשֵׁי קָדָשִׁים שֶׁנֶּאֱכָלִין אֲפִלּוּ בַּהֵיכָל? תַּלְמוּד לוֹמַר: ״בְּקֹדֶשׁ הַקֳּדָשִׁים תֹּאכְלֶנּוּ״. וְהִנֵּה ר׳ יְהוּדָה בֶּן בְּתֵירָא נִתְעוֹרֵר בָּזֶה וְהֶעֱמִיד הַכָּתוּב בִּמְקוֹם הָאֹנֶס, וְהִזְכִּירוֹ בְּאֵימָה שֶׁאָמַר "נֶאֱכָלִין בַּהֵיכָל", וְהָרָאוּי שֶׁיֹּאמַר שֶׁנֶּאֱכָלִין אֲפִלּוּ לִפְנַי וְלִפְנִים אִם הִקִּיפוּ אֶת הַהֵיכָל. וְעַל דֶּרֶךְ הַפְּשָׁט נְפָרֵשׁ בְּקֹדֶשׁ הַקֳּדָשִׁים תֹּאכְלֶנּוּ – שֶׁתֹּאכְלֶנּוּ בִּקְדֻשַּׁת קֹדֶשׁ הַקֳּדָשִׁים, כִּי אָמַר תְּחִלָּה: ״קֹדֶשׁ קָדָשִׁים לְךָ הוּא וּלְבָנֶיךָ״ (במדבר י״ח:ט׳), שֶׁלֹּא תִנְהֲגוּ בָּהֶם מִנְהַג קָדָשִׁים קַלִּים, אֲבָל יִהְיוּ בְּיֶדְכֶם קֹדֶשׁ קָדָשִׁים, וְחָזַר וּפֵירַשׁ "בְּקֹדֶשׁ הַקֳּדָשִׁים תֹּאכְלֶנּוּ" – שֶׁתִּהְיֶה אֲכִילָתְךָ בָּהֶם בִּקְדֻשָּׁה חֲמוּרָה. וּלְפִי שֶׁכְּבָר פֵּירַשׁ בַּמִּנְחָה וּבַחַטָּאת אֶת הַחוֹמֶר שֶׁיֵּשׁ בַּאֲכִילָתָן יוֹתֵר מִקָּדָשִׁים קַלִּים בִּמְקוֹמָן וּבִזְמַנָּן, לֹא הֻצְרַךְ לְהַאֲרִיךְ כָּאן אֶלָּא לוֹמַר שֶׁיְּהוּ כֻּלָּן קֹדֶשׁ קָדָשִׁים בַּאֲכִילָתָן, שֶׁתִּהְיֶה אֲכִילָתָן בָּהֶם בִּקְדֻשָּׁה חֲמוּרָה, לֹא כְּקָדָשִׁים קַלִּים. וְשִׁמּוּשֵׁי הַבֵּי״ת רַבִּים, כִּי בֵּי״ת הַכְּלִי כַּאֲשֶׁר תַּחְזִיק הַמָּקוֹם וְהַזְּמַן כֵּן תַּחְזִיק הָעִנְיָן, וְכֵן ״בְּעִצָּבוֹן תֹּאכְלֶנָּה״ (בראשית ג י״ז):

בקדש הקדשים תאכלנו. אפי' בקדש הקדשים שהוא אהל מועד ונקרא קדש הקדשים כנגד חצר המשכן:

בקדש הקדשים תאכלנו. לפנים מן הקלעים:

בקדש הקדשים תאכלנו. קדש הקדשים אינו מקום אכילת הקרבנות שהרי במקום הארון הוא לפנים מן הפרכת, כענין שכתוב (שמות כ״ו:ל״ג) והבדילה הפרכת לכם בין הקדש ובין קדש הקדשים, ואין בקדש הקדשים אכילה ושתיה שאין נכנס שם כי אם כהן גדול ביום הכפורים. אבל באור הכתוב שתאכלנו בקדושה חמורה שלא תנהוג בו מנהג קדשים קלים אלא שיהיה אצלכם קדש קדשים. או נאמר שהזכיר קדש הקדשים על אהל מועד, ונקרא קדש קדשים כנגד חצר המשכן.

בקדש הקדשים תאכלנו היינו העזרה על שם שהיא מקודשת מכמה דברים קדושים שהם למטה הימנה.

בקדש הקדשים תאכלנו. במחנה שכינה ג״כ יש מדריגות ומעלות זו למעלה מזו. וכל הסמוך וקרוב למזבח ולהיכל קדוש יותר. ורשאי לאכול גם סמוך למזבח גם ברחוק ממנו וכמש״כ בפ׳ שמיני י׳ י״ב בפסוק ואכלוה מצות אצל המזבח. והדר כתיב ואכלתם אותה במקום קדוש. ופירשנו לפי הענין דשם שהיה שתי פעמים נאכלת המנחה. א׳ לפני אכילת קדשים קלים וא׳ לאחר קדשים קלים ואכילה הראשונה היה כשיורדים מן המזבח ואין מעבירין עה״מ. מש״ה מצוה לאכול אצל המזבח. ואכילה השניה אחר קדשים קלים שנאכלת במחנה לויה ושבים משם למחנה שכינה אזי אין מעבירין עה״מ ונאכלת תומ״י כשבאים אל מקום קדוש. וע״ש עוד בבאור. והכא נמי מתפרש הכי דכהן העובד ויורד מן המזבח או יוצא מן ההיכל ואוכל. אזי כל שיותר סמוך לפנים עדיף משום שאין מעבירין עה״מ והיינו בקדש הקדשים תאכלנו. מקום המקודש יותר וכמו שאם מדבר הכתוב בהיכל והוא הדביר נקרא לפנים מן הדביר קודש הקדשים שהוא מקום המקודש בהיכל. ונקרא ההיכל לפני. כן בכל מחנה שכינה שהוא מקום קדוש נקרא אצל המזבח קודש הקדשים. והרי לשיטת הרמב״ם בע״מ אסור ליכנס ממקום מזבח למעלה אפי׳ בלי עבודה הרי המקום מקודש יותר. וכ״ז בכהן העובד. אח״כ כתיב כל זכר יאכל אותו. אפי׳ מי שאינו עובד ואפי׳ בע״מ נכנס לעזרה ואוכל ואם כן מיד כשנכנס לעזרה אוכל מש״ה כתיב קדש יהיה לך. שיאכל במקום קדוש. ולא לפנים אצל המזבח:

בקדש הקדשים תאכלנו פי' הרמב"ן שר"ל שתאכלנו בקדושת קדשי קדשים שיש חומר באכילתם יותר מקדשים קלים, וכן דעת ת"ק, ומפרש שהוצרך לומר זה אעפ"י שמפורש בפ' צו שכל אלה נאכלים בקדושת קדשי קדשים, פה בא לומר שנכרת ע"ז ברית עם אהרן, וכן מ"ש כל זכר יאכל אותו שגם זה כבר נאמר, בא לומר שכרת ע"ז ברית, וריב"ב מפרש שר"ל שתוכל לאכלו גם בהיכל כי מ"ש ואכלוהו במקום קדוש היינו בחצר אהל מועד, ולמד פה שבעת האונס יכול לאכול גם בהיכל ומובא בזבחים (דף סג) ומנחות (דף ט):

קדוש יהיה לך אף דבר שאינו לאכילה כגון פגול ונותר וטמא ועצמות קדשים ישרפו במקום קדוש ויש לכהנים חלק בהם שיכול ליהנות מאפרן כמ"ש הרמב"ם (פי"ט מה' פה"מ הי"ג) (ז"א):

ט ויהיה פירוש בקודש הקדשים וגו' כדרך קודש הקדשים שפירושו כדרך אכילת קדשי קדשים שהוא במקום קדוש שהוא העזרה כדמפורש במקום אחר ונשנה כאן לעיכובא: