במדבר טו, ו

או לאיל. ואם איל הוא ורבותינו דרשו או לרבות את הפלגס לנסכי איל:

אוֹ לְדִכְרָא תַּעְבֵּד מִנְחָתָא סֻלְתָּא תְּרֵין עַשְׂרוֹנִין דְפִילָא בִמְשַׁח תַּלְתּוּת הִינָא

אוֹ לְדִכְרָא תַעֲבֵּיד מִנְחָתָא תְּרֵין עֶשְרוֹנִין סְמִידָא פְּתִיכָא בִּמְשַׁח זֵיתָא תַּלְתוּת הִינָא

או לאיל. הלשון משונה. ואם לאיל מיבעי. מזה דרשו חז״ל לרבות את הפלגס לנסכי איל והוי כמו דכתיב ואם פלגס או לאיל. והיינו דתנן במס׳ פרה פ״א ואם הקריבו מביא עליו נסכי איל ואינו עולה לו מזבחו :

תעשה מנחה. בכבש כתיב במנחה הקרבה וביין עשיה ובאיל להיפך ובבן בקר בשניהם הקרבה. וענין עשיה הוא כל עשיות שעד הקרבה כמו בילה וכדומה גם ביין עד הניסוך שכשר גם בזר. וכבר נתפרש הכי לעיל ו׳ י״ז מקרא ועשה הכהן את מנחתו ואת נסכו ע״ש. והנה שנינו בשקלים פ״ו דדרך מביאין קרבנות היה לקנות מן הגזבר מנחת נסכים. ולא כמו מביא מנחה שמטריח עצמו להביא מביתו בכלי כסף או זהב כמש״כ הרמב״ם בהל׳ מעה״ק פי״ג. וכמו מביא בהמה שטורח להביא מביתו. אבל לא כן במנחת נסכים. הוא לא עשה מאומה רק שילם דמיהם והכהן הקריב עליו. וכ״ז מרומז בלשון והקריב וגו׳. ומכ״מ כתיב בפעם א׳ תעשה. דאם הביא מביתו והבעלים עשו כל עשיותיו עד הקרבה ג״כ טוב. ומש״ה כתיב בזה הקרבה ובזה עשיה ופעם להיפך. דבכל אופן טוב וכשר:

בלולה בשמן. ולא כתיב בלול כמו בכבש ובן בקר. והיינו משום דכתיב כאן תעשה. דמי שקונה מן הגזבר והיא נעשית ביד הכהן. אין הבעלים יודעים מאומה כי אם שקונה עשרון סולת בלול בשמן. משא״כ בעת שהוא עושה. הרי צריך לדעת לעשות לשם מנחה והיא כתובה בלשון נקבה בכל מקום. וכן בפרשת פינחס אצל תעשו כתיב בלולה:

או לאיל תעשה דרך הלשון בענין כזה שיבואו כל החלוקות בסדר א' או שיקדים הגבלת הכמות והמספר אל הנושאים הנגבלים, כמו בכל פרשת המוספים שאמר שלשה עשרונים לפר שני עשרונים לאיל עשרון לכבש, ונסכיהם חצי ההין לפר ושלישית ההין לאיל ורביעית ההין לכבש, וכן כשיקדים המספר אל הנמנה בכמה חלוקות יקדים המספר בכולם, כמו והכן לי בזה שבעה פרים ושבעה אילים, וכשיקדים הנמנה אל המספר יקדימנו בכל החלוקות, מכל הבהמה הטהורה תקח לך שבעה שבעה ומן הבהמה אשר לא טהורה היא שנים איש ואשתו (בראשית ז׳:ב׳), ולזבח השלמים בקר שנים אילים חמשה עתודים חמשה כבשים בני שנה חמשה, וא"כ פה היל"ל מנחה סלת שני עשרונים וכו' לאיל, כמ"ש במנחה סלת עשרון לכבש, והקדים או לאיל, שזה מורה שיש איזה חדוש באיל, שלכן הקדים שם איל מצד החדוש שיש בו (כמ"ש בכללי הלשון באילת השחר פרק כ"ב) ופי' חז"ל שהחדוש הוא מפני שלא חלקה תורה בין נסכי עגל לנסכי שור וה"ה שאין לחלק בנסכי איל, ואבא חנן מוסיף שמדין ק"ו הייתי אומר שאין חילוק בין איל לכבש, ומ"ש ד"א או לאיל מחקו הגר"א, ולדעתי מלת כו' הוא ר"ת של כפורים, ר"ל אילו של אהרן ביוהכ"פ, וכמ"ש במנחות (דף צ"א ע"ב) לאיל למה לי, אמר רב ששת לרבות אילו של אהרן, דלא נפקא לי' מן במועדיכם שהוא קרבן יחיד ולא מכבש יולדת מפני שקבוע לו זמן, והלמוד הוא ממ"ש לאיל בקמ"ץ תחת הלמ"ד שמורה האיל הידוע שהוא אילו של אהרן כמו שדריש בסי' הקודם מ"ש לכבש בפת"ח כנ"ל:

תעשה מנחה סלת שני עשרונים בלולה בשמן שלישית ההין הנה בסדר המוספים דפ' פינחס לא הזכיר בשום אחד מדת השמן רק מדת נסכי היין (זולת בעולת התמיד לבד) כי מובן ממילא שמדת השמן כמדת היין ונכלל במ"ש בכל אחד מדת היין, ולמה הזכיר פה ביחוד מדת השמן, היה די שיאמר בלולה בשמן ויין לנסך שלישית ההין, ונדע מדת השמן ממדת הסלת שהיו שמ עשרונים ומדת היין שהיה שלישית ההין, ומשיב שא"א לדעת מדת השמן ממדת העשרונים, מפני שמצאנו בכבש העומר שאעפ"י שכפל לעשרונותיו לא כפל לנסכיו כמו שהתבאר בספרא אמור (סי' קנ"ט) ומנחות (דף פ"ט), וכן א"א לדעת מדת השמן ממדת היין, שהשמן הוא לבילה והיין הוא לנסוך ואין ענינם דומה, לכן הוצרך לפרט מדת השמן, ומכאן למדנו לכ"מ שמדת השמן כמדת היין וע"כ סתם בפ' המוספים:

ו פירוש אז תעשה מנחתו שני עשרונים במקום שהיה לכבש עשרון אחד ויין ושמן שלישית ההין במקום שהיה לכבש רביעית ההין שתעשה לאיל יותר מלכבש ופירוש של או הוא אם ולא או כמשמעו ולומר שיהא כבש ואיל שוים:

ז ר"ל עד י"ב חדשים נקרא כבש ומשבא לי"ג חדשים ואילך נקרא איל אם כן מי"ב חדשים ועד י"ג חדשים ויום אחד איני יודע אם איל הוא או כבש לענין הנסכים כלומר אם צריך נסכים של כבש או נסכים של איל והוא נקרא פלגס לכך דרשו רבותינו זכרונם לברכה מאו לרבות שצריך לנסכי איל. ופלגס הוא כמו שתי מלות פלג גס כלומר שהוא חלוק מהיות גדול הנקרא איל. (נחלת יעקב) כל הפרשה מבוארת בפרק שתי מדות (מנחות דף צ"א) וכמדומה לי שהרא"ם לא ידע את מקומה: