במדבר טו, לו

ויציאו אתו. מכאן שבית הסקילה חוץ ורחוק מבית דין:

וְאַפִּיקוּ יָתֵיהּ כָּל כְּנִשְׁתָּא לְמִבָּרָא לְמַשְׁרִיתָא וּרְגָמוּ יָתֵהּ בְּאַבְנַיָא וּמִית כְּמָא דִי פַקִיד יְיָ יָת משֶׁה

וְהַנְפִּיקוּ יָתֵיהּ כָּל כְּנִישְׁתָּא מִבָּרָא לְמַשְׁרִיתָא וְאַטְלוּ יָתֵיהּ בְאַבְנַיָא וּמִית הֵיכְמָא דְפַקֵיד יְיָ יַת משֶׁה

כאשר צוה ה'. מיתת הרגימה:

כאשר צוה וגו׳. פי׳ לא כמשמעו של הדבור שכל העדה ירגמו באבנים. אלא כמו שהיה משה מקובל דיני סקילה וכדאי׳ בסנהדרין פ׳ נגמר הדין. וזהו לשון צוה כמש״כ כ״פ:

ויוציאו אותו אל מחוץ למחנה כבר נלמד זה ממגדף שכתוב הוצא את המקלל אל מחוץ למחנה, ופי' בסנהדרין (דף מ"ד) חוץ לג' מחנות, וכבר תמה הרא"ם הלא נלמד ממגדף, ולדעתי דבר גדול למד בזה כי המגדף והמקושש היו ביום א' כנ"ל, ודנו את המגדף תחלה ונשארו הב"ד קבועים חוץ למחנה לדון את המקושש אח"כ וכמ"ש ויקריבו אותו אל משה ואל אהרן ופי' למעלה (בסי' נ"ו) בבהמ"ד היו יושבים, כי היו יושבים שם מכבר מדין המקלל שלא יכלו לדון שניהם כאחד כמ"ש בסנהדרין (דף ל"ה ודף מ"ו), ובזה אמר בסנהדרין דאי נפיק ב"ד ויתיב חוץ לג' מחנות עבדינן בית הסקילה חוץ לב"ד ועי' ברמב"ם (פי"ב מה' סנהדרין) דשיעור זה ג"כ במרחק ג' מחנות וזה שאמר מלמד שכל חייבי מיתות נהרגים חוץ לב"ד היינו אם יתבי ב"ד אבראי צריך שיתרחק שנית ממקום מושב הב"ד וזה לא נלמד ממגדף רק ממקושש:

וירגמו אותו באבנים במולך ואוב וידעוני ומקלל כתוב אבן, ובשבעה מקומות כתוב באבנים ועפ"ז נוסדו דברי הספרי, ועמ"ש בזה בפ' קדושים (סי' צ"ב) ור' אליעזר לשטתו שס"ל שכל הנסקלים נתלים מפרש מ"ש כאשר צוה ה' את משה שתלו אותו, ויתר הדברים מבוארים ומובא בב"ב (דף קי"ט):