למה משאירים קיר לא צבוע – זכר לחורבן?

התקנה

השולחן ערוך (או״ח תקס, א) כותב: ״משחרב בית המקדש תקנו חכמים שהיו באותו הדור שאין בונין לעולם בנין מסוייד ומכוייר כבנין המלכים, אלא טח ביתו בטיט וסד בסיד, ומשייר מקום אמה על אמה כנגד הפתח בלא סיד״. וכך בקיצור (קכו, א): ״שבכל שמחה יהא בה זכר לחרבן״.

איפה ואיך

המקום – ״כנגד הפתח״, כלומר על הקיר שמול הכניסה, כך שכל הנכנס יראה אותו. הגודל – אמה על אמה, בערך 48–60 ס״מ. רבים משאירים את הריבוע בטיח גולמי, ויש הצובעים אותו בשחור.

דירה שנקנתה

השולחן ערוך שם ממשיך: ״והלוקח חצר מסויידת ומכויירת – הרי זו בחזקתה״, כלומר אין צורך לקלף, כי ייתכן שמי שבנה עשה כהלכה. רבים בכל זאת נוהגים לקלף ריבוע. ראו כניסה לבית חדש.

הטעם

״אם אשכחך ירושלים תשכח ימיני... אם לא אעלה את ירושלים על ראש שמחתי״. גם בשמחה הגדולה של בית חדש – זוכרים שבית המקדש עדיין חרב, ומתפללים לבניינו.

זכרונות נוספים

באותה תקנה: שבירת כוס בחתונה, אפר על ראש החתן, ולא לשים את כל התכשיטים או התבשילים. ראו מעבר דירה בבין המצרים.