האם אישה יכולה להיות מוהלת או סנדקית?

מילה

השולחן ערוך (יו״ד רסד, א) פוסק: ״הכל כשרים למול, אפילו עבד, אשה וקטן... ואם יש ישראל גדול שיודע למול – הוא קודם לכולם״. הרמ״א מוסיף: ״ויש אומרים דאשה לא תמול, וכן נוהגין להדר אחר איש״. וכבר במקרא מסופר שציפורה מלה את בנה (שמות ד, כה), והגמרא (עבודה זרה כז, א) דנה בכך.

סנדקאות

הרמ״א (יו״ד רסה, יא) כותב על מצוות הסנדק: ״ואין לאשה להיות סנדק לתינוק במקום שאפשר באיש, משום דהוי כפריצות. ומכל מקום היא עוזרת לבעלה ומביאה התינוק עד בית הכנסת, ואז לוקח האיש ממנה ונעשה סנדק״. מכאן התפתח מנהג ה״קוואטער״ וה״קוואטערין״ – זוג שמביא את התינוק אל הברית.

בפועל

בכל הקהילות נוהגים שהמוהל והסנדק הם גברים. האם, הסבתות ונשות המשפחה משתתפות בכבודים אחרים: הבאת התינוק (קוואטערין), העברתו מיד ליד, והדלקת נרות לכבוד הברית במקומות שנוהגים. כשאין מוהל איש בנמצא – לפי השולחן ערוך אישה כשרה למול, ולא מבטלים את המצווה.

כבוד הסנדק

הרמ״א שם כותב ש״יפה כח הסנדק מכח המוהל״, ושכל סנדק ״הוי כמקטיר קטורת״. לכן מחפשים לכבד בסנדקאות אדם חשוב – סב, רב או תלמיד חכם.

השתתפות האם

האם משתתפת בברית בדרכים רבות: היא מתפללת על בנה, מברכת ברכת הגומל אחרי הלידה, ומשתתפת בסעודת המצווה. יש קהילות שבהן נוהגים לתת לאם להחזיק את התינוק בשעת קריאת השם, ויש שבהן היא עומדת בעזרת הנשים.