שערי תשובה – שער ג, סימן קצו–רי

קצו

החלק השביעי הרואה את אנשי מקומו עם קשה עורף, ואומר בליבו "אולי לא יקשיבו אם אדבר להם נכוחות ופי אמלא תוכחות", על כן יחשוך פיו.

והנה, עוונו יישא, כי לא ניסה להוכיח ולהזהיר, אולי אם רוחם העיר, ייעורו משנת איוולתם, ולא תלין איתם משוגתם.

ואמרו רבותינו זכרונם לברכה, בעניין מה שכתוב ״וְהִתְוִיתָ תָּו עַל מִצְחוֹת הָאֲנָשִׁים הַנֶּאֱנָחִים וְהַנֶּאֱנָקִים...״ (יחזקאל ט ד), ״אמרה מידת הדין: 'אף על פי שהללו צדיקים גמורים וקיימו את התורה, היה להם למחות ולא מיחו'. אמר הקדוש ברוך הוא: 'גלוי וידוע לפניי, שאם היו מוחים, לא היו מקבלים מהם'. אמרה מידת הדין: 'ריבונו של עולם, אם לפניך גלוי, הם לא ידעו אם ישמעו העם לקולם ואם יחדלו'״ (שבת נה א). וציוה השם יתברך אחרי כן ״וּמִמִּקְדָּשִׁי תָּחֵלּוּ״ (יחזקאל ט ו), והם הצדיקים המקודשים, כי נענשו על דבר שלא מיחו.

ונאמר ״הוֹכֵחַ תּוֹכִיחַ אֶת עֲמִיתֶךָ וְלֹא תִשָּׂא עָלָיו חֵטְא״ (ויקרא יט יז).

ואם הדבר גלוי לכל וידוע ונבחן ונחקר, כי החוטא שונא מוסר, ולא ישמע לקול מוריו, ולמלמדיו לא יטה אזנו, על זה נאמר ״אַל תּוֹכַח לֵץ פֶּן יִשְׂנָאֶךָּ״ (משלי ט ח). ואמרו ״כשם שמצוה לומר דבר הנשמע, כך מצוה שלא לומר דבר שאינו נשמע״ (יבמות סה ב).

ואמרו ״מוטב שיהיו שוגגים ואל יהיו מזידים״ (ביצה ל א).

קצז

החלק השמיני

איש אשר ישמע את דברי בני אדם מדברים לשון הרע, או כי ישמע כל פה דובר נבלה, או יושב בסוד משחקים בוזים תורה ומצוות, ויודע כי הם סרבים וסלונים, ואם יוכיחם לא יקשיבו אל דבריו, על כן ישים יד על פה.

גם זה ייענש, כי לא יענה כסילים כאיוולתם, פן יאמרו כי הוא כמו הם וכי הודה על דבריהם, אף כי יתחייב לענות ולגעור בהם, לתת גודל לתורה ולמצוות אשר בזו לעגו להם, ויקנא לכבוד נקי וצדיק אשר ישיחו בו.

קצח

וזה אחד מן הדברים אשר יתחייב האדם לעזוב בעבורם חברת הרשעים, כי ייענש בשמעו דבריהם הרעים תמיד וילאה לענותם.

וזה הדבר מפורש בדברי שלמה, שנאמר ״אַל תְּקַנֵּא בְּאַנְשֵׁי רָעָה וְאַל תִּתְאָיו לִהְיוֹת אִתָּם. כִּי שֹׁד יֶהְגֶּה לִבָּם וְעָמָל שִׂפְתֵיהֶם תְּדַבֵּרְנָה.״ (משלי כד א). רצונו לומר, כי תשא עוון בחטאתם, כי תשמע דבריהם הרעים תמיד ותהיה כמחריש.

קצט

החלק התשיעי המכבד את הרשעים מדרך שלום, אמנם לא ידבר טוב על הרשע, ולא יתנהג בכבודו על דרך אשר יחשבו בני אדם כי יכבדנו מאשר יקר בעיניו נכבד, כי לא יחלוק לו כבוד זולתי בדרך שמכבדים בני האדם את העשירים, מדרך סלסול ולתקוות תועלת, בעבור כי צלחה דרכם ולא מפני חין ערכם.

ואף גם זאת, יש חטא ואשמה בדבר הזה, כי, אם הותר לכבד העשירים, לא כן הרשעים, שנאמר ״וראה כל גאה השפילהו, ראה כל גאה הכניעהו והדך רשעים תחתם״ (איוב מ יב).

אך החלק הזה הותר מדאגה מדבר, פן יזיק הרשע ויגרום הפסד, בזמן שיד הרשע תקיפה ושעתו חצופה, ואין בידינו להכניעו ובחילינו להניעו, על כן הותר לכבדו, כדרך שמכבדים בני-האדם אנשי זרוע רמה מפחד ואימה, בקימה והידור והדומה להם, אך לא ישבחנו ולא ידבר טוב עליו לבני אדם.

וכן אמרו רבותינו זכרונם לברכה ״מותר להחניף את הרשעים בעולם הזה״ (סוטה מא ב).

ר

וזה דבר כת מספרי לשון הרע: המספר לשון הרע כאילו כופר בעיקר

אמרו רבותינו ז"ל ״כל המספר לשון הרע, כאילו כופר בעיקר, שנאמר (תהלים יב ה): "אשר אמרו ללשוננו נגביר שפתינו אתנו, מי אדון לנו?"״ (ערכין טו ב). ועל כן חשבוהו כאילו כפר בעיקר:

1. כי הוא מסבב וגורם נזק גדול ורעה רבה לחבריו, בהבאישו את ריחם בעיני העם או בשאר דרכי הפסד, ולא ייתכן אשר יכין אדם לחבריו כלי משחית ונזק מר ממוות, מבלי שיועיל לעצמו בזה תועלת ורווח ממון, בלתי אם לכד יצרו את נפשו, ופרק עול שמיים מעליו, וניתק המוסרות, כמו שנאמר ״כי זדים קמו עליי, ועדת עריצים ביקשו נפשי, לא שמו אלהים לנגדם״ (תהלים נד ה), ופירשו רבותינו ז"ל ״- * לא שמו אלהים לנגדם, כי נתכוונו שיברך אותם שאול, כמו שאמר להם (שמואל א כג כא) "ברוכים אתם לה' כי חמלתם עליי"; * לא שמו אלהים לנגדם, שכתוב בתורתו (דברים כז כד) "ארור מכה רעהו בסתר"״ (מדרש תהלים נד).

ונאמר ״ואין יתרון לבעל הלשון״ (קהלת י יא). ונאמר על דואג ״הוות תחשוב לשונך, אהבת רע מטוב, שקר מדבר צדק סלה״ (תהלים נב ד), ופירשו ״מה יתרון לך ומה בצע כי סיפרת לשון הרע? הלא לממון לא היית אתה צריך, אך עשרת, כמו שנאמר עליו (שמואל א כא ח) "אביר הרועים אשר לשאול"; אין זה כי אם אהבתך את הרע מן הטוב, ושקר מדבר צדק, כי פרקת עול״ (מדרש תהלים נב).

ונאמר ״לא יבוזו לגנב כי יגנוב״ (משלי ו ל), ונאמר אחריו ״נואף אישה - חסר לב...״ (משלי ו לב); רצונו לומר, כי הוא רע מן הגנב, שהוא צריך למלא נפשו כי ירעב. ואמרו רבותינו ז"ל, כי ״בעל הלשון הרע, משניהם רע, כי יחטא חטאה גדולה מבלי הנאה״ (מדרש תהלים קכ), כמו שנאמר ״מה ייתן לך ומה יוסיף לך לשון רמיה?״ (תהלים קכ ג).

רא

2. והשנית, על כן נחשב המספר לשון הרע כאילו כפר בעיקר, לפי שאומר בלבבו כי שפתיו ברשותו, ומפני שאין בה מעשה, וכי הוא השליט על לשונו, וגמר בדעתו כי אין לו לכלוא את רוח שפתיו מִדַּבֵּר העולה על רוחו, וכי האיברים המה לבדם אינם ברשותו לחטוא בהם, כענין שנאמר ״שפתינו אתנו, מי אדון לנו?״ (תהלים יב ה), ולא יאמר "איה אלוה עושי, אשר כל תנועות יצירותיו נתונות המה לו, אחת מהנה לא נעדרה, כולם לעשות רצונו משועבדות", רק "אין דבר, וארשת שפה ברשותנו".

לא כן הרשעים החוטאים בשאר עבירות, כי יודעים הם, כי רע ומר עזבם את ה', אך נמשכים אחר תאוותם ויצרם המתגבר, וצר להם על זה.

שקול לשון הרע כנגד שלוש עבירות

ואמרו רבותינו ״שקול לשון הרע כנגד שלוש עבירות, ואלו הן: עבודה זרה, וגילוי עריות, ושפיכות דמים: * בעבודה זרה נאמר (שמות לב א) "אנא, חטא העם הזה חטאה גדולה"; * בגילוי עריות נאמר (בראשית לט ט): "ואיך אעשה הרעה הגדולה הזאת"; * בשפיכות דמים נאמר (בראשית ד יג): "גדול עווני מנשוא"; * ואילו על לשון הרע נאמר (תהלים יב ד): "יכרת ה' כל שפתי חלקות, לשון מדברת גדולות"״ (ערכין טו ב).

רב

והנה, אנו צריכים לפרש לך, היאך ייתכן, כי יהיה עוון לשון הרע יתר על השלוש האלה? הלא על כל אחת מהן אמרו רבותינו ז"ל ״ייהרג אדם ואל יעבור עליהן״ (סנהדרין עד א)! ואמרו "חמורה עבודה זרה, שכל המודה בה, ככופר בכל התורה"! ואמרו כי ״המומר לעבודה זרה - מומר לכל התורה כולה״ (חולין ה א)!

וכאשר תשים לבך למאמרם ז"ל, תמצא לו כמה שורשים וכמה פנים:

רג

1. האחד, כי בעל הלשון הוא שונה באיוולתו, עשר פעמים ביום יכלים ויבאיש ויחפיר, וידבר שפת יתר ויכה בסתר, ומי יתן קץ לעונשו? כי בעל הלשון לא ישים קנצי למילין; בשגם עבירה קלה, כבדה מאד על הישנות האיוולת פעמים רבות, כאשר הקדמנו (שערי תשובה א ד, אף כי חטאה גדולה ורעה חולה.

ובאמרם רבותינו ז"ל "שקול לשון הרע כנגד שלוש עבירות", רצונם לומר, כנגד עובר אותן לעת שיתקפו יצרו, ולא כנגד המשומד והיוצא מן הכלל לעבור עליהן בכל עת.

רד

2. והשני, כי בעל הלשון - תשובתו קשה, אחרי אשר ( [[ירמיהו ט ד ) לימד לשונו דבר שקר , ופיו שלח ברעה.

ומרוב ההרגל, איננו שליט ברוחו, וכאילו לשונו גורמת המחשבה, כענין שנאמר ״הוות תחשב לשונך״ (תהלים נב ד), ונאמר ״ושפתות כסיל תבלענו״ (קהלת י יב). ונאמר ״פי כסיל מחתה לו״ (משלי יח ז). מחיתה, לשון יראה ומגור. רוצה לומר, כי הכסיל ירא ויגור מזעם לשונו, פן ייווקש בו, כאשר ירא מאויבו, כי אין שפתיו ברשותו.

רה

3. והשלישי, בעל הלשון חטאו נקל בעיניו, כי יאמר "אך דבר שפתיים הוא", ולא פנה אל נזקיו הרבים, על כן לא ישוב מדרכו הרעה. ואם שוב ישוב, אין תשובתו שלמה, כי לא יכיר גודל חטאו, כי התשובה השלמה להינקות מפשע רב - כי יקד יקוד היגון בנפשו כיקוד אש.

רו

ואמר שלמה עליו השלום: ״זד יהיר, לץ שמו, עושה בעברת זדון״ (משלי כא כד). פירוש: הלץ, אשר גבר זדונו להכות בלשונו, בגאוותו וגאונו ועברתו וחרונו, אל תאמר כי בלשונו לבד יכה ולא במעשה, כי ידוע תדע כי הוא עושה בעברת זדון, רוצה לומר, כי אם לא יוכל להכות את אויביו בלשונו, ויוכל הכות בו במעשה, יכה בעברה ולא יחמול, כאשר אמרו רבותינו ז"ל בעניין דואג, כי ״כאשר ציווה שאול להכות בכהנים, וימאנו אנשיו להכותם, אמר לדואג 'אתה הכית בלשון - אתה תכה בחרב'״ (ירושלמי סנהדרין פרק י הלכה ב), שנאמר ״סוב אתה ופגע בכהנים״ (שמואל א כב יח).

רז

4. והרביעי - אם ישוב בעל הלשון בתשובה. צריך לבקש מחילה לאשר מוצק לו מזעם לשונו. והוא לא יזכור מספר כולם. כי רבים מכאובים הכאיב. וכמה נפשות הדאיב. גם רבים מאשר זכר. כי אותם עכר. והם לא ידעו כי הדיח עליהם את הרעה. יתבייש להודיעם ולגלות אזנם על אשר גמלם רעה. כי הוא מכה ואין מכתו ידועה כענין שנאמר (תהלים קב) מה יתן לך ומה יוסיף לך לשון רמיה חצי גבור שנונים. על כן נמשל לשון הרע לחץ. כי המושך בקשת פעמים רבות ישלח חציו באדם ולא נודע מי הכהו:

רח

ועוד על ענין אחר נמשל לחץ. כי שולף החרב אם נכמרו רחמיו על האדם בהתחננו אליו. ישיב חרבו אל נדנה. לא כן זורק החץ כי אין בידו להשיבה. כן בעל לשון הרע. אחר אשר יצא הדבר מפיו לא יוכל לתקון. ופעמים שידבר על פגם משפחה. והזיק כל הדורות הבאים אחריו. ולא תגיע אליו מחילה מזה. על כן אמרו רבותינו זכרונם לברכה כי המדבר בפגם המשפחה אין לו כפרה עולמית. והנה המשלח לשונו. גם על הקדושים אשר בארץ המה ידבר. כי על מי לא עברה רעתו תמיד. וכבר אמרו רבותינו זכרונם לברכה כי האפיקורוס אין לו חלק לעוה"ב:

רט

5. והחמישי - כי לשון הרע יביא את בעליו לתת את פיו לדבר על השם תועה וכמו שנאמר (תהלים עג) שתו בשמים פיהם ולשונם תהלך בארץ. ואין בכל העבירות אשר ישיג ענשם לעונש המטיח דברים. ואמרו רבותינו - עשר נסיונות ניסו אבותינו ובכלם לא נתחתם גזר דינם אלא על לשון הרע. שנאמר (במדבר יד) אם לא כאשר דברתם באזני כן אעשה לכם וכו' ונאמר (דברים א) וישמע ה' את קול דבריכם ויקצוף וישבע לאמר וגו', ונאמר (מלאכי ב) הוגעתם ה' בדבריכם.

ואמר דוד המלך עליו השלום (תהלים ג) ולרשע אמר אלהים מה לך לספר חקי ותשא בריתי עלי פיך אם ראית גנב ותרץ עמו וגו' ופיך שלחת ברעה ולשונך תצמיד מרמה תשב באחיך תדבר. הנה למדת מזה כי אין התורה מגינה על בעלי לשון הרע ועל המלומד לגנוב ולנאוף. וכי אינם ראויים לעסוק בתורה. ואמרו רבותינו זכרונם לברכה דואג כיון שסיפר לשון הרע אף חכמתו לא עמדה לו ולא הגינה עליו תורתו. ומה שאמרו רבותינו זכרונם לברכה עבירה מכבה מצוה ואין עבירה מכבה תורה. שנאמר (משלי ו) כי נר מצוה ותורה אור. על העובר עבירה דרך מקרה אמרו. ולא על הפורק עול אזהרת העבירה מעליו:

רי

והתבונן כמה יגדל עון בני אדם המספרים לשון הרע. המעט מהם עונם הגדול כי יכלו שפתיהם וחשכו לשונם מדבר בדברי תורה. כי עוד השחת ישחיתון לדבר בלשון הרע. ואמר דוד המלך עליו השלום (תהלים קיט) גם ישבו שרים בי נדברו עבדך ישיח בחקיך. פירוש - הם בטלים מלשיח בחקיך ומדברים לשון הרע ונדברים בו. בעוד אשר אשיח בחקיך.

ואמרו רבותינו מרפא לשון הרע להנצל ממנו, שיעסוק אדם בתורה שנאמר (משלי טו) מרפא לשון עץ חיים. וזהו שנאמר (תהלים לט) אשמרה לפי מחסום וגו' פירוש רבותינו זכרונם לברכה כי המחסום הוא העסק בתורה.

ואמרו רבותינו כנסת ישראל בקולה אהובה ובקולה שנואה. בקולה אהובה שנאמר (שיר ב) השמיעני את קולך כי קולך ערב. ובקולה שנואה שנאמר (ירמיה יב) נתנה עלי בקולה על כן שנאתיה. וזהו שנאמר (משלי יח) מות וחיים ביד לשון ואוהביה יאכל פריה. ופירושו - ואוהביה יאכל פריה ואוהב לשון והוא האיש החפץ לדבר תמיד. העצה הנכונה אליו שיאכל פריה שלא ידבר בדברי בטלה. אך בדברי תורה וחכמה ומוסר והבאת שלום בין אדם לחבירו. להצדיק הרבים ולשבח הטוב ולגנות את הרע ולקנא אל האמת. כי זכיות אין קץ יוכל לקנות לנפשו בלשונו. וכאשר הקדים כי חיים בלשון: